יהודית וונדר

15/04/1923 - 04/05/2000

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט ניסן התרפ"ג

תאריך פטירה: כ"ט ניסן התש"ס

ארץ לידה: הונגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דוד וונדר

בנים ובנות: אברהם וונדר

יהודית וונדר

יהודית נולדה ב-1923 בעיר מישקוליץ בהונגריה. היא התייתמה מאביה בגיל צעיר מאד ונותרו לה רק אמה ואחיה. אמה עבדה קשה לפרנסתם. עקב הקשיים יהודית נדדה ממשפחה למשפחה. האם נפטרה כשיהודית הייתה בת 19, והיא נשלחה למשפחת אמה.
ב-1942 באו על יהודית אימי המלחמה. היא נשלחה לאושוויץ. למזלה, כעבור זמן מה נשלחה לעבודה בגרמניה, בבית חרושת לחלקי אוירונים. אך גם שם עברה עינויים, התעללויות והשפלה.
לקראת סוף המלחמה שחררו הרוסים את האיזור בו הייתה. יהודית חזרה להונגריה לחפש קרובים, ולא מצאה איש. היא החליטה לעלות לארץ, ועלתה באוניית המעפילים “ההגנה”. האניה נתפסה והעולים הועברו למחנה עתלית. לאחר מספר חודשים היא שוחררה וב-1947 סיימה את נדודיה והגיעה ליגור.
ביגור הכירה יהודית את דוד והקימה איתו את ביתם. כאן נולד בנם אברהם.
ביגור עבדה יהודית במטבח, אחר כך במתפרה, בבתי ילדים, ובשנים האחרונות, לפני שחלתה, עבדה במעגלה.
יהודית הייתה “נשמה טובה”. את סבלותיה שמרה בליבה פנימה ושפכה את ליבה רק לפני ידידיה הטובים ביותר. כלפי חוץ היא תמיד הייתה חייכנית וחברותית, מוכנה תמיד לעזור. יהודית הקרינה חום וכולם אהבו אותה. היא הייתה אמא דאגנית ומסורה, שהיה כיף איתה.
ביתה היה תמיד מסודר ונעים. היא ידעה לייפותו, גם כאשר לא היה ממה, אם זו מפית קטנה או דבר חן אחר. היו ליהודית ידיים טובות וזריזות, והיא דאגה לעשות את העבודה בצורה טובה, עד לפרטים הקטנים.
למרות חייה הקשים, הייתה בה תקוה וזו לא עזבה אותה גם כשנתגלתה מחלתה. למרות שגופה נחלש והיא נאלצה בשברון לב להפסיק לשחות בבריכה, היא האמינה שעוד תרפא.
יהודית נאלצה לעבור דירה, והיא דאגה לשיפוץ הדירה כאילו עוד תגור בה שנים רבות. רק לא מזמן היא שוכנעה לעבור לבית אחוה, וגם שם הייתה חברותית והצוות אהב אותה. היא עוד הספיקה לחגוג את יום הולדתה ה-77 עם חבריה מן “הקבוצה ההונגרית” ביגור.
יהודית לחמה במחלתה ולא ידעה כמה מלחמתה היא זמנית.
הבוקר נגאלה מיסוריה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מכתב פרידה לסבתא

    מכתב פרידה לסבתא – יהודית וונדר

    לסבתא – החברה הכי טובה שלי!

    זאת שסיפרתי לה הכל. דברים שלא חשבתי שאחלוק עם אף אחד חלקתי איתך, סבתא. תמיד נתת לי את ההרגשה שאני באמת יכולה לבטוח בך. וכך עשיתי… ובאמת, נהיית החברה הכי טובה שלי. אני לא מאמינה וזה עדיין לא ממש נקלט לי שאת לא פה איתי ושאני צריכה לדבר עלייך בזמן עבר. זה קשה לי. אני עדיין שרויה במעין הרגשה כזו שעוד כמה זמן אני שוב אראה אותך ונדבר על הכל.

    – – –

    סבתא, אני כותבת את מכתב הפרידה הזה ובוכה… אני נזכרת כרגע בפעם האחרונה שראיתי אותך, כשהסתכלתי לך בעיניים. לא ידעתי ולא חשבתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותך בחיים. אני זוכרת שביקשתי ממך, ממש במילים אלו: “סבתא, תחזיקי מעמד בבקשה…! אני אוהבת אותך ואבוא לבקר אותך מחר, או בעוד יומיים, כשבטח תרגישי יותר טוב”.

    מצד שני, כולם מסביבי ניסו להכין אותי למה שבטח עומד לקרות…

    – – –

    סבתא, אני כל-כך מתגעגעת אליך! וכמה שאני לא רוצה וקשה לי להיפרד, זה לא נתון בשליטתי. אבל מה שבטוח זה, שבמובן מסויים תמיד אהיה איתך, ואת איתי. וכמו שתמיד אמרתי לך שוב ושוב: “אני אוהבת אותך, סבתא! הכי בעולם!!!”

    יהי זכרך ברוך!

    יומן ליום השלושים

    8.6.2000

  • לזכרה של יהודית וונדר

    ליהודית שלנו, של כולנו – היינו בשכנות קרובה יותר מיובל שנים וקשה לנו להספיד אותך.

