יהודה שרת

20/01/1901 - 01/01/1979

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט טבת התרס"א

תאריך פטירה: ב' טבת התשל"ט

ארץ לידה: רוסיה

אמנות/ספורט: מוסיקה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

יהודה שרת (שרתוק) (1901 – 1979)

מלחין ישראלי, מנצח מקהלות ומחנך.

נולד ברוסיה כבן ליעקב שרתוק, מאנשי ביל”ו, שעלה ארצה בשנת 1882 מחרסון שבאוקראינה אך חזר לרוסיה. אחיו הבוגר היה משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל. עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1905, גדל כילד בכפר הערבי עין סיניה שבהרי אפרים. בהיותו בן 11 עברה המשפחה לשכונת נווה צדק בתל אביב. יהודה למד בגימנסיה הרצליה ובמקביל למד נגינה בכינור.

בשנות העשרים הצטרף שרת ל”פלוגת העבודה” בכפר יחזקאל והקים שם את הרביעייה המוזיקלית הקיבוצית הראשונה. הצטרף לקיבוץ עין חרוד. בשנת 1927 נשא לאשה את צביה והצטרף לקיבוץ יגור.

בשנת 1929 יצא להשתלמות בגרמניה, וכששב שימש כמורה לזימרה במוסד החינוכי של יגור, הלחין שירים רבים והיה שותף ליצירת סדר פסח הקיבוצי, שאומץ לאחר מכן בקיבוצים רבים. נוסח סדר פסח יצא לאור בשנת 1951 והלחנים שלו זיכו אותו באותה שנה בפרס אנגל. בין תלמידיו בקיבוץ היה הפזמונאי יורם טהרלב. בתקופה זו היה שרת קשור בעבודתו המוזיקלית עם המלחין יוסף טל שאף עיבד מנעימותיו.

אשתו צביה נהרגה בדצמבר 1940 בתאונת דרכים ליד פרדסיה, ביחד עם אחותו רבקה שרת-הוז וגיסו דב הוז (על שמם נקרא קיבוץ דורות). אחרי התאונה שקע בדיכאון ובשארית חייו הוא היה אדם מיוסר, אך המשיך בעבודתו החינוכית והמוזיקלית.

כינס ופרסם את איגרותיו של ברל כצנלסון. הלחין רבים משירי רחל המשוררת, בהם “לא שרתי לך ארצי”, “הן דמה בדמי זורם” ו”ואולי” (“ואולי לא היו הדברים מעולם”).

בשנת 1953 עזב את יגור והתיישב בנווה ים. בשנותיו האחרונות חי בקיבוץ אפיקים, ליד בתו ונכדתו.

עם מותו בשנת 1979 הספיד אותו חברו ישראל גור: “יהודה שרת היה אדם מיוסר. רעייתו צביה – שעימה ואחריה הלך ליגור – נלקחה ממנו באסון תאונת-הדרכים הידועה של משפחת הוז-שרתוק בשנת 1941. במותה כבה משהו גם ביהודה שרת עצמו”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ואולי סיפורו של שיר

    השיר “ואולי” הוא אחד השירים המוכרים ביותר מבין שירי רחל המשוררת. הוא נכתב בתקופת מחלתה של רחל, כאשר שהתה בתל-אביב, בעליית גג קטנה ברחוב בוגרשוב 5. השיר הופיע בשנת 1930, בקובץ “מנגד”, שהוא הספר השני שהוציאה רחל בימי חייה. שם הקובץ מזכיר את הפסוק מסוף ספר דברים: “כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא”. (דברים לב, נב) כאשר הופיע הספר, הצטערה המשוררת ובקשה לגנוז אותו. וכך כתבה לאחייניתה: “פתאום נראו לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם”. מי שפרסם את השיר בציבור הרחב הוא המלחין יהודה שרת, אחיו של משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת-ישראל.

