יהושע גלוברמן

30/01/1905 - 08/12/1947

גלוברמן יהושע – אלוף

נולד ביום כ”ד בשבט תרס”ה 30.1.1905
נפל ביום כ”ה בכסלו תש”ח 8.12.1947

בן אסתר ברכה ושלמה, נולד בעיר קלינקוביצי שברוסיה הלבנה. בשנת 1919 בתקופת התהפוכות ואימת הפרעות, אירגן את הנערים בני גילו בתנועת “החלוץ הצעיר” והם הגישו עזרה מרובה לאנשי “החלוץ” בהגנה העצמית היהודית. אז נתגלה לראשונה כושרו הארגוני והצבאי של יהושע. הוא המשיך בארגון “החלוץ הצעיר” גם תחת השלטון הבולשביקי, גורש מהגימנסיה – שהיה בין מצטייניה – והוסיף לארגן חלוצים, יצא להכשרה ונאסר, ועל יסוד חילופין הורשה לצאת מרוסיה ועלה ארצה בשנת 1925. בארץ עבד בפלוגת עין טבעון של קיבוץ עין חרוד ונשלח לירושלים עם קבוצת חברים, כפלוגת ה”קיבוץ המאוחד”, לשם כיבוש העבודה בעיר. בירושלים עבד במחצבה, נפצע, וכשהבריא הצטרף לקיבוץ יגור. ביגור התמסר לעבודת הפלחה והמכונאות והשתלם בה להלכה ולמעשה. הוא חיפש דרכים לשכלולים בעבודה ואף הכין חומר לספר על הפלחה. היה מראשי המדברים בוויכוחים ובשיחות הקיבוץ על נושאים תרבותיים וחברתיים והתמסר במיוחד להגנת המקום. ובאותה תקופה היה מפקד גוש זבולון מטעם ה”הגנה”. עם הקמת מטכ”ל ההגנה היה אחראי מטעמו על אימוני הגדנ”ע ועל החינוך הגופני המורחב (חג”ם) בבתי הספר, תפקיד בעל חשיבות רבה לטווח הארוך. בפעילות זו הצליח להקים קאדרים של מפקדי גדנ”ע שהיוו את העתודה הצעירה של הפיקוד ב”הגנה” בשנים הבאות. יהושע פיקד על קורסים למ”כים ומ”מים. משנוכחו מפקדי ה”הגנה” בכשרונותיו ונטייתו לענייני ביטחון הטילו עליו תפקידים מרובים של הדרכה והנהגה, תכנון ופיקוד, בהיקף מחוזי, ואחר-כך גם ארצי. הוא השלים בהתמדה את ידיעותיו הצבאיות והנהיג שכלולים בכל תחומי ההגנה: בחומר, בטכניקה, בטקטיקה ואף בתרבות וברוח. בייחוד הצליח ביצירת קשר נפשי עם הנוער ובהתאמת תפקידים לאנשים ראויים להם. כן כתב, ועורר גם אחרים לכתוב, חוברות על נושאים הגנתיים בתחומים שונים, וחוברות אלו שימשו גרעין לספרות צבאית בעברית.
בפרוץ מאורעות 1936 נקרא מהמשק לשירות פעיל ב”הגנה” ובשנים אלו היה מפקד החי”ש בצפון הארץ ואירגן את הביטחון של חניתה בהיווסדה. אחר-כך נתמנה ראש לשכת ההדרכה הארצית של מטה ה”הגנה”. למד לימד מהניסיון הקרבי שנרכש בקרבות עם הכנופיות ושיכלל את הטקטיקה בהתאם לשינויים בתכסיסי האויב. יהושע פעל בכל תחומי עבודת ה”הגנה”: תכנון, הדרכה, חימוש, נוער, חברה. הוא שימש כמפקח ארצי מטעם המטה הכללי ורבה היתה תרומתו גם במאבק נגד האנגלים. בגלל תפקידיו המרובים היה אורח נדיר בבית משפחתו ביגור, ובנותיו הקטנות אילנה ולאה כבר ידעו שאבא הוא רק אורח לשבת בבית.
בשנים האחרונות היה מפקד בגליל התיכון ואחר-כך מפקד מחוז תל-אביב. אחרי החלטת החלוקה בעצרת האו”ם ופרוץ מלחמת-העצמאות עלה ירושלימה לפקח על הגנת העיר.

