יואל גרינשפון

07/07/1907 - 09/10/1971

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה תמוז התרס"ז

תאריך פטירה: כ' תשרי התשל"ב

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ, קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אורה גרינשפון

יואל גרינשפון

יואל נולד בסטולין אשר בפולניה לפני שישים וחמש שנים להוריו דבוסיה ואהרון. בעודנו צעיר התחיל את פעילותו בסניף “החלוץ” בעיירה, ובשנת 1928 הוא הגיע להכשרה בקלוסובה, שם הוא מילא תפקידים שונים.
יואל גרינשפון עלה ארצה בשנת 1930, ולאחר זמן קצר בגבעת השלושה הוא עבר ליגור. כאן הוא עבד קשה שנים לא מעטות בעבודות הכיבוש האופייניות לתקופה ההיא כגון סבלות בנמל, במחצבות ועוד, ולאחר מכן עבר לעבוד במזכירות הטכנית, בה המשיך עד יומו האחרון. מאז ומתמיד היה גרינשפון איש תנועה מובהק ונאמן בית הקיבוץ.

דברים שנאמרו על ידי צבי שאר ביום ההלוויה

חברנו יואל גרינשפון הניא אותנו מאבלות, שכך המנהג בישראל – אבלות של שבעה ושלושים. בתלמוד אף הזהירו שלא להאריך באבל. מכאן ואילך אין אבל אלא זכרון המת.
האזכרה יש בה שינוי מן האבל, יש בה ערוב צער ונחמה. האבל הוא על האדם שהלך ואיננו, ואילו בזכרון יש עילוי האדם שהיה – העלאת דמותו באור. החסידים הזכירו רבותיהם מתוך שמחה ואהבה.
גרינשפון היה חלוץ בדור של חלוצים. הרי זה זימון יקר של יחיד ורבים – מישזר של סיפוקי חיים, הנאות והישגים תוך חיי עמל. גרינשפון עשה שנים רבות ביגיע כפיים בעבודה קשה בחברותא. נתון תמיד לעבודת יומו, עמוס עשיה אפורה שמרוּבֶּה עוּלָה. הוא נשא בכך במסירות ודאגה. גם רמז על כך שיש לבקש אדם שיחליפו כאשר הרגיש שהעריב יומו.
הנה עכשיו הוחזר לנו זמן רב לאחר מותו – שלא כרגיל, ויש תימהון בתוכנו: הנה היה פרגוד ומסתורין – אדם בשרות הציבור וסודו עימו. אמביוולנטיות זו מנין צמחה? הנה בתוך השרות מתעבה קליפתו של אדם, ובבוא יומו נפקחות העיניים ותוהות. עתה נאסף גרינשפון אל עמיו. יהודים אדוקים באמונתם שיש פרוזדור ויש טרקלין, מקיימים קשר בלתי-ניתק בין חיים ומוות לזכות ולחובה אהדדי. החי עוזר ונעזר, מעלה זכרון הנפקדים באוירה של חיבור קיים. גם אנחנו – האנושי שבנו ערכנו וכוחנו הם במבחן זה. יקר האדם בדבקותו בחיי הרבים ברשות של שיתוף עד השיבו רוחו. וזה גם מבחן הרבים: בשומרם בליבם זכרון היחיד שהיה. יהיה חברנו גרינשפון צרור עימנו בצרור החיים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מבחן רציני

    לקלוסובה באו כמו שבאו ל”החלוץ”, כמו שבאו לכל תנועת נוער שהראתה דרך ליציאה מהמיצר. כאשר מדברים על קלוסובה צריך לדעת את הרקע של חיי הנוער היהודי בפולין באותה תקופה – חוסר מעש, חוסר כל תקווה לעתיד וחיפושי דרך לצאת מהמיצר. מי שנתפס לבונד, מי שנתפס לקומוניסטים ומי שהלך אלינו.

    כאשר קמה קלוסובה התעוררו הרבה שאלות לבירור והרבה עניינים לטיפול בהם. לא באנו לקלוסובה חברי קיבוץ מושלמים שידעו בדיוק מה זה יהיה ואיך זה יהיה. אינני רוצה לעשות סיכומים, אני רוצה לספר קצת על מה שהיה ממש.

    ובכן, כדרך כל קבוצה גם על קלוסובה עברו משברים קשים…

    בשנת 1928 היה אצלנו ויכוח חריף על קיבוץ וקבוצה קטנה. נתקיימה אז אסיפה שנמשכה משעה 09:00 בבוקר עד מאוחר בלילה. היו בינינו חמישה-שישה חברים שהודיעו כי אינם רוצים קיבוץ גדול כמו קלוסובה. לא רוצים לחיות בקיבוץ הגדול הזה, רוצים קבוצה קטנה. נתקיימו אז ויכוחים נוקבים וקשים, בהם השתתף גם השליח מהארץ – נחום בנארי ז”ל. לאחר בירורים שנמשכו שבוע ימים החליטה קלוסובה להיפרד מחברים אלה ולממן את סידורם כקבוצה נפרדת לפי רוחם. היתה זו פרשה כאובה מאוד, אחת מני רבות.

