יוחאי קרן-צבי

11/05/1930 - 06/09/2012

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג אייר התר"צ

תאריך פטירה: י"ט אלול התשע"ב

ארץ לידה: ישראל

עבודה: לגין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נעמי קרן-צבי

אחים ואחיות: עמוס קרן-צבי

בנים ובנות: אילה קרן-צבי

יוחאי קרן צבי

יוחאי נולד בל"ג בעומר, 11.5.1930, בן זקונים, להוריו ירוחם ומרים קרן צבי, אח לעמוס ז"ל. בגיל חמישה עשר חודשים חלה בדלקת קרום המוח. לאחריה איבד את שמיעתו והתחרש.
בילדותו השתלב בחברת הילדים השומעים, בני גילו. יחד איתם עבר את הפעוטון והגן.
בהיותו בן שש, בשנת 1936 הגיע לראשונה לירושלים לבית הספר לחרשים. היה צורך לשלוח אותו לירושלים ללמוד, כי שם היה בית הספר היחיד בארץ לחרשים באותו הזמן. בירושלים, התגורר אצל משפחה אומנת, שהיו ידידים טובים של משפחת קרן צבי.
בשנים הראשונות בירושלים, נתקל בקשיים גדולים בניסיונותיו להשתלב בחברת החרשים. זו הייתה חברה שונה מחברת הילדים השומעים, שאותה הכיר ואליה היה רגיל בקיבוץ. בהמשך הוא הסתגל והצליח להתמודד יפה עם הקשיים, בשל הניתוק מהמשפחה והמעבר לעיר ולחברה חדשה. בבית הספר לחרשים, בירושלים למד עד שסיים אותו בגיל שלושה עשר וחזר ליגור.
למזלו הרב, ביגור היה קיים בית ספר מקצועי לנוער עולה ע"ש טיץ. יוחאי הצטרף כתלמיד מן המניין ולמד בחברת נערים שומעים. הוא למד את מקצוע הנגרות וגם לימודים עיוניים בכל הנושאים. את החסר השלים בלימוד פרטי עם אימו, מרים.
הודות לקיבוץ יגור, שידע לשלב אותו בכל תחומי החברה השומעת, יצא לטיולים, השתתף בגדנ"ע והשתדל תמיד לקחת חלק פעיל באירועים שונים של בני כיתתו. כך למד וסיים את לימודיו והחל את חייו כחבר צעיר ביגור.
בשנת 1950 יסד עם חברים חרשים מחיפה את הקמת סניף אגודת החרשים בחיפה. מספר שנים שימש כמזכיר הסניף ויותר מאוחר קיבל על עצמו לפתח ולקדם ענפי ספורט לחרשים. במסגרת הפעילות הזאת, לפני שנים רבות, אירח ביגור את קבוצת הכדורסל של החרשים, ששיחקו נגד נבחרת הפועל יגור. היה פעיל בארגון החרשים במשך שלושים שנה ושימש בכל התפקידים הציבוריים לטובת חבריו החרשים. בזכות פעילותו המבורכת במשך השנים, רכש לעצמו ידידים טובים בקרב אנשים חרשים צעירים ומבוגרים.
בשנת 1953 פגש את נעמי פוקס במועדון בתל אביב, סניף שהכיר עוד מהימים שלמד בירושלים.
בשנת 1955 הם נישאו. בשנת 1967 נולדה ביתם היחידה איילה.
יוחאי עבד בנגרות, בחדר האוכל, כמה שנים ובלגין קרוב לשלושים שנים, עד שנאלץ לפרוש סופית בגיל שבעים בשל מחלת הלב שבה לקה בשנותיו האחרונות.
בהיותו בן קיבוץ חרש התמודד יפה עם העולם של חברת האנשים השומעים. זה לא היה קל להיות שונה מאחרים אבל הוא הצליח למרות הקשיים למצוא את דרכו ולקדם נושאים בהם האמין.
יוחאי הקדיש את כל זמנו למשפחתו, לאשתו נעמי ולבתו איילה. הוא ליווה אותה לכל המקומות בקיבוץ ומחוץ לקיבוץ, עד שהוכרע על ידי מחלתו.
הוא אהב לטייל בכל מקום בארץ ובחוץ לארץ. היה אדם מיוחד. סקרן. רצה לדעת הכל. התעניין באנשים, ידע לפרגן לאנשים שתרמו בנושאים שונים בחיי הקיבוץ. ידע להיות ביקורתי. היה עצמאי בדעותיו. איש חם וסובלני כלפי הזולת.
בשלושת החודשים האחרונים היה מרותק למחלקה בטיפול נמרץ. גם על מיטת חוליו כל הזמן דאג לבתו ואשתו. כל הזמן שאל לשלומן של אשתו ובתו, עד שנדם ליבו.
יוחאי הותיר אחריו, רעיה נעמי ובת איילה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • התמודדות בשני עולמות