ביום כ”ה בכסלו תש”ח 8.12.1947, כאשר נסע לתל-אביב לקבל פיקוד על חטיבה לוחמת בשפלה, נהרג מיריות ערבים ליד לטרון ואחרי לוויה רבת כבוד בתל-אביב הובא למנוחת עולמים בבית הקברות ביגור. במלאות שנה למותו הוציא יגור ספר לזכרו. מחנה צה”ל בניצנים קרוי על שמו וכן נקרא על שמו בית הספר הממלכתי “בית יהושע” בנשר ועיריית חיפה אף קבעה רחוב על שמו במרומי הכרמל.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • האלוף הנשכח

    יהושע גלוברמן – האלוף הנשכח

    אורי קציר

    לא רבים זוכים לקבל דרגת אלוף לאחר מותם. יהושע גלוברמן היה, כנראה, היחיד בתולדות צה”ל שזכה לכבוד זה “האלוף הנשכח” הוא כותרת מוזרה. אולי נחבאת בה גם סתירה פנימית קטנה, אם להיות אירוני לרגע, משום שאלופים, בין שהם במדים ובין שהם עוטים מחלצות אזרח, אינם מניחים לנו לשכוח אותם. אם הם לא מצטרפים לצמרתה של איזו מפלגה, הם מתמנים כמנהלי חברות גדולות או גופים ציבוריים כאלה ואחרים. בדרך כלל יש להם מה לומר על כל דבר, וידוע שהם משמשים כפרשנים צבאיים עליונים בכל כלי תקשורת המכבד את עצמו (וגם באלה שאינם מכבדים את עצמם, אבל נניח לזה, לפי שעה).

    אבל יהושע גלוברמן הוא סיפור אחר לגמרי. הוא, כאמור, התמנה לאלוף לאחר מותו. עשרים וחמישה חודשים עברו בין מותו לבין מינויו כאלוף בצה”ל.

    יהושע גלוברמן נולד בבלארוס ב -1905. הוא היה ציוני נלהב עוד מנעוריו, ובשלב מסוים אף גרם לו הדבר להסתבכויות עם השלטון הקומוניסטי במדינה. גלוברמן הצעיר עמד בראש קבוצה של שלכאורה תמכה במשטר החדש, אך למעשה היו לה מטרות ציוניות בתכלית.

    ב-1924 נאסר בשל פעילותו הציונית ונידון לשלוש שנות מאסר בסיביר. אביו פעל לשחררו ובין השאר השתדל אצל יקטרינה פאבלובנה פשקובה, מי שהייתה אשתו הראשונה של הסופר הרוסי מקסים גורקי. גורקי עצמו היה ידידו ומקורבו של ולדימיר איליץ’ לנין, ואף נשא עליו את ההספד המפורסם לאחר מותו. המאמץ השתלם: יהושע הצעיר שוחרר מכלאו והותר לו לעזוב את ברית המועצות.

    הוא הגיע לארץ ישראל ב-1925 עם אידיאלים חלוציים והרבה מרץ. הוא הצטרף לקבוצה שהשתייכה ל”קיבוץ עין חרוד”, הארגון הקיבוצי שקדם ל”קיבוץ המאוחד”, ועבד בחציבה באזור ירושלים. תוך כדי עבודתו נפצע, והרופא קבע שעליו לצאת לחופשת הבראה בקיבוץ צעיר באזור חיפה, יגור שמו. מאז ואילך הפך גלוברמן לחבר אותו קיבוץ. בתחילה עבד בפלחה, אבל לאחר מכן מצא את מקומו בענף הביטחון. הוא הצטיין בתחום זה ומונה למפקד ארגון ההגנה באזורו. מאוחר יותר עלה בדרגה והתמנה לאחראי על הביטחון באזור מישור החוף שבין תל אביב בדרום לעתלית בצפון.

