יוסף ניב

10/10/1910 - 02/06/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' תשרי התרע"א

תאריך פטירה: ט' סיון התש"נ

ארץ לידה: בלרוס

שירות בטחון: חי"ש

תנועה ציונית: דרור

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: יפה ניב

נכדים ונכדות: אביב ניב, אדוה ניב, אפיק ניב

יוסף (יוסקה) ניב

נולד: 25.2.1910
נפטר: 3.6.1990

יוסק’ה נולד ב-25.2.1910 כבן זקונים למשפחה בת ששה ילדים בעיירה היהודית ביאלאפודלסקה שברוסיה הלבנה. היתה זו עיירה יהודית ששכנה ביערות רוסיה ובמלחמת העולם הראשונה נכבשה ע”י הפולנים, שעם הזמן הפכו לרוב מנצל ואלים.
הוריו שמואל וחיה היו דתיים קיצונים ועסקו לפרנסתם בטוויה וצביעת כדים. האם היתה בעלת נטיות פמיניסטיות ונשאה בעול פרנסת המשפחה, בעוד האב שקד יותר על לימוד תורה ולימוד תלמידי ישיבה. הצבע האהוב על הוריו היה הכחול ולכן הם נקראו ניבסקי שתרגומו מפולנית – כחולי.
בצעירותו קיבל ב”חדר” את עיקר חינוכו הדתי והכללי. בגיל 10 נפטרה אמו חיה וכעבור שלוש שנים גם אביו שמואל, כך שמגיל צעיר נאלץ יוסק’ה להתמודד בכוחותיו עם החיים. בתחילה הוא גדל בברנוביץ בבית אחיו הגדול משה, בחדר אחד עם אהרון אחיו. לפרנסתו עבד כשולית נגר ואת יתר זמנו הקדיש לתנועת הנוער החלוצית “דרור”, בתחילה כחניך ובהמשך כפעיל.
לאחר שהיה בהכשרה ובהכנה לעלייתו לארץ ישראל, עסק כגייס של צעירים בעיירות בסביבת ברנוביץ. בתקופת ההכשרה ראה בקיבוץ יעד מועדף לחיות בו כשיעלה לארץ, והסביר כי לדעתו שם החיים הוגנים וצודקים וכל אחד תורם לשני ולהיפך. עלה לארץ ישראל בינואר 1934 והצטרף לקיבוץ גבעת השלושה. עבד במחצבות “אבן וסיד”, במגדל צדק ליד ראש העין.

את אשתו יפה פגש בבית אחותו רחל בפתח תקוה. הוא עזב את גבעת השלושה על רקע רצונו לסייע לאחיו משה ומשפחתו לעלות לישראל, ואי הענותו של הקיבוץ לסייע בידיו בעניין זה.

ב-1938 עברו יוסק’ה ויפה ליגור והקימו בו את ביתם. בשנת 1940 נולד בכורם שמואליק. ב-1945 נולד בנם השני איציק. ב-1947 הצטרף למשפחה הבן יענקל’ה, אחיינה של יפה. ב-1949 נולדה רבקה, וב-1956 חיהל’ה נולדה, ונפטרה בשנת 1964.

בתחילת דרכו ביגור התגייס לחי”ש ושמר על גבולות המדינה בחיתוליה, ובין היתר גם עזר בהקמת חניתה שבגבול הצפון. ביגור עבד כנגר, תחילה בנגריה ובהמשך כחצרן ביה”ס, עד שכוחו וראייתו בגדו בו. יוסק’ה ראה בעבודה אידיאל וערך עליון. הצטיין בעקשנות, התמדה ואמונה בדרכו הקיבוצית ובנה קן חם ואוהב לילדיו ונכדיו.
את עיתותיו הפנויות נהג לבלות עם אהבתו – הספרים, מהם הוציא סיפורים ומכמנים לילדיו ונכדיו. התרחק מהדת ככל יכולתו עקב שנאתו לזכרונות הילדות בנכר.
מותה של יפה באוגוסט 1986, אליה היה קשור עד עמקי נשמתו, הביאו לתחילת התדרדרותו. הוא איבד את הטעם ושמחת החיים.
בחודשים האחרונים נותק הקשר בינו לבין הסובבים אותו עד יומו האחרון.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • א ב י

    א ב י

    אבי שוב ניצב בודד מולי.