    כתבה נעמי קרן-צבי

    בשנת 1955 נישאתי ליוחאי. ההתמודדות הראשונה שלי החלה כבר מיומי הראשון ביגור. המפגש עם חיי הקיבוץ היה קשה לי. אני גדלתי במשפחה בעיר. באתי לכאן והכול היה שונה. היו לנו ימים קשים בהתחלה. הייתי אישה צעירה שבעקבות נישואיה עזבה את בית הוריה, עבודה, חברים וחברות ובאה למקום חדש, שבו לא הכירה אף אחד. כמו כל צעיר, נתקלנו גם אנחנו בקשיים. היו פעמים שרציתי לעזוב הכול ולחזור הביתה, למשפחתי בנתניה, אבל הודות למשפחת קרן-צבי כולה, שהתגייסה לעזרתנו, הצלחנו לעבור את השלב הראשון של חיינו המשותפים. הם תמכו בנו בכל המצבים והמשברים עד שהצלחתי להסתגל לחיינו המשותפים, לעבודה ולחיים בקיבוץ. מרים פרבר, אמא של יוחאי, עזרה לנו מאוד.

    רק עשר שנים מאוחר יותר, בזכותו של יוחאי, הצטרפתי ולקחתי חלק בפעילות הציבורית למען החרשים בארץ. הוא הציע לי לצאת קצת מהבית, לתרום את חלקי בעזרה למען חברינו החרשים, וכך אגב עזר לנו להתגבר על הרבה בעיות פרטיות שלנו.

    מתוך מעורבותי בחיי הקהילה של החרשים למדתי בעזרת דרכים חדשות להתמודד בתוך עולם האנשים השומעים. באגודת החרשים הייתי מזכירה, חברה במרכז אגודת החרשים, חברת ועדת ביקורת, מדריכה לבני נוער חרשים, ובאחרונה מרכזת חוג לקשישים. יוחאי ליווה אותי בתפקידי השונים.

    יוחאי היה עצמאי מאוד בחייו. התנהל עם הרבה ביטחון עצמי, הודות לחינוך הנכון והתמיכה של המשפחה וקיבוץ יגור. הקבלה והליווי של המשפחה והקיבוץ את הבן השונה חיזקה אותו ואיפשרה לו להתמודד בדרכים שונות ומכוונות עם הכשלונות, המשברים, אכזבות והצלחות בחייו.

    בשנת 1967 נולדה בתנו היחידה, איילה, שהיא נכת סי.פי. יוחאי ליווה אותה ותמך בה כל הזמן, עד ימיו האחרונים. זו היתה התמודדות יומיומית, עם המון סבלנות, נחישות והתמדה. הוא הוכיח לכולם את רצונו החזק, יכולתו האישית ואת האיכפתיות שלו לבתו היחידה ולי, אשתו, לאורך כל חייו.