    בשנת 1936 פרצו המאורעות ויהושע גלוברמן נקרא לעבודה מלאה במפקד ההגנה. הוא מונה כמפקד החי”ש, חיל השדה של ההגנה, בצפון הארץ, ולאחר מכן בארץ כולה. הוא היה אחד הראשונים שעסקו ברצינות בנושא גיוס, עיבוד ומיצוי הפוטנציאל האנושי, מה שקרוי היום כוח-אדם. כמו כן פעל להרחבת החג”ם (חינוך גופני מורחב), מסגרת קדם-צבאית שקדמה לגדנ”ע. תקופה מסוימת אף שימוש כמפקד החג”ם. במקביל, פרסם חוברות מקצועיות בנושאי נשק ואימונים. בדרך כלל מילא תפקידים מרכזיים ותוך כדי מילויים נקרא למלא משימות דחופות נוספות.

    ב-1938, למשל, היה מפקדה של חניתה, ישוב צעיר שזה עתה הוקם. בימי מלחמת העולם השנייה מילא יהושע גלוברמן תפקידים בכירים בהגנה. הוא היה ראש לשכת ההדרכה של המטה, מפקד אזור הגליל התיכון ולאחר מכן גם מפקד מחוז תל אביב. בימי תנועת המרי (מסוף 1945 עד אמצע 1946) פיקד על כמה מבצעים מרכזיים. אחד מהם היה “ליל וינגייט”, מבצע שנועד ללחוץ על הממשלה הבריטית להגדיל את מכסות העלייה. בארץ שהתה אז ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית וההגנה הפסיקה, ביוזמתה, את פעולותיה הצבאיות. משהתמהמהה הוועדה בעבודתה ולא גילתה כל כוונה ללחוץ על הממשלה הבריטית, החליטה ההגנה לעשות זאת בעצמה. אבל בעיות של תיאום לקוי בין כוחות ההגנה והתנגשויות בלתי-מתוכננות עם כוחות בריטיים בעיר מנעו את הורדת המעפילים. במהלך הפעולה ירה סמל בריטי בשם פלאוּר באחת המ”כיות, ברכה פולד, למוות (מאוחר יותר נקראה ספינת מעפילים אחרת על שמה). במהלך המשפט הוכח כי ברכה פולד, יחד עם חבריה, עמדה בידים מורמות שעה שפלאור ירה בה. במקביל, נמשכו ההתנגשויות בין הצדדים ברחבי העיר ולאחר מכן נודע כי ספינת המעפילים “אורד צ’ארלס וינגייט” (שעל שמה נקרא המבצע), אותה ספינה שאמורה הייתה להנחית מעפילים על חוף תל אביב, נלכדה לא רחוק מהחוף והובלה לחיפה.

    בסוף 1947 נשלח יהושע גלוברמן לצפון הארץ במטרה להכין את הישובים למלחמה הצפויה שם. הוא שב לתל אביב בראשית דצמבר ועמד לקבל את הפיקוד על חטיבת ההגנה באזור, שכלל גם את חזית יפו. ב-8 בדצמבר, כשחזר במכוניתו מירושלים לתל אביב, היה עליו לעצור בלטרון, משום שהכביש היה חסום. לפתע נפתחה עליו אש והוא נהרג.

