יוסף תבור

20/11/1923 - 11/08/2007

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ב כסלו התרפ"ד

תאריך פטירה: כ"ז אב התשס"ז

ארץ לידה: הונגריה

שירות בטחון: צה"ל

אמנות/ספורט: צילום

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה תבור

אחים ואחיות: שרה שנלר

יוסף תבור

נולד – 20.11.1923
נפטר – יום ו’, אב תשס”ז, 12.8.2007

יוסף נולד בשנת 1923 בסאטמר שבטרנסילבניה, להוריו מלכה ויהושע, אח לעוד חמישה אחים ואחיות. בילדותו חלה במחלה קשה. לאחר שהחלים ממנה הוסיפו הוריו לשמו את השם – חיים. בנערותו למד בישיבה של סאטמר ולמד מקצוע אופה.
את מלחמת העולם השניה עבר במחנה עבודת כפייה. מקצוע האפייה הציל אותו ממוות. כל שנות חייו במחנה הוא עבד כאופה. בשלב מסוים הצליח להימלט ממחנה העבודה. שבועות לאחר מכן נלקחו כל עובדי אותו מחנה לאוסטריה ושם נרצחו כולם. בתום המלחמה חזר לביתו ומצא אותו הרוס עד היסוד. על אחד הקירות בבית רשם: “נסעתי לפלשתינה, בואו אחרי”.
את שתי אחיותיו, שרה שנלר ורבקה ז”ל, פגש ברומא באופן מאוד מקרי. יחד המשיכו למחנה ההכשרה, אחר כך הפליגו באוניית “כ”ג יורדי הסירה”. יחד נעצרו מול חופי הארץ והוגלו למאחורי גדרות התיל בקפריסין ויחד עלו ארצה בשנת 1948.
יוסף הגיע הראשון ארצה ויצא לחפש מקום לעצמו ולמשפחות אחיותיו. לאחר שבדק מספר מקומות הוא הגיע ליגור בהשפעת ליובה גוקובסקי. כאן התיישב ולכאן הביא את אחיותיו ומשפחותיהן.
ביגור הוא התחיל לעבוד כאופה. במלחמה השחרור, לאחר שהות קצרה במשק, הצטרף לחטיבת “כרמלי”, במסגרתה לחם בגליל המערבי. במהלך הקרבות נפצע ואושפז בבית החולים בנהריה. לאחר החלמתו שב ליגור.
לאחר הרבה שנות מלחמה ונדודים הגיע הזמן לעשות לביתו. ביגור הוא הכיר את חברת קיבוץ דפנה, שרה פרקש, אשתו לעתיד. לאחר נישואיהם נולדו ארבעת ילדיהם: שחר, התאומות ארזה וחבצלת, ומלכה.
בשנת 1956 עברה על המשפחה טראומה נוראה עם מותה של חבצלת ז”ל.
ביגור עבד בדיר כרועה צאן, ב”תנובה”, ביזמות קטנה (בניית צעצועים) ובכריכיה.
בקבוצה ההונגרית שבאה ליגור לאחר המלחמה נרקמו יחסים מאוד טובים ותומכים. יחד חגגו שמחות וחלקו בעצב, ממש כמו המשפחה המורחבת שכל אחד מהם איבד במלחמה. יוסף ושרה היו חלק בלתי נפרד מהקבוצה. ילדיהם מספרים כי ביתם היה פתוח בפני ילדי חוץ וצעירי האולפנים.
יוסף הג’ינג’י ייזכר גם בזכות מצלמתו, שאותה נשא לכל מקום. בלהט ובעקשנות הוא הופיע בחגים, בארועים שונים בחיי המשק וצילם. תחילה במצלמה ואחר כך במסרטה. הוא היה כמו מוסד של צילום ותיעוד עוד לפני הקמת אולפני יגור. הצילום עבורו היה הרבה מעבר לצילום משפחתי, הוא היה ייעוד.
עוד מספרים ילדיו כי היה אדם מאוד סגור. על המלחמה ועל חבצלת ז”ל מעולם לא דיבר איתם.
בשנת 1993 נפטרה שרה אשתו בעת טיולם בסין.
על ילדותם מספרים ילדיו: חוויה מיוחדת היה להצטרף אל אבא בעבודתו בתנובה. היינו קמים איתו ב-3:00 לפנות בוקר ונוסעים לחלק את תוצרת תנובה. עוד הם מספרים כי אהב לטייל בארץ ובחו”ל והירבה לקחת את המשפחה לטיולים בארץ. היה אדם מאוד דעתן ומאוד נהנתן.
לפני שנתיים החלה בריאותו להתרופף והוא עבר לבית אחוה.