    אנחנו לא דיברנו על קיבוץ הכשרה אלא על קיבוץ כצורת חיים, כבית, ותמורת זה שילמנו מחיר יקר מאוד.

    מרבים להזכיר את קלוסובה. בשבילנו זה מושג שקשור במעשים. מה היה הגורם למעשים? אמרנו: באת לקלוסובה – עלית. אבל זה לא היה כל-כך קל ופשוט לקחת א “באלעבאטישן ליידיקגייער” ולהפכו לפועל; לקחת אחד שלא ידע מה זה עבודה, שמעולם לא ניסה להיות פועל – שיעבוד במחצבה ויקיים את עצמו, שכולנו נתקיים מזה ונענה על כל השאלות הצצות מדי יום ביומו.

    והיו כושלים בדרך. האנשים החלשים לא יכלו לעמוד במעמס. היתה תחלואה. היה מי שאמר: יש לי אבא ואמא, יש לי משפחה, אני אבוא אליהם לחודש, בריאותי תשתפר, אני אבריא ואחזור. והיה לנו ביטחון שהוא יחזור. אבל מה יהיה עם השני, אשר יבוא הביתה ויצטרך לעבוד עם אבא בבית המלאכה או בבית המסחר? מי יודע כמה יפלו בדרך? זהו צד אחד של המטבע. והצד השני: אמרנו – קיבוץ קבוע. אמרנו – זהו הבית. מקלוסובה מגיעים ליגור או לגבעת השלושה. האם זו רק העברה גיאוגרפית? הבית הוא הקיבוץ, ועל כן ריפוי החבר והבראתו – על כתפנו, איתנו, בהתאם ליכולתנו.

    היתה גם גישה אחרת. היו חברים שאמרו: אנחנו צריכים להגיע ארצה אנשים בריאים. אנחנו צריכים להביא ארצה חלוצים ופועלים בריאים, שיהיו מסוגלים לכל עבודה בעת הצורך.

    סביב שתי הגישות הללו היה ויכוח מר מאוד, ויכוח יום-יומי ולא רק באסיפה. בארוחת בוקר קיבל החבר פרוסת לחם פחות, או שבכלל לא אכל לחם כל החורף. באשר החלטנו כי אלה בינינו הזקוקים לכך חייבים לנסוע בקיץ להבראה – לשם לא הגיע פועל רגיל. החלטנו וקיימנו. חורף תמים אכלנו תפוחי-אדמה, אותם החזקנו מתחת למיטות.

    אגב, ויכוח זה – היה לו הד גם במרכז “החלוץ”. גם שם היה מי שאמר: רבותי, עד כאן. אתם מרשים לעצמכם יותר מדי. יכול להיות שתעלו ארצה ולא תוכלו להיות שם פועלים, מכיוון שאתם מנצלים את עצמכם יותר מדי.

    אולם כל כמה שהויכוח שלנו עם מרכז “החלוץ” היה חריף – הוא לא חרג אף פעם מגדר החברות הטובה.

    במיוחד נחרתה בזיכרוני אסיפה אחת. עקב התנאים הקשים הגענו למצב שכ-15 חברים שלנו, שהיו ידועים כבעלי כוח רב ושרירים חזקים – אף הם נחלשו. היה צורך דחוף לשלוח אותם להבראה, דבר שצריך היה לעלות כ-800 זהובים, כסף רב בימים ההם, והכסף לא היה לנו. מרכז “החלוץ” נכנס לעובי הקורה. השליח שהגיע לאסיפה דרש מאיתנו להסכים, ולו רק באופן תיאורטי, ובכל אופן שלא נתנגד אם מישהו מאיתנו ירצה לנסוע להוריו. במקרה זה השליח מוכן ומזומן לתת לנו את הסכום הדרוש להבראה – 800 זהובים, ואנחנו נוציא אותו כפי הבנתנו.

    האסיפה נמשכה עד שלוש לפנות בוקר, והוויכוח היה מר מאוד. חברים אשר כל הזמן נלחמו נגד גישה זו של נסיעות הביתה, היו עכשיו בעצמם בין הנפגעים והנחלשים, והם בעצמם היו צריכים להחליט כן לקבל את הכסף המוצע… או לא לקבל. ברוב קולות החלטנו לא לקבל את הכסף, למרות הכל.

    למחרת בבוקר, לפני נסיעתו נתן לנו איש מרכז “החלוץ” את הכסף, ובהיפרדו מאיתנו אמר לנו בין היתר: “אני אמנם עמדתי מאחורי הצעת המרכז, אולם בלבי התפללתי כל האסיפה שתגידו לי – יש לנו עמדה ואיננו רוצים את הכסף שלך. אין קונים אותנו בסכום כסף, גם לא המרכז, ואפילו לא במצב הקשה בו אנו נתונים. בין כך הייתי משאיר את הכסף, אבל ראיתי בזה מבחן רציני, ואתם עמדתם בו”.

    י. גרינשפון

    40 שנה לעליית קלוסובה

    יומן יגור, 29.8.1969