    אורי מילשטיין מספר בספרו “תולדות מלחמת העצמאות: ממשבר להכרעה”, כי גלוברמן אמור היה לקבל לידיו את הפיקוד על חטיבת גבעתי. הוא כולל אותו ברשימה של מפקדים ותיקים ומוכשרים שהיוו את עמוד השדרה הפיקודי של ההגנה ושמספרם התמעט בחודשי הקרבות לאחר שרבים מהם נהרגו. נוסף על גלוברמן הוא כולל בהם גם את דני מס, סגן מפקד הגדוד השישי של הפלמ”ח, שנהרג יחד עם הל”ה ב-16 בינואר 1948; נועם גרוסמן, מפקד פלוגה בגדוד מוריה של חטיבת עציוני, שנהרג ליד עטרות ב-4 במרץ; בן-עמי פכטר, מפקד גדוד 21 מחטיבת כרמלי ואיתן זייץ, מפקד פלוגה באותו גדוד, שנהרגו בשיירת יחיעם ב-27 במרץ 1948. לו היה נשאר יהושע גלוברמן בחיים, לא מן הנמנע שהיה מתמנה בשלב מאוחר יותר לרמטכ”ל השני או השלישי בתולדות צה”ל. עד כמה הייתה משמעותית תרומתו לחשיבה האסטרטגית העתידית של צה”ל ניתן ללמוד מהצעה שהעלה כבר בראשית שנות הארבעים לפיה צה”ל יהיה “צבא אומה”, שיעדיו יהיו שניים: גיוס מירב המשאבים הלאומיים בעיתות מלחמה ויצירת אינטגרציה חברתית-ארגונית-תרבותית. ב”ספר תולדות ההגנה” מסופר כי תוכנית מבצעית שנקראה “תוכנית יהושע”, לזכרו, פלוס “תוכנית ב'”, הם שיצרו את “תוכנית ד'” המפורסמת, שמטרותיה היו “השתלטות על כל השטח במדינה העברית העתידה לקום; התבססות היישוב בערים המעורבות; יצירת רצף טריטוריאלי בארץ; השתלטות על נתיבי תחבורה עורקיים בארץ; השתלטות על כפרים ערביים-פלסטיניים ומשלטים חשובים החולשים על סביבתם; השתלטות על שטחים, שעל-פי תוכנית החלוקה (29.11.47) אמורים היו להיכלל בשטחה של המדינה הערבית-פלסטינית”.

    בפקודת מטכ”ל מס’ 82, מיום 3 בינואר 1950, נקבעה למ.א. 170023, יהושע גלוברמן, דרגת אלוף בצה”ל. הוא היה, אם אני לא טועה, לאלוף הראשון – והיחיד – בתולדות צה”ל שזכה לקבל דרגה זו לאחר מותו.

    כרגיל אצלנו, אין לנו זיכרון היסטורי של ממש ומה שזוכרים אבות מיטשטש לחלוטין אצל בנים והופך לחור שחור אצל נכדים. וכך, האיש שהיה אחד ממפקדיו הבכירים של הצבא-שבדרך נשכח כמעט לחלוטין. חיפוש ברשת מעלה איזכורים בודדים בלבד של השם. תמונות שלו לא מצאתי, וגם אתר צה”ל אינו מעניק לו תשומת לב כלשהי. מאחר ויהושע גלוברמן גם לא חתום על שום מסמך צהל”י (צה”ל הוקם כחצי שנה לאחר שיהושע נהרג), אי-אפשר למצוא תיעוד ארכיוני של פעולותיו במסגרת צה”ל. ובכל זאת, מן הראוי היה שמי שעיצב את תפיסת העולם של הצבא יזכה לקצת יותר תשומת לב והערכה מ”צבא האומה”.

  • אבא לא בא

    כאשר לא הופעת

    מתוך ציפייה ארוכה שתופיע בשבת, חיכו לך הילדות תמיד, ומה עגום ואפור היה ליל השבת כאשר לא הופעת. “הגם לשבת אבא לא בא? זה עצוב לנו עד לדמעות”.

    באחד הימים באתנו הבשורה המשמחת שהנך מקבל חופשה, ובתך הקטנה, שאינה רגילה לראות את אבא בבית אלא בימות שבת בלבד, שואלת בתימהון: “אבא יהיה בבית, ובכל פעם שארצה אבוא לחדר לראותו?” (חזיון זה של “אבא בבית” לא ידעו הילדות שנים הרבה, והקטנה גם לא זכרה מאורע חשוב שכזה). אולם לא ארכה השמחה. משך שלושת הימים שבילית במשפחה חיכית בכל רגע לצו שיקראך לשוב אל משמרתך.