    יהודית היתה אישיות מקרינה טוב-לב, אהבה את כולם, כולם אהבו אותה, במיוחד ילדים קטנים, וגם מבוגרים מכל הרבדים מצאו מסלול לקירבתה. זה בא לידי ביטוי בימי מחלתה הארוכים, כשבאו המונים לעודד אותה, להשתתף איתה לשעה קלה ולהקל במקצת את סבלה הממושך. ואכן הוקל לה קצת.

    יהודית היתה מכניסת אורחים. דלתה היתה פתוחה תמיד לרווחה, כוס קפה, עוגה טובה והִרגשתָ בבית אצלה.

    יהודית שלנו, הלכת מאיתנו פיזית, אבל זיכרונך יישאר בליבנו לעד. במיוחד אנו, הקבוצה ההונגרית, שהיתה בינינו “קרבת אחים” מיוחדת, מרגישים בחסרונך, אחרי שהצטרפת לרוב חברי הקבוצה המיוחדת בחיים הקיבוציים, שנתנה טעם מיוחד לחיי היום-יום.

    יהודית שלנו, תנוחי בשלום בעולמך החדש!

    משפחת שנלר

    יומן ליום השלושים

    8.6.2000

  • פרידה מיהודית וונדר

    דודה יהודית יקרה,

    קשה מאוד לכתוב עלייך ולדעת שאת אינך עוד… קשה מאוד הפרידה הנצחית הזו ממך, ועוד יותר קשה העובדה שלא אוכל לראותך, לשמוע את קולך, לעלות אליך לחדר עם ילדי וללכת איתך לבריכה, לחדר האוכל, ולשמוע אותך מספרת על העבודה, על הנכדים ועל מה חדש בקיבוץ.

    למעשה היית עבורי סבתא, למרות שתמיד קראתי לך דודה.

    עד עצם היום הזה אני זוכר את עוגת הקריימש שהכנת עבורי לימי הולדתי, שבדרך כלל חגגנו לפני הזמן, בעת חופשתנו בקיבוץ; את העוגיות הטעימות, את המלוחים הכל-כך מיוחדים, את עוגות הפרג והשקדים המאוכסנות בתוך קופסאות הפח הגדולות, העמוסות לעייפה, שתמיד דאגת לפתוח ולתת גם לדודך וגם שיישאר לאחר מכן.

    בן-בית הייתי אצלך, ואך טבעי היה שכאשר הכרתי את אשתי ורד הבאתי אותה לקיבוץ, כדי שאת ודוד תכירו אותה. הכימיה היתה הדדית ואת קיבלת אותה ואהבת אותה. גם ילדינו ראו בך מעין סבתא גדולה, ואת קיבלת אותם כנכדייך לכל דבר ואהבת אותם, וגם הם החזירו לך אהבה…

    – – –

    קשה להאמין שאך לפני חמש שנים חגגנו, ביחד עם אמי, בבודפשט, את יום הולדתך. אני זוכר כמה שמחת ואיך שרת עם אמי את השירים ההונגריים שניגנה חבורת הנגנים, ואיך נהנית לאחר מכן, כשעלינו למצודת הדייגים לתצפית על פשט, ואיך למרות היופי טרחת להזכיר שבארץ טוב ויפה יותר.

    היום, כשאני נזכר, תמיד היית שם. למרות הקשיים בשנה האחרונה תמיד קיויתי שאיכשהו תצאי מזה ושהכל יסתדר ותישארי עמנו עוד. ואילו עכשיו המציאות ניצחה, טפחה על פנינו, ונשארנו פה בלעדייך מלאי זיכרונות וגעגועים.

    נזכור ונאהב אותך תמיד.

    ניר, ורד והילדים

    יומן ליום השלושים

    8.6.2000

  • סבתא יהודית שלנו

    קשה לספר על יהודית בלשון עבר. היית בשבילנו הכל.

    כל-כך הרבה מכאובים וצער ידעת בחייך. כילדה איבדת את משפחתך וגדלת אצל משפחה מאמצת, וכשהתבגרת עברת את סבלות השואה על בשרך, ושרדת. השנים הנוראות האלו נחרתו בנפשך ובגופך עד יומך האחרון.

    עד שהגעת ליגור עברו עליך הרבה שנות נדודים ממקום למקום. כאן הקמת את משפחתך ומצאת סוף סוף מעט שקט ומנוחה.

    יהודית, בדרכך השקטה והצנועה הענקת למשפחתך אהבה ועזרה ללא גבול. תמיד ידענו שאפשר לפנות אליך ואת תיעני בחפץ לב וברצון טוב. אהבנו מאוד לבוא אליך, סבתא, וליהנות מהמטעמים שהפלאת לעשות.

    המשפחה היתה כל עולמך, והקשר עם הנכדים היה חזק מהכל. לא היה יום בו לא שאלת על הילדים, אם הכל בסדר ובמה אפשר לעזור.

    היית אשה אצילית ואמיצה, שידעה גם ברגעים קשים לעמוד על הרגליים, לחייך ולהמשיך ללכת, למרות הכאבים שהיו מנת חלקך בשנים האחרונות. נלחמת במחלה הקשה כגיבורה ממש, ועד הרגע האחרון, בשוכבך במיטה באפיסת כוחות, חשבנו שגם הפעם תתגברי…

    מאז שהלכת אנו מרגישים את חסרונך בכל יום ובכל רגע, וקשה לנו לתפוס את מותך.

    סבתא אוהבת, חמה ודואגת. נזכור אותך כך עד עולם, יהודית האהובה שלנו.

    אברהם, נעמי והנכדים

    יומן ליום השלושים

    8.6.2000