    בתחילת שנות השלושים שהה שרת בגרמניה בשליחות תנועת “החלוץ”. המטרה היתה לעודד צעירים יהודיים לעלות ארצה. באחד הימים נפגש בחוות חלוצים שליד ברלין עם קבוצת צעירים, שלא התרשמה מדבריו על עלייה לארץ-ישראל. שרת חיפש דרך ‘לשבור את הקרח’. הוא נזכר במשוררת רחל, שנפטרה בינתיים בארץ, ובשירה “ואולי”. לפתע החלה להתנגן בראשו מנגינה, ובאופן ספונטני פרץ בשירה לפני הצעירים. מיד לאחר מכן הצטער שעשה זאת, כי המנגינה לא נראתה לו מתאימה. לדבריו היתה זו מנגינה “רגשנית מדי”. היה לו ברור שאת המנגינה הזאת צריך להפסיק ולגנוז מיד. אך כשנפגש עם שליח אחר בשם אליק שומרוני-שבחלוף הזמן ימונה לראש אגף הנוער והנח”ל במשרד הביטחון, נעתר שרת להפצרותיו להשמיע את השיר. הזמן עבר, ושרת הגיע לשליחות בליטא. שם התברר לו שחברי תנועת “השומר הצעיר” נהנים לשיר את “ואולי”! שרת הבין ששומרוני נפגש עם צעירי התנועה! לאחר שלוש שנות שליחות חזר שרת ארצה. יום אחד הלך בשכונת נחלת בנימין בתל-אביב ולפתע שמע את צלילי “ואולי”, העולים מחנות גרמופונים. שוב התברר לשרת שעל-אף כל מאמציו לגנוז את המנגינה ברח לו השיר מהידיים. החוקר אליהו הכהן מעיד שנפגש בשנת 1979 עם יהודה שרת כאשר זה שכב על ערש דווי. מתברר שעד סוף חייו לא חזר בו המלחין מיחסו השלילי אל השיר! “גם עכשיו, על ערש דווי, סרב אותו איש ישר נפש ונאמן לעקרונותיו, לשנות את דעתו. ‘זה שיר סנטימנטלי מדי ולא רציתי להיות מיוצג בשיר זה’, אמר יהודה שרת על אחד השירים הידועים והאהובים ביותר בזמר העברי. והוסיף: “כשהשיר הזה נולד אמרתי לו, מה לך ולי… למדתי אז בסמינר מוסיקלי, הכרתי את מיטב המוסיקה העתיקה והחדשה ומיד ראיתי מה שקרה לי. חטאת נעורים. צפצופי נעורים”. כך התפרסם אחד השירים היפים על הכינרת, כשהן המחברת והן המלחין מבקשים לגנוז אותו, כנראה מקרה יחיד בתולדות הזמר הישראלי! וכשנשיר על גדות הכינרת את סופו של השיר, “הו, כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום”, נזכור שהמילים האלה משקפות במידת מה את סיפורו של השיר.

    אוריאל פיינרמן, עלון למדריכי טיולים, מרץ אפריל 2001

  • משק יגור טיוטה

    יְהוּדָה שֶׁרְתוֹק

    יְהוּדָה שֶׁרְתוֹק יְהוּדָה שֶׁרְתוֹק

    כְּשֶׁהָיִיתִי שָׁר

    אָמַר לִי: שְׁתֹק!

    לֹא קִבֵּל אוֹתִי לְשִׁעוּרֵי הֶחָלִיל

    פֶּן אֲזַיֵף חָלִילָה

    אֶת אֵל יִבְנֶה הַגָּלִיל

    אֵל יִבְנֶה הַגָּלִילָה.

    כְּשֶׁהוּא כָּעַס

    הָיָה צוֹעֵק: יֻשְׁלָךְ הַס!

    וּבְנֵי פָּקוּעָה!

    וּבְנֵי נַעֲוַת הַמַּרְדוּת!

    וּמִכָּל הַנְזִיפוּת שֶׁנָזַף בִּי בַּכִּתָּה

    לָמַדְתִּי עִבְרִית אֲשֶׁר אֵין כְּמוֹתָה.

    (יורם טהרלב, מתוך “משק יגור טיוטה”)

  • העבודה והנגינה

    ההבדל בין היום שלי והערב שלי הוא עצמו מביאני לידי טירוף הדעת. מה כאן קרה? כל היום כאילו הכל בסדר, צחוק, הלצות, להאיר על-פי רוב פנים לזה ולזה ואחר כך באה הדרך שדרכתי בחשכת הערב בדרך לעין-טבעון. מיד נקרע הלוט מעל פני ואז מתגלה הדריינז’ המקולקל עם מימיו הפורצים ופושטים בכל נקיקי נפשי.