    והצו לא אחר לבוא. עד מהרה קיבלת הודעה לחזור מיד. אותו יום, יום חמישי בצהריים היה, ואף כי נכספת להישאר בבית ליום השבת, לפחות, לא התמהמהת ונסעת. נקראת לבוא לחזית ירושלים, העיר הנצורה. בצאתך אמרה לך בתך: “אבא, עכשיו היזהר קצת בדרכים!”

    אמנם זכרת את בקשתה, כי ערב צאתך לירושלים סיפרת לחברך: “אף פעם לא התרו בי בני ביתי, והפעם אמרה לי בתי הגדולה: “אבא, היזהר קצת בדרכים”.

    מלא תוכניות רבות כל כך ורצון לעשות לעזרת המקום הנצור חזרת בראש השיירה מירושלים לתל-אביב – ולא הגעת…

    בימים גורליים אלה, כשהאבל מתדפק על פתח רבים רבים, לא אספידך, יהושע, ולא גדולות אדבר בך, כי גם קשה לצרף דברי הערכה על איש העומד לפניך תוסס כולו, ער וצמא-חיים.

    ידעתי אחת: כל ימיך היו נס גדול. במערבולת הימים, בימי חום ארוכים, בלילות גשם – נדת תמיד בדרכים, ללא לאות, ואנחנו ציפינו לך מלאות הזיות, מוכנות תמיד לקראת הנס הטמיר. היית מופיע בבת-צחוק על שפתי פיך, דממה וביטחון בצעדיך – הן זהו צו השעה.

    והנס לא עמד. בחדול הלב מדפוק, נדם איש המעשה, שעבודתו היתה כולה קודש להגנה.

    תשמש דמותך סמל ההתמסרות וההקרבה במאבקנו, למאות חניכיך ולבנינו באשר הם שם.

    ב.

    [מתוך ספר לזכרו]

  • על קברו ביום השנה

    על קברו ביום השנה

    חלוץ היה – מראשית צעדיו על הבמה הציבורית ברוסיה; חלוץ – בכל דרכיו בארץ. חוצב בירושלים, אשר אליה עשה את מסעו האחרון בשליחות ההגנה, ובשובו משליחותו נפל; פלח ביגור, טרקטוריסט; איש ההגנה. ובשדה זה הוא לא רק חלוץ אלא גם אחד היוצרים, מן הבונים הראשונים במעלה של הכוח הצבאי המיוחד שלנו, אשר גם מפקדיו, מניחי היסוד להתפתחותו, מיוחדים היו, כשם שמיוחד היה יהושע.

    בעצם, מבחינה חיצונית – לגמרי “לא צבאי”. פשוט, חברי, איש משק ואיש קיבוץ ואיש ספר. גם במקצוע העיקרי שלו, ההדרכה הצבאית, ובעצם – הנחת היסודות לבניין הצבא העממי שלנו – התחיל כאיש הספר. מסורת וניסיון מעשי הרי לא היו לנו…

    יהושע היה אחד המפקדים אשר בחיים הפוליטיים שעל פני השטח, בציבוריות הגדולה, אולי לא הכירוהו ביותר, אולם בפנים פעל גדולות. כי הוא היה ממניחי היסוד של צבאנו, מקובעי הכללים לארגון ולפיקוד, להכשרת הלוחמים. מן המטפחים את היחס הנכון לחייל-האזרח, החבר, ממניחי היסודות לטקטיקה שלנו בלחימה…

    והוא עצמו מוסיף להיות חלוץ, הנענה תמיד לכל הצרכים. מטולטל מחזית לחזית, מקצה הארץ ועד קצה, מתפקיד לתפקיד, וממלא תמיד את המוטל עליו בצורה לא שגרתית, כי אם ברוח יוצרת-חלוצית. וכך הגיע, בין תפקיד לתפקיד, גם לנסיעתו האחרונה, לשליחותו האחרונה. כך חי וכך נפל החייל-החלוץ יהושע.