    מקסם עיניו הבוהות קורן אלי מבעד לדמעות.

    בת קולו המוכה מהדהדת בעמקי נשמתי.

    פניך לוהטים בכפי. נושאך בשבילֵי מכורתי.

    הלא תראני? הושט יד! צעד קט נצעד בלאט.

    ידך המשורגת נוקשה. נכס אחרון מעיתות מצוקה.

    סביבך קיר של זכוכית, נראה ואינו רואה,

    קיר שקוף למגן. מהתהום הנפערת בוודאות נוראה.

    שקט. הס. לביתך איש מכבר לא נכנס.

    טול ידך בידי, יחד. נמשוך כמו אז,

    העתיד ינווה אי שם בלב ערפילים קסומים…

    צלול בעמקי הכחול של עיניך הקרות

    ענותך כמו איננה. עדנה ללאות ומכאוב השנים

    נצור את גופו בחיקך, כרמל-קר,

    בעורקיך נטמן אבי היקר.

    איציק

    יומן ליום השלושים

    3.6.1990

  • אבי בזיכרוני חי

    אוסף רסיסי זיכרונות משבץ את אבני הפסיפס לשלם, דולה אבני פינה של 45 שנים משותפות. המעגל הושלם. מוצו חייו עד תום, ולי נשאר הזיכרון.

    מנסה לכתוב הבזקים של זיכרונות יפים בכדי להבהיר ולהאיר מוקדים, כפי שנחרתו בזיכרוני כילד, נער, בוגר, אב, ועוזר וסועד בסוף הדרך.

    דמותו עולה לפני תמיד, מתחילה ועד תום, כמשהו שלם, מעניין, מקסים, קרוב-ורחוק, חם-וקר.

    חזק היה אבא באמונתו, עיקש וישר. לוחם ומגשים, קיבוצניק!

    מילדותו, עת נשאר יתום והרוויח את לחמו בזיעת אפו, עד תום, ראה בעבודת ידיים ערך, ועד התקופה האחרונה טרח להדגיש ולהפגין את כישוריו בעבודה…

    כשראיתי ארון הולך בחוצות יגור ידעתי שאבא בא מולי.

    מילדותי לימדני לעבוד בנגרות, ואף במכונות בנגריה… כלוליין הוא הסתובב בחוצות יגור על אופניים מרופטות, נושא על גבו דלתות לתיקון, ומאחור, על סַבָּל האופניים – ארגז הכלים.

    אבא היה זאב בודד בעבודתו. אם כי אהב חברה, ידע להסתדר לבד ונמנע, כמעט כעיקרון, מלבקש עזרה. בשתי ידיו נשא את אחזקת בית הספר ובתי הילדים. גם כשיכולתו ירדה – ניסה לעשות מכסימום, וידיו המוכות, פצועות ומנוסרות, סיפרו כאלף עדים על מאבקו לתקוע מסמרים בקרשים, מבלי לדעת מיקום מדוייק…

    בילדותי שימש אבא כשחקן ומספר סיפורים. בכישרון לא נדלה, מדי ערב בהשכבה, סיפר סיפורים שקרא וחווה. נס הימלטותו מהצבא הפולני, הטייס הקיטע, מובי דיק, ז’ול ורן ומיטב הסופרים. תמיד ריכז סביבו ערימה של זאטוטים, וכולנו בפה פעור קלטנו את סיפוריו הנהדרים. קלטנו ונהנינו מיכולתו לספר ולהציג את הסיפור…

    – – –

    הווי מיוחד התפתח בביתנו סביב הקשרים בין אבא ואמא והדוחק בבית הקטן. אמא היתה השלטת, נותנת הטון, ועל פיה יישק דבר. אבא, בצנעה אך בביטחון כאילו תמיד הסכים, אך בדרכו המיוחדת… משך אבא את העגלה בנתיב שנראה לו כנכון, וזאת תוך “הסכמה” למראית-עין עם אמא.