    ובפלוגה אני גוואלד! אתמול באתי, שכבתי במיטתי ולא היה לי ממש כוח להיכנס לחדר-האוכל לאכול. משם הגיעו אלי קולות שמחה ורעש ואני חשתי כי אסור לי עם קדרותי להרעיל ולהעיב את המלא בחדר-האוכל, את קולות השמחה האלה. סוף סוף נכנסתי כגנב.

    הערב בכוונה נתעכבתי בעין-חרוד כדי לבוא לאכול אחרי שחדר-האוכל יתרוקן לגמרי. וכך היה. אכלתי יחידי.

    אני חש בכל רמ”ח אברי שהדברים באמת עוברים את הגבול. אך המוצא? אי הדרך למוצא?

    (1926)

    #

    אני שתקתי במכתבי על הכינור, אף מילה. ואני יודע מה קשה היה לך כשאת מבקשת ואינך מוצאת אף מילה.

    אך המצב היה כזה כי לכחֵש (זאת אומרת לשקר, להסתיר) לך לא יכולתי ולפרש את כל האמת הערומה גם כן לא יכולתי… אך עובדה היא: הערב הוצאתי את הנעליים מתחת למיטתי לתיקון, קשרתי שרוך אל שרוך ותליתי אותם על גבי הכינור. וכך ירדתי.

    אצלי נורא. אתמול או שלשום עליתי לעין-חרוד, זה היה אחר חזרה או אחרי שניגנתי בעצמי (והראיתי לכל איש פנים בוודאי צוהלים) ובכיתי ממש, על הכל. וזה בא פתאום, מבלי שאחשוב על זה תחילה. ועל כן זה היה קל מאוד אלא מתבטא בשאלה אם אוּכל לכל אלה… אן אֻכָּל ואשבר. את אינך מבינה? באמת דבריי עתה אינם מובנים. אל נא תדאגי לשלומי. אני חי ואחיה. וכנראה לא במהרה ייפטרו ממני.

    צביהצ’קה. זה נורא. אני חש על כל צעד כאילו הסער מתקרב, שריפה תפרוץ, הנה, הנה עוד מעט, עוד מעט על כל כף רגל מחדש.

    אני אעבוד לי את עבודתי ואחר-כך ברח לך אל הכינור. ואם אנתח הלאה אמצא כי בעצם אני משתמש בעניין זה (עבודה ונגינה) בצד החלש של הקבוצה ואני מנצל את הצד הזה לטובתי ולהנאתי: אני משתמש בזה שהקבוצה לפי הרכבה כאילו סובלת ומשלימה עם הימצא בתוכה אנשים “בלתי אקטיביים” (כפי שזה נקרא בזמננו) שאינם עושים דבר להקל על המצב ואינם מושכים בעול. אוי ואבוי להשלמה זו. ואני משתמש בצד החלש הזה ונשאר בקבוצה ללא כל עניין להקל ממשאה. במילים אחרות – להיות פרזיט.

    #

    אני במבוך. איבדתי ומוסיף לאבד את האמונה הפשוטה ביותר בעצמי, בכוחותיי. הנני כנקודה שאיבדה את הקואורדינטות שלה, כך ייאמר לזה בשפת המתמטיקה. השנים סוף סוף נוקפות וכשרון העבודה הולך עם זה ופוחת, הולך ויורד. תביניני נא. אל תטעי לחשוב כי אני מעמיד פני זקן אשר תש כוחו ואני הן רגליי מרחיבות עוד צעד. אך אין זה מליצה. כך הוא, זאת הרגשתי האמיתית. ואני נכנע לה ומודה כי אמת הדבר. חיי אוויר, אי הבסיסיות ואי היסודיות. אני יודע כעת ועד כי אם לא אמצא דרך העבודה, הנני חרס נשבר.

  • בעיות המועדים והחגים

    יש טעם בווידוי אישי רק אם זה גובל בעניין ציבורי. הייתי קורא לנושא “תחלואי המבצעים המוסיקליים הציבוריים”.

