יחזקאל פלגי

11/09/1921 - 29/06/2011

פרטים אישיים

תאריך לידה: ח' אלול התרפ"א

תאריך פטירה: כ"ז סיון התשע"א

ארץ לידה: הונגריה

שירות בטחון: צבא צכי, צה"ל

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שושנה פלגי

בנים ובנות: יואל פלגי

נכדים ונכדות: אביאל פלגי, בן פלגי, רן פלגי

יחזקאל פלגי

יחזקאל נולד בהונגריה בעיירה אויאל על גבול סלובקיה בתאריך 11.9.1921. בן רביעי להוריו יואל-אריה ורוזה פולק. שתיים מאחיותיו נפטרו ממחלה בגיל צעיר, וחנה האחות השלישית גידלה אותו.
משפחתו הייתה משפחה חרדית. יחזקאל למד בבקרים בבית הספר ההונגרי ואחר הצהריים ב”חדר”. יחזקאל נחשב לתלמיד חכם. בנערותו הצטרף גם לתנועה הציונית “הפועל המזרחי”.
בגיל 22 (בשנת 1943) יחזקאל גויס בכפייה לפלוגות עבודה של הצבא ההונגרי, שם שירת עד כניסת הצבא הגרמני. כדי להסתיר את היותו יהודי הונגרי, אמר כי הוא צ’כסלובקי ודובר את השפה, ואז גויס לצבא הצ’כי עד תום המלחמה. יחזקאל נותר בחיים בזכות העובדה שהתחבב על מפקדו הצ’כי, שעזר לו להסתיר את זהותו ותמך בו לאורך כל התקופה הקשה של המלחמה.
מיד בסיום המלחמה השתחרר מהצבא וחזר לעיירה לחפש את הוריו. הוא גילה שהוריו ואחותו חנה הועברו לאושוויץ ושם נספו.
לאחר שראה שאיש לא נותר ממשפחתו, עבר לבודפשט והצטרף לקבוצת עלייה, שעברה למחנה הכשרה ביוון. שם הוא פגש את שושנה.
יחזקאל עלה באוניית המעפילים “הנרייטה סולד” ונשלח לקפריסין. כשעלה לארץ ביקש להגיע ליגור בעקבות שושנה, שאותה כה אהב ושהגיעה ליגור חצי שנה לפניו.
הוא שינה את שם משפחתו מפולק לפלגי, כדי להשתרש בסביבה הקיבוצית הישראלית. הם בנו את ביתם ביגור. יחזקאל השתלב בחבורה ההונגרית שהייתה ידועה בהתכנסויות השמחות שלה, הורים ובנים ביחד.
בשנת 1948 נולד בנם הבכור יואל, ובהמשך נולדו אתי ומוישל’ה. ראובן הצטרף למשפחת פלגי בהיותו בן שמונה. יחזקאל ראה בו בן שווה בין ילדיו ומשפחתו ראתה בו סבא.
במבצע קדש התגייס לצה”ל ושנים אחר כך תרם את חלקו לשמירה על ישובי הצפון.
יחזקאל עבד שבע שנים ברפת ואת רוב שנותיו אחר כך עבד בלגין ובטובופלסט, עד הגיעו כמעט לגיל שמונים.
יחזקאל היה איש של ספר, שוחר דעת ובעל זיכרון מעולה, אשר אהב ללמוד על כל הנושאים. את הלמידה רכש בעצמו והתעניין בכל נושא שנתקל בו. היה לו גם חוש רב לשפות, וממש עד ימיו האחרונים אחז בספר.
יותר מכל אהב יחזקאל להתפלפל בהלכה ובתרבות ישראל והפגין ידע ומחשבה רחבים ומעמיקים באופן יוצא דופן. לעיתים החדר הקטן שבו גר היה מעין “בית מדרש” אליו יכולת להגיע עם כל שאלה שעלתה, אבל אוי לו למי שחלק על דעתו מבלי לבסס אותה כהוגן.
יחזקאל מאוד אהב את בני משפחתו והתעניין בכל הקורה עם ילדיו ונכדיו. מאז מותה של שושנה, לא מצא מנוח והתקשה להמשיך בחייו בלעדיה.
יחזקאל השאיר אחריו 3 בנים ובת ו-16 נכדים שהיו קשורים אליו מאוד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אחד מחסידי אומות העולם

    איהל, עיירתי ליד הגבול הצ’כי-הונגרי – היו בה 5000 יהודים, כשליש מהאוכלוסיה הכללית. היתה זו עיירה יהודית-חסידית, עם שני בתי כנסת, בתי מדרש, “קלויז” וישיבות. היהודים, כרגיל, פרנסתם היתה על המסחר הזעיר והמלאכה. פועלים יהודים כמעט ולא היו.

