יוסף גולדברגר

15/09/1920 - 15/02/1995

פרטים אישיים

תאריך לידה: ג' תשרי התרפ"א

תאריך פטירה: ט"ו אדר א' התשנ"ה

ארץ לידה: הונגריה

תנועה ציונית: השומר הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אסתר גולדברגר

יוסף גולדברגר

יוסף נולד בשנת 1920 בעיר מיקוש שבהונגריה. בגיל צעיר התייתם מאביו ונאלץ לעזור בפרנסת המשפחה, תוך כדי המשכת לימודיו. משפחתה הייתה מסורתית, ובחגים נהגו לבקר בבית הכנסת. מגיל צעיר נמשך יוסף לפעילות ציונית וסוציאליסטית. הוא הצטרף לתנועת “השומר הצעיר” כציוני וכן ל”פועל הצעיר” במפלגה הסוציאל-דמוקרטית ההונגרית.
כשפרצה המלחמה, עבד יוסף בחוה חקלאית. הוא גוייס לפלוגות העבודה ונשלח לאוקראינה. בסבל ובקור נורא חלפו עליו ימי המלחמה. רבים קפאו מקור, אבל הוא, הודות לכוח סבלו הרב, הצליח לשרוד. בשנת 1943 הוחלפו פלוגות העבודה ויוסף חזר להונגריה, שעדיין הייתה חופשית. זמן קצר אחר כך נכבשה הונגריה והיהודים, שעד אז נהנו מחופש יחסי, החלו לחוש את אימי השלטון הנאצי. החלו הגירושים, ובין אלפי היהודים שגורשו למחנה הריכוז מטהאוזן היה גם יוסף. במחנה זה שהה כשנה, ושוב הודות לכוחו ויכולתו לעמוד בסבל הרב, שרד ושוחרר על ידי הצבא האמריקאי במאי 1945. יוסף חזר לבודפסט לחפש את המשפחה. ממשפחתו המורחבת, שמנתה כמאה נפשות, שרדו רק שישה אנשים. תלאות המלחמה גרמו לו סבל רב, אך הוא התאושש, הצטרף לתנועת “דרור” הציונית ונשלח להקים חוות הכשרה חקלאית בצפון הונגריה. כאן הוא פגש את משפחת קרדוש ואת אסתר, וכאן בחווה הם נישאו והקימו בית. זו הייתה תקופה יפה. לחווה הגיעו שליחים מהארץ שקשרו אותם לראיון העלייה וההגשמה, ובשנת 1946 עלו ארצה בעליה ב’.
תחנתם הראשונה בארץ הייתה בשדה נחום ושם גם נולד מיקי בכורם. עולי הונגריה מיגור הזמינום לבוא למשק, וכך הגיעו יוסף, אסתר ומיקי ליגור והקימו כאן את ביתם. ביגור נולדו הבנות כרמלה ושרה.
יוסף היה איש משפחה, חם, אוהב ומסור. הוא היה עליז ושמח. אהב לשיר ולרקוד. אהב את המסיבות והחגים, והיה הרוח החיה בארגון הקבוצה ההונגרית בהופעותיה השונות, בעיקר בפורים.
את דרכו במשק החל יוסף בעבודה בשדה, משם עבר לעבוד ב”תנובה” והתמיד בעבודה זו עד לפרוק הקבוצה. מ”תנובה” עבר ללגין ועבד כמחסנאי, עד שמחלתו אילצה אותו להפסיק לעבוד והוא עבר ל”אגרטל”. בעבודה זו בא לידי ביטוי כשרונו היצירתי, דבר שבלט בשטיחים שארג.
שנים רבות היה חולה. עם התגברות המחלה עבר לבית אחוה וכך עברו עליו שנותיו האחרונות. בן 74 היה במותו.
והיום אנו נפרדים מיוסף וטומנים אותו באדמת יגור, שאותה אהב מאד ועליה חלפו מיטב שנותיו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • כי הלך חבר

    אינני רוצה לכתוב על יוסף של השנים האחרונות. משתדלת לדחוק את הזכרונות של שנות הסבל והאין אונים. עולות לפני תמונות מלפני 49 שנים, בתחילת הכרותנו בהכשרה.

    אחרי המלחמה היינו באמת צעירים וכה רצינו להתחיל מחדש חיים אחרים, שונים מהעבר. כמעט לא דיברנו על החוויות המזעזעות שלפני זמן קצר עברנו. לא עלה על דעתנו לפחד מהעתיד – הרי את הכי גרוע כבר עברנו.

    משה ודב קרדוש, יוסף גולדברגר זכרונם לברכה ועוד כמה חברים הובילו אותנו בהרבה תקווה ורצון ונתנו לכל הקבוצה את הביטחון והאמונה בעתיד. ומאותם הימים הראשונים בהכשרה דרכי חיינו השתלבו.