    לפני שלושה חודשים חש ברע. הוא הועבר לבית החולים, שם כולנו היינו סביבו. הוא לא היה רגיל להיות כך במרכז העניינים. מדי פעם פקח את עיניו, הביט במבקרים אותו מהמשפחה ומיגור וכאילו לא האמין למראה עיניו. הוא שאל אותי מה קורה כאן ואני אמרתי לו שהוא חולה והמשפחה סביבו. הוא התקשה לדבר, אבל בעיניו הודה לכולנו. בהתחלה קיוינו שיתאושש, אבל ביום חמישי בלילה נדם לבו. הוא אהב את החיים. את המחלוקות שלא הצלחנו לפתור כיסתה האהבה.

    אנחנו נפרדים ממך היום, יוחאי. נוח בשלום על משכבך. יהי זכרך ברוך ומבורך.

    בהזדמנות זאת אני רוצה להודות לכל מי שעזר בטיפול של יוחאי בחודשים האחרונים. לוועדת בריאות ורווחה, לחברים שהתעניינו בשלומו של יוחאי ולבני משפחתי. תודה רבה לכולכם.

  • מילות פרידה מיוחאי

    כתבה ענבל

    יוחאי היה דוד אחר בהרבה מובנים. דרכו למדתי מה זה להיות שונה בעולם הזה, כשהדממה החיצונית לא מפחיתה מהעולם הפנימי. דממה בלתי נתפסת.

    למדתי להקשיב לצליל דיבורך האחר, לעקוב אחר תנועת השפתיים והבעות הפנים שלך כדי להבין אותך, מה שהפך עבורי עם הזמן דבר טבעי ופשוט, והעלים ממני את העובדה שלאחרים זה נשמע זר ומוזר, ומה שהיית עבור אלו שלא הכירו אותך ולא יכלו או לא ידעו איך להתקרב. כך גם למדתי את תחושת השוֹנוּת.

    אתה, יוחאי, הזקוף והגאה, הצלחת להגשים לא מעט רצונות וחלומות בחייך, מתוך אמונה ועשייה שהמגבלה היא לא מכשול. אולי רק רשיון הנהיגה היה אחד הדברים שלא מומש בפועל, ושבאמצעותו יתכן ויכולת להרגיש באמת חופשי ולא תלוי.

    כאבא לאיילה מצאת את עצמך מתמודד שוב עם הנכות ומלמד אותה שהרצון יכול לנצח את המגבלה. בחייך הארוכים נתת לאימרה זו להוביל אותך, ועל כך תמיד הערכתי והוקרתי אותך. הראית לי מה היא מסירות והתמסרות כשהחיים מציבים בפניך אתגר, גם כאבא וגם כבן לסבתא מרים שלנו, ואין ספק שקיבלת אותן גם ממנה.

    ניחנת בחוש ראיה חד, חוש שהוציא אותך לטיולים ברחבי הקיבוץ, לראות מה חדש. בביקורים שלי היית מעדכן אותי בכל מה שהשלמת בעיניים. העיניים היו לך מקור הידע. אהבת לקרוא, בעיקר עיתונות. היית מעודכן במה שנעשה בסביבה הקרובה, בארץ ובעולם, והיית שומר לנו כתבות מעניינות וכאלה הקשורות לאנשים שהכרת בחייך.

    הצחקת אותי ביכולת המימיקה שלך ובהומור של שפת הסימנים ותנועות הידיים היחודיות לך. ידעת להרגיז אותי כשהביקורת שלך הצליפה לכל הכיוונים, וידעת גם לראות בתוכה את הכאב והתסכול שהיו בך.

    בתוכך היה לב רגיש וחם שאהב את החיים. אותו לב ששלושה חודשים ניסה בכוח להחזיק מעמד עבור נעמי ואיילה, ושדאג לטייסי שיהיה מי שיעזור לה. ככה הכנת אותנו לפרידה.

    יוחאי יקר, שכב בשלום ובמנוחה. תהיה תמיד בלבי.

    אוהבת, ענבל.