    בזמן האחרון אני עובד במיוחד בין הילדים. התארגנו מספר חוגים למוסיקה. כל הלימודים בבית-הספר הם בדרך כלל לימודי כפייה. לא כן השטח שלי. אני נמצא בשטח הרצוני. זאת אומרת, פעולה שהיא לרצון הילדים שיש להם נטייה לפעולה מוסיקלית. האמנתי שאין לנו צורך במשטר, חשבתי שמסירותי תספיק בשביל ליצור את המשטר הנחוץ. והנה התבדיתי. יש לנו ילדים בעלי כישרון ולא עלה בידי להשכין את החברוּת. בגיל מסוים מגיע רגע שמתחילה התפרקות. המצב הוא כאילו אתה מעבד חלקה ופתאום בא השיטפון ומחריבהּ. זאת אומרת, שהאיש שעבד לא הצליח להשכין יחס של אהבה לעניין.

    היו לנו שלושה חוגים – המקהלה ושני חוגים של ילדים. נאשמתי על זה שאני מעביד בפרך את אנשי המקהלה, וזאת היתה הפקרות ציבורית שהיה צריך להגיב עליה. פניתי לילדים בזמן החופש בקשר להכנה לראש-השנה, ורק שליש מהילדים נענו. אני רוצה לדבר עכשיו, ולא שבוע לפני הסדר, ואז אני לא אקבל את המרות של הציבור. הייתי גם אני תלמיד ומוריי לא היו טובים ממני. גם הם גידפו ובכל זאת ידעתי לסלוח ולהעריכם.

    ואשר לפעולה בין המבוגרים; אני צריך להודות שאינני מבורך בכשרון של ניצוח ופרשתי מזה. וקרה שהמקהלה נשארה בלי מנצח ולקראת כינוס המקהלות פנו אלי, פשוט שכרו אותי. הכינוס לא התקיים, וכשנודע שהכינוס בטל – התפרקה המקהלה. יש במוסיקה כלים רמי דרגה ונחותי דרגה. לא מובן לי למה אי אפשר להקים תזמורת של כלי נשיפה ביגור.

    ולסעיף השני – מתן דמות לחג; אני מרגיש שאני צריך להסתלק מהדוכן הזה. אנקוב לכם דוגמא: לפני כמה זמן ישבתי בסרט ופתאום הרגשתי כאילו נשיכת עקרב. הדבר היה לפני ראש-השנה. חזרתי לחדרי, פתחתי את המחזור של ראה”ש והתחלתי בעבודה. “כבקרת רועה עדרו” היה שֵם השיר.

    אני חש בגבי בתמורות אקלימיות בציבור. אם הנוער הבולגרי פותח את הערב שלו בשיר הנוער הדמוקרטי, הרי בין שיר זה ל”בקרת רועה עדרו” יש תהום.

    אני נזכר בליל תשעה באב אחד שמצאתי לנחוץ לתת לו איזה תוכן ע”י הקראת מספר קטעים. חברים ניסו לעשות קריקטורה ואני זוכר את יצחק טבנקין, שהצליף בחברים על יחסם זה. אותה קריקטורה, בניגון של איכה, נוגנה בכינוס של פלמ”ח לרגלי הגלבוע.

    כשאני קורא ביומן יגור על “מבצע צום” ביום כיפור, אני מרגיש כי אין ביתי כאן.

    (דברים מתוך אסיפה כללית, יומן יגור, 31.12.1950)

  • המקהלה – בני שילה

    הוא ענה לי בשלילה

    ואני לא ידעתי אם לבכות או לחוש הקלה.

    הוא, יהודה, הכהן הגדול של בית התפילה,

    שנקרא אז פשוט וקצר “המקהלה”.

    אני, שנכשלתי אפילו בשיעורי החליל,

    הוכחתי, כנראה, חוסר התאמה בעליל.

    לא שישראל לויתן שר כמו שליאפין – זה אידיוטי

    והטנור של צבי שאר – לא היה בדיוק פאבארוטי,

    אבל היה איזה קוד אתי כתנאי תחילה

    שבלעדיו לא עברת את “שורת המקהלה”.