    אמנם לא עלינו יחד, אבל כעבור שנה שוב נפגשנו ביגור וכאן מצאנו את ביתנו. היתה שפה משותפת בינינו.

    כל האירועים בחברה היו “סיבה למסיבה”. בלי הידברות כמעט, בלי הכנות, לרוב בניצוחו של יוסף, שמחנו יחד, ובמשך הזמן גם כאבנו יחד את שהחיים הביאו איתם.

    השורות מיתדלדלות. עוד אחד מהחזקים הלך מאיתנו.

    עם אסתר והבנות, גם אני מתאבלת כי הלך חבר.

    שרה קרדוש

    (יומן יגור, 17.3.1995)

  • יושקה בעלי

    את יושקה פגשתי בהכשרה בהונגריה בשנת 1946. הוא היה המדריך שלי והבחור הכי יפה שראיתי. התאהבנו ממבט ראשון ולאחר שלושה שבועות כבר היינו נשואים. כשעלינו ארצה כבר הייתי בהריון ולאחר הרבה תלאות הגענו ליגור עם בננו מיקי התינוק. ביגור החלטנו סופית לבנות את ביתנו ומשפחתנו. לאחר זמן לא רב חליתי בשחפת ושכבתי שבעה חודשים בבית החולים ויוסף טיפל הן בי והן במיקי התינוק במסירות ובאהבה.

    עם השנים נולדו לנו עוד שתי בנות והחיים נכנסו למסלולם הרוטיני. עם יוסף לא היה משעמם. הוא היה אב ובעל מסור וחם, למרות שלפעמים הרגשתי ש”אין לי בעל” כי הוא היה “מכור” לעבודתו בתנובה. בארבע לפנות בוקר היה יוצא לעבודה, בערב עשה חשבונות, ורק בשמונה בערב מתפנה למשפחה. אבל הוא ידע לפצות אותנו בטיולים ובמסעות, בריקודים ומסיבות, בהמון שמחה בלב והמון אהבה לחיים שהיתה עצומה ומדבקת.

    יוסף אהב מאוד ספורט, במיוחד כדורגל. מדי יום שישי היה מביא שני קילו גרעינים ובשבתות נוסע עם חבריו ההנוגרים למשחקים בסביבה. לפעמים חזר חבול ופצוע לאחר מכות עם האוהדים.

    הוא היה מאוד חם מזג ובעל טמפרמנט סוער… הוא אהב מאוד לארגן אירועים ומסיבות ועזר להרבה אנשים בארגון מסיבותיהם. פורים היה חגו הגדול והוא אהב מאוד את הופעת ההונגרים ואת ריקוד הצ’רדש המסורתי. אם היה לו חבר בצרה, הוא תמיד השתדל לעזור ולתמוך בו. כשהילדים גדלו הלך כל אחד מהם לדרכו ויצא שהם כולם עזבו לחו”ל. יוסף היה מאוד עצוב ומאוד התגעגע אליהם. כשהבנות חזרו הוא היה המאושר באדם. הן הסבו לו המון שמחת חיים ואושר.

    לאחר סיום עבודתו בתנובה הוא עבד כמחסנאי בלגין ביום אחד, בעת רכיבתו על אופניו לעבודה, הוא איבד את שיווי המשקל ונפל. לאחר בדיקות התברר כי עבר אירוע מוחי וחלה בהסתיידות העורקים. היה לו קשה מאוד עם בגידת גופו ועם מחלתו…

    משנה לשנה המצב החמיר, אבל הוא השתדל ליהנות מכל דקה אפשרית. האהבה בינינו התחזקה מאוד והתעצמה ויוסף, שהיה כבר בבית אחווה עקב מגבלותיו, היה מחכה לי יום יום באותה השעה שאבוא אליו.

    הוא מאוד אהב אותי; לפני הניתוח האחרון, כשהרופאים היו חסרי תקווה לחלוטין, יוסף עדיין האמין בחיים וחתם את חתימתו האחרונה לאישור הניתוח ממנו לא התעורר יותר.

    כעת אני מרגישה שלווה על שהוא הפסיק לסבול והרבה עצב וגעגועים גדולים לאדם החם והאהוב עמו חייתי חמישים שנה, לפעמים ביגון אבל גם עם הרבה שמחה, והשתתפתי אתו בכל.

    תהא נשמתך ברוכה

    באהבה

    אדית (אסתר)

    (מתוך דפי השלושים, 17.3.1995)

  • אבאלה שלנו

    אבאלה – כשאני חוזרת אחורה במסעי ורואה אותך, קודם כל אני רואה איש גדול מימדים, שהיה מחוספס וג’נטלמן. שמח, שאהב לארגן מסיבות ולהיות שותף מלא בהן. מלא חיים, כדורגל, משוגע לספורט, בעל נוכחות חזקה ורך, שידע להזיל דמעה ולהתרגש. נוכחות דומיננטית בחיי שגרמה לי למרוד בך לא אחת. אבל מעל הכל אדם שאהב אותנו והתרגש עד דמעות.