בן 84 היה במותו. סב לעשרה נכדים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הלוא עזבתנו

    “אלוהים עזב אותנו, על כן עזבנו אותו וחדלנו להאמין בו”…. בדברים אלה אפשר למצות אולי את המפנה הרוחני שחל בי כשעברתי מדתיות קנאית של בחור ישיבה אנטי ציוני לציונות ועלייה ארצה.

    יליד בית אדוק בטרנסילבניה, אותו חבל-סְפר ביש מזל שהשתייך פעם לרומניה ופעם להונגריה. היהדות באיזור זה היתה אדוקה מאוד – שלא כיהודי הונגריה המתבוללים – אבל רחוקה מהכרה לאומית. אבי היה בר-אוריין ובביתנו עמד ארון ספרים מלא ספרי קודש בכריכות עור שעוררו בי תמיד יחס של כבוד לתורה ולדברי חז”ל.

    זכורני שהיתה בביתנו מפת ארץ-ישראל בשפה העברית שקיפוליה היו מאוד משומשים ואשר לעיתים “התעסקתי” בה בילדותי. אם כי לפי השכלתו יכול היה אבי לקבל משרה של פקיד – בחר בפרנסה הקשה של פועל מנסרה מחשש חילול שבת בעבודת הפקידות.

    בגיל 14-17 נשלחתי לעיר קלוזנבורג ללמוד בישיבה. בשנים אלה הייתי מאוד אדוק והציונות נראתה לי רחוקה.

    את המילה ארץ-ישראל הזכירו בישיבה רק כארץ הגאולה לעתיד לבוא, אליה יוביל פעם המשיח את עמו…

    פרצה המלחמה. ראינו את פליטי המלחמה עוברים על ידנו ושמענו שההונגרים פלשו לטרנסילבניה. חזרתי הביתה. התחילו אז בביצוע “חוקי נירנברג”. אבי גורש יחד עם משפחתו מהכפר קלוזנבורג וזכה ל”טיפול” מיוחד מצד השלטונות כי הפסיד את אזרחותו הרומנית ועדיין לא קיבל אזרחות הונגרית.

    הצטרפתי אז לתנועת הנוער הדתית “בני עקיבא”. בינתיים החליטה המשפחה לשלוח אותי להונגריה ללמוד את מקצוע האפייה, דבר שהיה לי לעזר רב בשנות המלחמה.

    הפעולה נגד היהודים בהונגריה הלכה והתגברה. התחילו לרכזם בגיטאות. גוייסתי יחד עם יתר הגברים היהודים למחנה עבודה. עבדנו קשה אבל לא רעבנו ללחם. סבלנו רבות בגלל היותנו יהודים… עבדנו בתיקון מסילות ברזל וראינו את רכבות הגירוש של היהודים. לאן הלכו הרכבות?… טרם ידענו שהן מובילות למחנות המוות. “ידיעות” אלה קלטנו מדברי הגרמנים, שתעמולתם היתה כה מושלמת שלא שמענו על מחנה ההשמדה באושביץ כמעט עד סוף המלחמה. עבדתי במחנה כאופה.

    באחד הימים הצלחתי לברוח ממחנה העבודה ונשארתי בשטח עד שהגיעו הרוסים ושחררו את כל העצורים.

    כרבים אחרים, חזרתי לחפש את המשפחה. הגעתי לבית הוריי ורק אז נודע לי שהמשפחה נלקחה לאושביץ…

    אז חל בי סופית משבר האמונה הדתית. התחלתי לחשוב על עלייה לארץ-ישראל. כתבתי על הקיר של דירת הוריי: “אני נוסע לפלשתינה!”. נודע לי אחר כך שכתובת זו הדריכה את אחותי בחיפושיה אחריי.

    הצטרפתי לארגון “העובד” ויחד עם יתר עולי הונגריה הגעתי למחנות “אונרא” באיטליה, שם נפגשתי גם עם אחותי. עלינו על אוניית המעפילים “אוניית הכ”ג” שגורשה לקפריסין.

    כשנפתחה העלייה מקפריסין נשלחתי כאחד הראשונים מקבוצת עולי הונגריה לתור עבורם “מקום היאחזות” בארץ החדשה.

    על יגור שמענו באיטליה ובקפריסין, לכן לא חיפשנו הצעות אחרות. גם עולי הונגריה שישבו ביגור סיפרו לנו טובות על המקום ולכן נמשכנו אליו.