    בבוקר עובדים בכל אשר נדרש

    ובלילה חוזרים אל בית המדרש

    לשעות של חזרות ותרגול אין קץ

    עם המנצח יהודה, שהוא כמו הר געש מתפרץ,

    המגיר את הלבה הרותחת לשירה מופלאה

    בעיתות שמחה כמו בשעות משבר ומחאה.

    כולם ביחד, ללא בקשת תמורה,

    מלבד הרצון העז להיות שייך לאותה חבורה

    השרה יחד בהרמוניה של ציבור מלוכד

    ועם זאת מאוד אישי ומאוד מאוד אחד.

    רבקה ומלכה וקיקה וחייקה

    חנן וולטר, פונדיק ורבים רבים אחר-כך

    כולנו כאחד לעול אחד נרתמנו, כאן על פני האדמה

    קומו תועי מדבר, צאו מתוך השממה.

    כל אותם שירים יפים של שנות התרפפ”ו

    מ”שדמות בית לחם”, “קרב פזורינו” ועד “ישטפו”

    עם הרבה אש בעצמות וגם לא מעט כישרון

    הם הניחו את התשתית לשרהל’ה שרון.

    כרועה עדרו קיבצו שירי העמק והכרמל

    לנכסי צאן ברזל של עם ישראל

    שלא פגע בהם הזמן ולא דהה זיוום

    והם עדיין משמרים את שמחתם וכאבם

    של השרים לפני המחנה כעמוד האש.

    לא תמחוק אותם בטיפקס ולא נקמת הטרקטור הרועש

    ואפילו זקני צפת יזכרו, כך מתברר,

    כי אלה היו הטיט והלבֵנים ביום הבוחר.

    (הוקדש לשרהל’ה שרון בנשף השנה, 6.1.1995)

  • שאו נא לי בחולשתי

    (לקראת שנת ה-25 ליגור התבקש יהודה לערוך את המסכת. להלן מכתבו).

    שאו נא לי על חולשתי על שלא עלה בידי לכלוא רוחי ואני נאלץ לומר באוזניכם משהו מרשות היחיד שלי.

    לבי לא לחג, ואין צריך לומר לעמידה בפני עם ועדה ביד מנצחת, מנוצחת ולא בוטחת, אף לא לעבודה מוסיקלית בין גדולים. לבי להוראה בכתלי בית-הספר. אשא נפשי לעבודה מתמדת בקרב הילדים במידה שכושרי יעמוד לי; עבודה – לא כתכונה אל משהו – ולוּ יהי זה תאריך החשוב שבחשובים! – אלא תורה לשמה. עדיין לא פסה אמונתי כי יעלה בידי להקנות לילדים בגיל הרך את לשון המוסיקה במידה צנועה. אסוני הוא כי המוסיקה אשר כפי שאני רואה אותה, אין כוחותיי מספיקים לעקרה מתוכי. תשוקתה לנעילה חגיגית.

    אודה, קיבלתי את העבודה הזאת כגזירה, כאונס. כה ציפיתי לפגישה עם ילדים באווירה שקטה והנה פותח אני את שנת הוראתי המתחדשת עלי במרקחה של הכנות. ולא זו בלבד: פתע הוטלתי אל מלאכת התחביר המוסיקלי ללא קראתיה לי וללא נקראתי לה. עבודותיי אלה אינן אלא אימוני יד במובן המצומצם ביותר. התוצאה הזעומה אינה שוות ערך לפקעת היסורים המשוקעים במלאכה זו.

    הרשאי אני, איפוא, לתת את זה החומר הרופס כזֶמר בוטח בפי זולתי? היאבקותי לא הועילה לי. משראיתי את הסתלקותי כפריקת עול – נכנעתי. אבל משקיבלתי על עצמי את הצו, איני יכול שלא לקיימו אלא כפי עיניי הרואות. אין כתוב בשום תורה כי ככה צריכה להיות דרך הביצוע. הרשאי אני לכפות את קו ראייתי על החברים אשר עיניים להם משלהם?