    י. בר-יהודה (אידלסון)

  • פרקי יומן

    פרקי יומן

    מפלוגת קיבוץ עין-חרוד, פלוגת החוצבים, ירושלים, 1926-1928

    25 ספטמבר

    עלי לחדור עמוק-עמוק אל נפשי ולהעלות משם את הטמון. צריך אני למסור דין וחשבון שלם בפני עצמי. מי אני? דברים רבים בקרבי סותרים זה את זה. שני צדדים באדם, הצד החברתי והאישי. אצלי מחוברים כל-כך שני הצדדים, עד שאין להפריד ביניהם. צד על צד משפיע כל הזמן ושניהם מקיימים תמיד את שיווי המשקל. אני זוכר את כל ה”יאושים” שידעתי. בימים שההתבוללות הלכה והתפשטה, והשפעת הקומסומול היתה חזקה כל כך, התאמצתי להיות חבר נאמן לתנועה הציונית, לעמוד בפני כל השטף המתבוללי, ללכת כנגד הזרם הסוחף – החזקתי מעמד, משכתי אחרי עוד חברים.

    איך החזקתי מעמד, מדוע לא נמשכתי גם אני אחר הרבים, מאין שאבתי כוח? סבור אני כי עמד לי האידיאל של אהבה. כי היתה לפני עוד מטרה אחת בחיים, אידיאל של אהבה בקבוצה, והוא שהשפיע על הצד האידיאולוגי אצלי, והוא שהגביר בי את החוש להבחין בדרך הנכונה: אל הציונות. היו זמנים שבאו מים עד נפש, שנשארתי כמעט יחידי, ויחידי צריך הייתי לחפש דרך בשבילי ובשביל חברי… והנה, בצד הרגש הזה, של עמידה, ויעבור עלי מה, מלווני תמיד רגש אחר, היפוכו הגמור – הרגשה שעלי לאבד עצמי לדעת. זוכר אני כי בו בזמן שחשבתי על חיים מאושרים עם… אותו זמן גופא התחלתי לערוך מכתב פרידה ליום מותי. וזה לא רק עכשיו. כך היה עוד בבית, וכן בלנינגרד, ועוד ימים רבים קודם, עד שלעתים אני מתחיל לחשוב כי הרגשה זו היא מלידה אצלי. ומה זה פשוטו של איבוד עצמי לדעת? הרי זו היראה מפני העתיד! והאם מתיירא אני מפני העתיד? לא! אין אני ירא את העתיד! רגשות כאלה יאים למוגי לב…

    ולפי שהשעה אצלי שעת משבר גדול מן הצד האישי, עלי להגביר את הצד החברותי שלי, לאמץ את ההכרה המפלגתית, לחזק את האידיאולוגיה שלי. ואז אוּכל לו.

    יהושע גלוברמן

    [מתוך יומן אישי]

  • קטעים מיומן אישי

    קבוצה בתחילתה

    קשה ומסובכת היא דרך הקבוצה. קשה מאוד להסתגל לחיי קבוצה וקשה עד מאוד לעבור מחיים גלותיים, בלתי פרודוקטיביים, לחיי עבודה ויצירה. העבודה היא מהפכה גדולה בחיינו. מהפכה עוד יותר גדולה היא הקבוצה, המשנה את כל חיינו התרבותיים. אותם האנשים אשר נתחנכו וחיו בתנאי “שלי שלי, שלך שלך”, לא קל להם להסתגל לחיים הקובעים: “מכל אחד לפי יכולתו, ולכל אחד לפי צרכיו”.

    – – –

    על הסתדרות העובדים

    יצירת ההסתדרות היתה צורך היסטורי: הקמת כלי אשר בו ובעזרתו יעברו המוני עולי ישראל מחיי גולה ובטלה – לחיי עבודה ויצירה בארץ.

    – – –

    הצעיר העולה, שהועמד פתאום בפני החיים החדשים של עבודה זרה לו בארץ זרועת סלעים ושמש לוהטת, זקוק היה לסעד ועֵזר, שלא תנופץ מפרקתו אל הסלעים האלה.