יהודה קול

15/06/1913 - 10/08/1989

פרטים אישיים

תאריך לידה: י' סיון התרע"ג

תאריך פטירה: ט' אב התשמ"ט

ארץ לידה: בלרוס

שירות בטחון: הגנה, צבא בריטי

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

יהודה קול

נולד: 15.6.1913
נפטר: 10.8.1989

יהודה נולד בשנת 1913 ברוסיה הלבנה. במלחמת העולם הראשונה נודדת כל המשפחה, על שמונת ילדיה, עם זרם הפליטים, מאזור הקרבות אל תוך פולניה. המחסור במזון וקורת-גג מביא עימו מחלות שונות, והאב נפטר מטיפוס ומשאיר את האם, טובה, לגידול הילדים ולפרנסה. הבן הבכור עולה לישראל ושולח למשפחה לירה א”י מדי חודש. הבנים הבוגרים האחרים יוצאים לעבודה.
בשנת 1925, בעזרת האח הבכור, עולה כל המשפחה לארץ ומתיישבת בחדרה. כאן מתפתחת נגריה ומסתעפת ויהודה, כילד, מתנסה בעבודות נגרות שונות. כנער, בבי”ס תיכון לומד בחיפה, ולאחר מכן לומד מספר שלבים בארכיטקטורה בביה”ס מונטיפיורי בתל אביב.
מגיל צעיר היתה בבית זיקה ל”פועלי ציון” והעליה לארץ היתה הגשמת מאווים מובנים מאליהם כחלק מהחינוך לציונות. יהודה היה מדגיש בסיפוריו לנכדים שבבית לא חגגו את הבר-מצוה בטקס דתי, והביטוי לבגרות היה קבלת אקדח בגיל 13, ובכך זכו כל האחים.
משנת 1932 התנדב יהודה ל”הגנה”. לפרנסתו עבד כנהג משאית. הכיר את חייקה והצטרף אליה ליגור. בשנים שלפני קום המדינה היה יהודה, כנהג משאית, שותף ברוב העליות על הקרקע, מחניתה ועד ניר דוד, מוביל ציוד בסיסי לישובים החדשים וכן נשק ותחמושת. רוב הנסיעות התרחשו בלילות, כדי להסתתר מעיניהן הבולשות של הבריטים.
בשנת 1940 מתגייס יהודה לצבא הבריטי ונשלח לפלוגות התובלה, והוא מראשוני המתנדבים. כ-6 שנים שרת והשתתף בקרבות אל-עלמין במדבר המערבי וכן בקרבות באיטליה. קשה מהמלחמה עצמה היה המפגש עם אירופה הכבושה בתום המלחמה. כאחראי על התחבורה ביחידת התובלה טיפל יהודה רבות גם בהובלת עולים לאניות שחיכו להם ברציפים מאולתרים.
זמן קצר לאחר חזרתו הביתה היתה ה”שבת השחורה” ויהודה נלקח עם כל חברי יגור ללטרון, אך שוחרר מיד, כמחווה של הבריטים על שרותו אותם במלחמת העולם.
בשנת 1947 הצטרף לשורות “אגד” ועבד בחברה כ-32 שנים, עד ליציאתו לפנסיה, וכוחו במותניו. יהודה חיפש תעסוקה אשר תענה על צרכים במשק וגם תיתן לו סיפוק יצירתי. וכך סגר מעגל חיים, שהחל בהתרוצצותו בנגרית אחיו כילד קטן ונסתיים בעבודות יצירה שונות מעשי ידיו, כמו: בתי בובות גדולים, מגדלים פורחים באויר העומדים בחצרות הגנים וכן מתקני משחקים אחרים. בחצר יגור מעטרות אדניות עץ רבות את סיפי חלונות הבתים, וכל אלה יהיו עדות לדמיון יוצר ולעמלנות אשר אפיינו את יהודה.

ליהודה וחייקה ארבעה ילדים שמהם זכו ל-11 נכדים. ובפיהם פסוק “סבא קול – כל יכול”, ביטוי גאוה על הסבא המיוחד בו זכו.
התרגלנו לראותך יהודה משוטט ברכבך בשבילי המשק, מועמס גזרי עץ או עבודות גמורות כדי לפזרן בבתים, רואה מרחוק מישהו “מבין עניין” – עוצר אותו ומספר בדיחה עסיסית או סיפור קוריוז מהעבר. בדרך כלל היה קשור לאקטואליה, בודק אם הבנת את החידוד וממשיך לנסוע. ליד הבית בו עבד יהודה נותר מתקן ארוך ועליו מונחים חלקים שונים שחיכו להקצעה ולהרכבה. אלה הן 10 המריצות האחרונות שיהודה הכין לילדי הגנים, שגעון נוסף… שלא סיימו.