    ועל כן, מוטב ונדע בראשית הדרך אנה פנינו מועדות. ואם אי אֶפשנו בכך, אם רבה העייפות, אם המצב סביבנו מונע את הריכוז הנדרש ועוד נימוקים אשר יש להניחם על כף המאזניים – נאמר זאת בלב פתוח, אין אונס, ובלבד שלא ניתן לעניינים שיתנהלו איך שהוא מאליהם. אף עבודת תכונה זו של הציבור בזמרה אינה הופכת לי נטל כבד אם קיימת היא בהתמדה, טיפין טיפין, במשך כל ימות השנה. אבל עתה צריך לקבוע אחת מהשתיים: אם יוצאים לחזית – הרי במלוא הכוח. וָלא – מוטב לא לצאת. אין זה משחק.

    י.

    ירושלים, כ”א תשרי תש”ח

  • יהודה – נעמי שמר

    כשיהודה חוזר בשקט אל אדמת יגור

    אז מלאכי שרת אומרים הַלֵל לנשמתו

    ואנשים כִּבְדֵי עמל, כִּבְדֵי שנים

    עוצרים לרגע קט

    ומשתדלים לשמוע

    אל הרינה אשר נמשכת מִגבוה.

    והדקלים שבחצר עומדים הָכֵן

    ומשתדלים מאוד להיזכר

    איך בחצות הלילה הוא רדה במקהלה

    ולא ויתֵר

    עד השעות הכי קטנות

    על הצלילים הכי מדוייקים

    ואיך הביא לחמו ממרחקים

    (מבאך, מבוקסטהודה או מאחרון הפייטנים).

    איך העתיק הכל בִּכתב פנינים

    ובניקוד מלא, קלה כַּחמוּרה

    כתב מִכתב, כתב חרוז, כתב שירה.

    איך לשלמה ולנבות אמר

    שהם כמו רגב אדמה

    ובעצמו היה כצֵל אילן עבות

    או באֵר המים הנובעת מֵעצמה.

    כשיהודה חוזר בשקט אל אדמת יגור

    נשמע קולו המצווה והרועֵם

    הוא מלמד קנון מהגדה של פסח

    ומקהלה שרה “היום אתם”

    ומי יתן ראשי מים,

    והן דמה בדמי זורם.

    ואולי

    כשהילה שרה עם חמוטל

    ובקול שלישי עונה להן יובל

    וכשאבנר משגיח מן הצד לְבַל

    חלילה ייבלע ולוּ קוּצוֹ של יוּד –

    אולי רק אז

    אפשר להאמין

    כי הדברים אכן היה היו

    ונמשכים הם והולכים אל ייעודם

    בגעגועים, מבלי וַתֵּר –

    כמו יהודה.

  • השדות החרושים

    השדות החרושים / זרועים ומחרישים.

    בסתר אדמה ינוחו גרעינים / שם באפלה חבויים וטמונים.

    ככה נחה אדמה

    ולגשם מה עגמה.

    כָּלים זרעים לחופש ומצפים לאור

    מבין הרגבים חורגים הם אל הדרור:

    עד מתי נשכון באופל

    דוממים ומחרישים,

    וסביבנו הרגבים

    חרבים ויבשים?!

    רד נא הגשם / רווה אדמתנו!

    עד אנה, עד אנה נשכב בבושתנו

    ולא נראה באור השמש?

    עד מתי? עד מתי?

    הירגעו נא, גרעינים / נוחו נא שאננים!

    מה שירה זו אבלה / הן קרובה הגאולה.

    שור: בפאתי הרכס, ימה / מתרחש דבר

    עב אל עב תתקבצנה שמה / מגיחות מן המסתר.

    כי הנה ניתן הצו / עננים יוצאים לקרב

    הם דואים אל הכרמל / ירכתיו בערפל.

    שטף המים

    ניתך משמיים

    ואבן אל אבן

    נוקשת-נוקשת

    שיבולת המים

    רועשת גועשת…

    הוואדי רועש / הוואדי גועש

    הוי הגרעין – הסכת ושמע!

    דרוך נא עוז ובדממה.

    נבוט, נבוט ואל עמוד!

    חרוג! לאור ערוג!

    כל גרעין החל לנבוט / באור עולם יצא לראות;

    כי פרצו חרגו כוחות / כבר הוריקו השדות.

    השדות מה מוריקים

    מוריקים ומשגשגים.

    השדה – אביב!