    (מתוך “ספר יגור”)

  • הגיע לגבורות

    – – כשהסתיימה המלחמה השתחררנו והתחלנו לחשוב על עלייה ארצה… הגעתי עם כל חברי ההכשרה לאיטליה ושם חיכינו לאפשרות לעלות. וכשזו הגיעה – הפלגנו משם ארצה תוך עיכוב של השלטון הבריטי ששלח אותנו למחנה בקפריסין…

    כשהגענו סוף סוף לארץ קיבלנו מהסוכנות דירה בקריית שמואל, על יד חיפה, וכשהגיעה לשם אישה והציעה להצטרף ליגור המפורסמת – ההצעה קסמה לי ובאתי. לא עברו ימים רבים ומלחמת השחרור פרצה ונקראתי להתגייס.

    מדים לא היו אז, אבל נשק קיבלנו. נשלחתי לנקודה מסויימת בגליל המערבי, שם מצאתי עצמי כמקלען עומד בעמדה ומכוון. פתאום הגיעה אלי ירייה מן הצד, החטיאה ב-10 ס”מ את איזור הלב, אבל פגעה באצבע שלי.

    בגלל הפעילות מסביב איש לא התפנה לטפל בי – בסך הכול אצבע – והיה עלי לפנות את עצמי. הסרתי מעלי את הגופייה, עטפתי בה את המקום הפצוע והלכתי משם ברגל, דרך כביש עכו-צפת, לבית החולים בנהרייה. בבית החולים ניתקו את האצבע בהרדמה מקומית. נשארתי במסגרת צבאית עד שהסתיימה המלחמה ושוחררתי.

    לא פשוט לאבד אצבע, אך כשיש ניסיון בחוויות יותר קשות מקבלים את זה בפרופורציות. עבודתי רבת השנים בכריכיה מעידה על כך שהספקתי כבר לשכוח את הימים בהם חשתי בחסרון האצבע.

    הקליטה עברה באופן חלק. אתה מקבל מקום לישון, משהו לאכול ובגד ללבוש – מה צריך יותר?

    אני עסוק בהווה, אוהב את העבודה ואחריה אוהב לקרוא וליהנות מהיומיום. כמי שהיה ועודנו ציוני גדול הייתי שמח לו הכול היה זורם על מי מנוחות, אבל אני אישית שמח בחלקי.

    (מתוך ראיון לרגל מלאת ליוסף 80 שנה ו-55 שנים לעלייתו ארצה. יומן יגור 21.11.2003)

  • ואלה מסעות בני יגור לסיני

    זכות גדולה נפלה בחלקי על שנמניתי עם טיילי סיני. אודה ולא אבוש כי קינאתי מאוד באלה שהתפלחו לסיני בימי מבצע קדש. לא העליתי אפילו בוורודים שבחלומותי כי אי פעם אגיע לשם כדי לראות את מפלתו של השחצן מבין הרודנים. מי שלא ראה את רכב פרעה ופרשיו מפוזרים על פני מאות קילומטרים לא יכול לתפוס את גודל המפלה.

    עוד בטרם גמרו אחרוני הנרשמים לגדה את טיוליהם וכבר נשמעו פה ושם דרישות ורמזים לארגן טיול לסיני…

    כל הלילה נסענו בשטח שלנו ורק למחרת עברנו את הקו הירוק והגענו למדבר. ראינו נוף עוצר נשימה… המרחבים פראיים ומרהיבי עין, שהתרבות עדיין לא הגיעה אליהם ולא כיערה את יופיים. הררי השחם הבראשיתיים, שבעלותם מתוך האדמה כאילו ניערו מעצמם את השכבות הרכות יותר ועתה קפאו כולם – המנצחים והמנוצחים גם יחד. ואחרונים אחרונים חביבים – נאות המדבר על המעיינות המפכים בתוכם והמצמיחים דקלים לרוב. נקודות אלו יוצרות מעין גן-עדן בישימון האינסופי הזה. המזעזע בהם – האוכלוסיה הענייה והילדים הרעבים הצועקים כל הזמן: “אוכל”.

    עברנו את כל המקומות המוכרים: קדש ברנע, אום כתף, ביר גפגפה, ביר חסנה, והגענו לראס סודר – עיירת נפט עזובה. היינו כמובן בא-טור ושארם-א-שייך וראינו את ענן העשן של בתי הזיקוק בסואץ העולים באש. כן ראינו את האוניות התקועות באגמים ובתעלה.

    העליה להר סנטה קתרינה היא אחת החוויות המעניינות וגם הביקור במנזר העתיק ומלא ההוד שלרגלי ההר. המצדה נראית כמשחק ילדים מול ההר הזה…

    מלאי רשמים ואבק אשר לא יישכח חזרנו הביתה.

    (יומן יגור, 3.11.1967)