נזכרך לברכה בתוכנו!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ראיון עם יהודה קול

    הראיון עם יהודה התקיים עם פרישתו מ”אגד”, לאחר שלוש עשרות שנים. זו נקודת תצפית נאותה לסקור ממנה דרך-חיים בארץ ובקיבוץ.

    מתי עלית ארצה ומניין?

    עלינו ארצה, בני המשפחה, מפולין ב-1925: אמי, אלמנה צעירה בת 35 ושמונה ילדים – 5 בנים ו-3 בנות. משפחתנו, שמוצאה מפינסק שברוסיה, עברה לפולין, בה שהינו שש שנים עד עלייתנו. ראשון עלה אחי הבכור עוד בשנת 1918. אני עליתי בהיותי בן 12, כלומר בגיל בית-ספר. המשפחה התיישבה בחדרה ושם סיימתי את ביה”ס היסודי.

    האם המשכת ללמוד?

    כן. למדתי בחיפה בבית הספר התיכון במגמה טכנאית-מכונאית… שם רכשתי את ראשית ההשכלה הטכנית שלי. לא היה מי שיממן לי את הלימודים, ולכן תוך כדי למידה עבדתי אחר-הצהריים בנגריה. עם גמר ביה”ס התיכון עברתי לתל-אביב וביקרתי בשיעורי-ערב לארכיטקטורה ובניין. גם בתקופה זו עבדתי בבקרים בבניית אוטובוסים, כדי לממן את לימודי.

    בימים ההם הצטרפתי לתנועת “הבחרות הסוציאליסטית”, שהיתה אז שמאלנית. כשעזבתי, הצטרפתי לתנועת “המחנות העולים” והייתי בין מייסדי תנועה זו בפתח-תקוה…

    איך הגעת ליגור?

    לאחר גמר לימודי החלטתי לצאת לעבודה כעצמאי. המושב יוקנעם עלה אז על הקרקע ואני בניתי שם את הבתים הראשונים. התמחיתי בבניית גגות רעפים. כשחזרתי מהעבודה ביוקנעם הייתי נוהג לחכות ביגור ל”טרמפ”. בהזדמנות זו הכרתי את חייקה. כעבור זמן-מה החלטתי להצטרף ליגור, וכך הגעתי הנה ב-1936 ונשארתי כחבר….

    מה עשית ביגור לאחר הצטרפותך?

    כשבאתי, רציתי לעבוד בחקלאות. איפשרו לי לעבוד כעגלון בחצר במשך כחצי שנה. כשנודע שיש לי רישיון נהיגה התחלתי לנהוג במשאית שהובילה את תוצרת המשק לחיפה וחומרי בניין מחיפה ליגור. עבדתי בעבודה זו עד שהתגייסתי לצבא הבריטי במלחמת העולם השניה (1940).

    במה עסקת בצבא ומתי השתחררת?

    התגייסתי לחיל התובלה והיו תחת פיקודי כ-60 כלי רכב ונהגיהם. במשך השירות עברתי קורסים למכונאות רכב… כשלוש שנים שירתתי במדבר וכזמן הזה באירופה, בחיל הכיבוש. בזכות זה יכולתי לאפשר אחרי המלחמה ל-30 מכוניות להסתובב בכבישי אירופה, לאסוף פליטים יהודים ולהוביל אותם בעליה ב’.

    עם שיחרורי מהצבא הגעתי ליגור, זמן קצר לפני “השבת השחורה”… נאסרתי עם שאר החברים והובילונו לעתלית. הודות לתעודותי הצבאיות השתחררתי בשלב מוקדם, עוד בהיותנו בעתלית.

    מתי התחלת לעבוד באגד?

    כשחזרתי למשק טיפלתי בתחילה בתיקון מכוניות “תנובה” שנפגעו בשבת השחורה. אחר-כך נהגתי שוב זמן קצר במשאית. אחרי שעמדתי בבחינה התקבלתי כנהג באוטובוס של “קשר” שהוביל נוסעים לחיפה (זה היה עוד לפני האיחוד עם “אגד”).