    בבית הספר היהודי העממי, שהוחזק על-ידי הקהילה, שפת ההוראה היתה, כמו בכל יתר הערים, הונגרית. היהודים שלחו את ילדיהם לבית-ספר זה מתוך חוסר ברירה, כי הרי היה חינוך חובה, אולם אחר הצהריים קיבלו הילדים חינוך מסורתי ב”חדר”. לפי המושגים של הפדגוגיה המודרנית, הרי יש להודות כי סדר יומו של הילד היה אז עמוס “קצת” יתר על המידה. זכורני שמהבוקר עד שעה שתיים למדתי בבית הספר. משעה שתיים אחה”צ עד שבע בערב למדתי ב”חדר”, ורק אחר-כך התחלתי להכין את השיעורים.

    עיירתנו היתה ציונית ברובה. היה שם “הפועל המזרחי”, אליו השתייכתי. (“השומר הצעיר” נחשד בקומוניזם, ובתקופת הורטי לא יכול היה להופיע באופן ליגלי). אפילו ל”אגודת ישראל”, בהבדל ממקומות אחרים, היה צביון ציוני, ואחד מהם – צעיר בעל ידיעות רבות – היה מלמדנו עברית, ודווקא בחברה ספרדית.

    בית הורי היה בית ציוני לכל דבר.

    בשנת 1943 גוייסתי לפלוגת עבודה. גיוסי נתאחר במקצת הואיל ובינתיים נאסרתי כאדם מחוסר אזרחות (אחד האבסורדים: אם כי נולדתי בהונגריה לא נחשבתי כאזרח, משום שאבא, אשר הגיע לפני שנים מפולין, הזניח את עניין התאזרחותו, ועל כן נענשתי). האמת ניתנה להיאמר, כי זה לא היה הנימוק היחידי למאסרי. נוסף לכל חשדו בי בציונות וגם בסוציאליזם. אמנם באותם הימים חל בי משבר עמוק – לא עוד הייתי צעיר דתי שאינו שואל שאלות. התפקרתי ויצאתי ל”תרבות רעה”. תהליך זה הבשיל בזמן שהותי בבית הסוהר בבודפשט, שם התקרבתי לאנשי החוג הקומוניסטי ומהם קיבלתי ספרות והדרכה. מבחינה לאומית הרגשתי את עצמי “בתוך עמי”, כי רובם ככולם היו יהודים. הם לא קיבלו תדריכים מהחוץ וגם הציונות שלי, אותה לא זנחתי, לא הפריעה להם, כשם שלא הפריע לי הזיווג הזה של ציונות וקומוניזם. את הנהייה אחר הקומוניזם אצל צעירים יהודים יש לראות בעיקר כמחאה נגד המשטר והמצב שהיה קיים באותם ימים קשים, נגד ההשפלה הלאומית וחוסר כל סיכוי לשינוי המצב. את הסוציאל-דמוקרטים ראינו כבוגדים, בגלל השתתפותם בפרלמנט של הורטי. השתייכנו לנוער הסוציאל-דמוקרטי, עליו השתלטו הקומוניסטים שפעלו במחתרת.

    נתמזל מזלי ונקלעתי לפלוגת עבודה שלא נשלחה לחזית אלא עסקה בביצורים על הגבול. והעיקר: היה לנו מפקד שללא שמץ של הפרזה אפשר לראותו כאחד מחסידי אומות העולם. איש האסכולה הישנה, בעל דעות ליברליות, ישר-דרך ומוכן גם להסתכן בגלל דעותיו. חיינו בתנאים די טובים יחסית. הוא דאג לנו בכול. אפילו כאשר נכנסו הגרמנים מצבנו לא השתנה לרעה, כי פלוגות העבודה השתייכו לצבא ההונגרי. יתר על כן: כאשר נתקבלה הוראה מהשלטונות הנאציים לנהוג בנו כמו עם שבויי מלחמה, קרע המפקד לעינינו את המסמך הזה.

    עם התקרב הצבא הרוסי למקומותינו נפרדנו מהמפקד בלבביות רבה. הוא נתן לנו “לערוק” מהפלוגה, העניק לנו קצת כסף וגם צידה לדרך. אכן, היו גם כאלה, אם כי מעטים ביותר, וייזכרו לטובה.

    כמה חודשים הייתי בשבי אצל הרוסים ולאחר מכן התגייסתי לצבא הצ’כי. בצ’כיה נפגשנו עם ניצולי אושוויץ ומחנות השמדה אחרים. כולם נהרו בשארית כוחותיהם למקומות מגוריהם הקודמים, אולי יימצא מישהו מהמשפחה. גם אני חזרתי לעיירתי בהונגריה וכמובן לא מצאתי איש מהמשפחה. דרכי היתה ברורה לפניי. הצטרפתי להכשרה ועליתי ארצה באוניית המעפילים “הנרייטה סולד”. האוניה גורשה כידוע לקפריסין, שם שהינו כארבעה חודשים. שושנה הגיעה ארצה, ליגור, לפניי. בקפריסין קיבלנו מהמשק חבילה וגם קצת כסף, וזה עודד אותנו מאוד.

    העבודה הראשונה שלי במשק היתה במספוא. לאחר מכן עבדתי שבע שנים ברפת ואחר-כך כל השנים במפעל לקופסאות פח “לגין”.

    (בתוך “ספר יגור”, 1965, עמ’ 388)