    כך הוא הצטרף אלינו למשחקי הכדורסל בקרניז בבית… כך אמא רצתה שאבא ינוח בשבתות אחה”צ. אבא “הסכים”, ופתאום היה נזכר שעדיין לא גמר לעדור את גן הוורדים שלנו (שהיה יפהפה, אגב), אך לאחר שעדר מספר רגעים ואמא נרגעה והלכה לנוח, “שינה” אבא את דעתו, וכהרגלו רץ למגרש הכדורגל לעודד את בנו השובב בנבחרת יגור…

    – – –

    למשפחתנו המרובעת (ארבעה אחים) היתה גם צלע חמישית, והיא חיה’לה, אחותנו הקטנה. נולדה עם מום מלידה וההורים מאוד נקשרו לזאטוטה והרבה מזמנם הקדישו לה ככל יכולתם, לפעמים על חשבון זמנם היקר עם יתר בני המשפחה. בעיקר אבא נקשר אליה בעבותות אהבה, ומותה בגיל שמונה השאיר חור ומשקע מאוד קשה בנפשו. את משקעי מותה לא סיפר, אך התנהגותו השתנתה וראינו והרגשנו שהמשקעים נשארו מאז ואילך.

    מחשבות מיוחדות על מהות מחשבותיו קרו לי בעקבות המלחמות בהן השתתפתי. קשה היה לי לקבל את הצורך במלחמות, ובמיוחד את נושא ההרוגים. שיחות רבות היו לי בנושא עימו. הוא לא הבין את קשיי הרגשיים וטען בחום שמלחמות ישראל נחוצות וההרוגים הם חלק אינטגרלי מהן. טען נגד רגשנות מיותרת, כי אין ויכוח על זכותנו למדינה, ומדינה קונים גם בכוח. זכותנו על ישראל אינה מוטלת בספק ודי לרגשות המיותרים…

    – – –

    ב-1986 נפטרה אמא. השֵׁיבה נפלה במכה על אבא. אין יותר אפשרות להתגבר, אין עם מי לדבר, אין בשביל מה לחיות, והדעיכה עד לסוף היא רק שאלה של מתי. עקב עיוורונו, הנתק מהיר. הקשר בינינו ע”י לחיצת יד גברית… חוסן הלחיצה העביר את המסרים, את השמחה שבביקור, אך הסוף ברור.

    איציק

    יומן ליום השלושים

    4.1990

  • לזכרו של אבא

    דומני שהתכונות הבולטות ביותר אצל אבא היו השורשיות והעקשנות. מאותו הזמן שהחליט סופית על חיים בקיבוץ, הוא הגשים חיים אלו הלכה למעשה בכל נפשו ומאודו. הוא ניסה תמיד לבצע מה שהוטל עליו לפי מיטב ידיעתו, וחתר בעקשנות לעשות את הדברים לפי שיפוטו העצמי. לא קל היה לו לקבל דעות של אנשים אחרים.

    בחינוך הילדים ניסה להקנות לנו הרבה ביטחון ועמידה עקשנית על דעותינו. עם זאת, לא פעם נוצרו עימותים איתו עקב דבקותו בדעותיו וקושי רב להגיע לפשרה….

    אבא היה מסור לעבודתו בדבקות רבה, ובשעות הפנאי הירבה לקרוא ספרים ולשחק עם הילדים.

    אבא לא עסק בפעילות ציבורית במשק או מחוצה לו, ואולי הסיבה לכך היתה החשש שמא לא יוכל להפנות את הכוחות הנפשיים לכך בלא לפגוע בעבודתו או בַּזמן שרצה להקדיש לילדים ולנכדים.

    אבא השתדל גם לטפח את הנוי סביב הבית, והתמיד בכך גם כאשר כוחותיו הפיזיים הלכו וקטנו.

    הוא אהב מאוד את הילדים והנכדים ותמיד היה מוכן לעשות להם צעצועים בעמל כפיו, גם כשהיו תחליפים מחומרים אחרים – לא ויתר. היו לו לעיתים ויכוחים עם הילדים, כיוון שהאמין שהדברים יכולים להיעשות יותר בשלמות ובהתמדה גם אצל ילדים.

    בשנים האחרונות ירד מאוד בכושרו הפיזי וגם סבל מאוד מראייה ירודה… לא רצה להמשיך בחיים כשאינו יכול לתרום יותר ובסבל כה רב.

    אנצור את דמותו בלבי לעד.

    שמואליק

    יומן ליום השלושים

    4.1990