    ב-1948 רכש המשק כמה מניות של “אגד” ואני נכנסתי לקואופרטיב כנהג, יחד עם עוד 9 נהגים מיגור. עבדתי ב”אגד” עד שיצאתי לפנסיה ב-1978, כלומר 30 שנה. אהבתי את ההגה ולא רציתי לוותר על הנהגות. הבעתי את רצוני להמשיך לעבוד כפנסיונר-שכיר… ההנהלה הסכימה ועבדתי עוד כשנתיים… ובכן, עבדתי ב”אגד” 32 שנה…

    מה תכניותיך עם שובך הביתה?

    כשעבדתי כנהג עסקתי גם בנגרות כתחביב. יש לי בית מלאכה ועשיתי לחברים דברים שונים. המשק רכש עבורי מכונה שדרושה לי לעבודתי. אני מייצר חביות-עציצים (מחביות של מליחים) לעוברים לשיכון חדש. כך עשיתי גם את המתנה לבית הנשיא ב”יום הוותיק”, ולמועדון הצעירים – – –

    ראיינה: שולמית אמיתי

    יומן יגור, 22.8.1980

  • מ

    פינה ביגור. שני חברים פנסיונרים, שני חדרים ופרוזדור, וגודש רב של שיירי עץ מסוגים שונים, חלקי צעצועים, קורות עץ שנאספו מכל הבא ליד, חלקי משטחים מלגין, שברים ושבבים שעינך קולטת מעת לעת ברחובותיה של יגור.

    שני חברים. יהודה קול “הותיק”, וצבי אהובי שזה מקרוב הצטרף.

    “לאחי היתה בזמנו נגריה וחלק גדול מהכלים שאתה רואה כאן קיבלתי ממנו והתחלתי, עוד לפני כ-30 שנה, בשעות הפנאי שלאחר עבודתי באגד, לעסוק כתחביב בתחום הנגרות”, אומר לי יהודה, בעוד עיניו עוקבות בחיבה אחר המוצרים המוגמרים הפזורים בשארית המקום הדחוס הזה….

    “לאחר שחזרתי מנסיעות הייתי מקדיש זמן רב לתחביבי. בונה חביות דקורטיביות ששימשו כעציצים, מסגרות לתמונות ותיקוני עץ שונים לחברים רבים שפנו אלי”, מעיד יהודה על עצמו ומעידות על כך חביות העץ המשמשות לצמחי גן ובית הפזורות במשק.

    ואז, הפרישה מאגד ב-1980 וממסדים את “העסק”. יהודה מקבל מבנה אחר – את מחצית הקומה התחתונה של “בית ארבעת המוסדות” הסמוך לגן חצב ול”בית צביה”, ועכשיו מירב זמנו מוקדש לבניית מתקנים עבור מוסדות הגיל הרך. וכך נולדים צריפונים מעוצבים להפליא שבחצרות הגנים, תחנת הרוח בשכונת הלול… מתקני העץ במגרשי המשחקים, מכוניות משחק עבור הפעוטות, אצטבאות לבובות ועוד ועוד.

    “אני לוקח שְמָאטֶעס, בעיקר חומר ממשטחי לגין, ועושה מזה מוצר כמו חדש”, הוא אומר ומלטף באצבעותיו, מבלי להסתיר את גאוותו, את אדניות העץ המיועדות לצמחיה הידרופונית, שתהדרנה, כך הוא מקווה, את דירות החברים, ובמיוחד אצל אלה המיועדים לעבור לשכונות החדשות…

    וכבר הוא חושב על המוצרים הבאים…

    מהיכן הרעיונות? – “מהראש”.

    והידע לעבודה בעץ?

    יהודה היה לפני שנים רבות מומחה, לדבריו, לבניית גגות. אפילו גמר ארכיטקטורה בביה”ס מונטיפיורי בתל-אביב, בשנת 1935…

    אז כמעט הכל בסדר. אלא שלטענת יהודה לא תמיד מבינים לצרכי המקום, וצרכיו, כאמור, מעטים.

    “שנים לא ביקשתי ולא רכשו עבורי כמעט שום דבר, ועכשיו צריכים ‘רוטר’ (סוג מסויים של מסור-עץ חשמלי) ואני מתרוצץ סביב זה כבר שלושה חודשים…

    אבל חוץ מזה, כאמור, הכל בסדר.

    רשם: א.ב.

    יומן יגור, 9.1.1987