    אבא יקר שלי, אני יודעת שגופך טמון לרגלי הכרמל, שנמצא כעת בשיא פריחתו, ונשמתך נמצאת במקום מואר, ואתה משוחרר מהסבל שהיית נתון בו זמן רב.

    מודה לך על כל מה שהענקת לי –

    באהבה גדולה

    בתך כרמלה

    #

    זכרונות של ילדה מפונקת ואהובה שמסתכלת על אביה הגדול והחזק בהערצה ובאהבה גדולה. היום אני יודעת שדרכי ניסית ורצית לחיות את “ילדותך השניה”… השקעת בי את כל הנשמה. לא היה דבר שרציתי ולא קיבלתי. לימדת אותי לאהוב את הארץ ואדמתה, את האנושות והטבע, ההיסטוריה והגיאוגרפיה, את ערך העבודה ובמיוחד לימדת אותי לאהוב את החיים…

    רצונותיך ודרישותיך ממני החלו להכביד ובגיל 14 הייתי ילדה מבולבלת עם אבא שתלטן, ששלט לה בחיים, וההתמרדויות החלו…

    אחרי שגדלתי והחכמתי הערכתי ואהבתי את הערכים שהקנית לי. יכולתי לסמוך עליך בכל. תמיד ידעתי שבעת צרה יש לי את “צוק גיברלטר” מאחורי שידאג ויעזור לי…

    אבאלה, רק עכשיו, אחרי חודש, השיתוק נהפך לעצב ואובדן גדול. אבל תמיד לימדת אותי להתחבר לחיים, לאהוב אותם ולהמשיך הלאה. למצות כל דקה מהם ולשמוח. השארת לי המון אור ושמחה בלב ובנשמה.

    אני אוהבת אותך

    שרהלה

    (יומן יגור, 17.3.1995)

  • הכוח השיתופי של קיבוצנו

    סוף סוף הגיע היום לו ציפינו שנים רבות. בננו הבכור גומר את לימודיו ונכנס לחברות במשק ויחד איתו כולכם, שהיכרתי אתכם עוד כתינוקות כשהגענו למשק.

    הסתכלתי על דרככם עוד מהגנים… אורח חייכם עניין אותי לא רק כהורה אלא כתלמיד לשעבר המשווה אתכם אל בני זמני, ואינכם יודעים כמה מקנא בכם בן הגלות שהיה חייב לגמור את לימודיו באווירה עוינת, במצב נפשי מתוח, תמיד להיות דרוך להתקפה מכל צד, ולא פעם להשפיל את עצמו כדי שיוכל להישאר איתן ולהגיע אל מטרתו. ולאחר סיום לימודיו – מה ציפה לו?

    … אינכם יכולים לתאר לעצמכם כמה טוב לכם על שיכולים אתם לשאת ראשכם בגאון על עצם היותכם יהודים. נולדתם כבני אדם חופשיים במדינה חופשייה, דבר שהפך את אורח חייכם לבריא מיסודו.

    בכל חייכם, מקטנות ועד היום הזה, התחנכתם לא רק על-ידי הוריכם כי אם, ובעיקר, על-ידי הכוח השיתופי של קיבוצנו שהוא בעצם כלל ההורים של כל ילדינו וילדותינו. עצם התקבצותנו לאורח חיים של עמל מאפשר לנו את אותם מותרות שאין לאנשים החיים מחוץ למסגרת הקולקטיבית. עתידכם החומרי מובטח וכן חייכם הרוחניים.

    לימודיכם נסתיימו וכעת מתחילים חייכם האמיתיים. מרגע זה ממש אתם מהווים את כל מהות חיי הוריכם, מהווים המשך בדרך המותווית לכם ולדורות הבאים אחריכם. עליכם להוות את הכוח הקיבוצי הממשיך, ורק אם תישארו מאוחדים תוכלו להוות חטיבה אחת חזקה כנגד כל הצרות והתקלות שצופן העתיד לכם ולנו.

    כי ללא אחדות דעה אין אחדות מטרה, ואזי החבילה מתפרדת ונותנת אפשרות לענק לחסל את הגמדים כשהם מפורדים. כי ללא הקיבוצים אין למדינת ישראל בסיס איתן, וללא אחדות פנימית אין הקיבוץ קיים.

    אני מסיים את דבריי בתקווה לראות את כולכם משתתפים עמנו בעמל הבנייה של חיינו בשמחה ובצער.

    עלו והצליחו! יישר כוחכם!

    יוסף גולדברגר

    (מתוך חוברת מחזור כ’, של מיקי, מרץ 1965)