יחזקאל רן

15/05/1901 - 01/09/1987

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ו אייר התרס"א

תאריך פטירה: ז' אלול התשמ"ז

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: צעירי ציון צ.ס.

עבודה: טובופלסט, נשר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רות רן

יחזקאל רן

נולד: 15.5.1901
נפטר: 1.9.1987

אבא, יחזקאל רן לבית רוטביין, נולד בעיר שדליץ שבין בריסק ד’ליטא לורשה. בן זקונים היה להוריו. ביתו בית דתי ועל כן למד ב”חדר” מגיל שלוש עד שלוש-עשרה, מאלף-בית עד תלמוד עם מפרשים ופוסקים. היה תלמיד חרוץ ומתמיד והוריו שאבו נחת ממנו. אביו, מחסידי רדזין, היה נוהג לקחתו אל ה”רבי” כשנסע אליו לחגים. אחרי הבר-מצוה, כאשר למלמדים כבר לא היה מה לחדש, התחיל ללמוד באופן עצמאי ב”שטיבל” דרדזין.
בשנת 1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, נסגרו השטיבלך בפקודת הגרמנים, ואז נכנס אבא לבית מדרש לרבנים כתלמיד מן המניין ועסק בלימודי הקודש, עד שבא לו הרעיון לחלק את התלמוד לפי תרי”ג המצוות בהם דן, דורש ופוסק. כשלושה חודשים ארך הניסיון לאסוף ולרכז את החומר הרב סביב מצוה אחת, חומר שהיה מפוזר על פני מסכתות רבות. לאחר שניסה, השתכנע כי המשימה למעלה מכוחו של אדם אחד. משלא מצא שותפים למעשה, אמר שלום לתלמוד ולבית המדרש לרבנים.
אבא לא היה מאושר מצעדו זה, אך אמו באה לעזרתו ואפשרה לו להתמסר כולו ללימודי חול. באותה תקופה, לאור החיבורים שכתב, ניבאו לו מוריו שיהיה סופר.

במלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא הפולני, והיה נציג לצרכים דתיים של החיילים היהודיים. בגיל 20, לאחר שהשתחרר מהצבא, החל לעזור לאביו במסחר בעצים.

אבא השתייך למפלגת “צעירי ציון”. שמע על משבר הירידה מהארץ, לא נרתע והחליט לעלות. כסף היה ברשותו, על כן הלך לרפד על מנת שילמדנו את מקצוע הריפוד, כדי שיהיה לו במה לעסוק בארץ, וב-1926 עלה. ביפו קבלה את פניו חבורת מובטלים בלעג: “הנה בא עוד משוגע”. עד מהרה למד על בשרו שללעגם היתה סיבה טובה. הוא הסתפק במועט. עבד בקיץ כרפד ובחורף בפרדסי פתח-תקוה, יהודי יחיד בין ערבים. באותה תקופה נכנס כמועמד לקבוצה שהיתה ליד פלוגת עין-חרוד בפתח-תקוה, אך אז חלה בצהבת קשה ביותר והרופאים בבית החולים יעצו לו לחזור הביתה לפולין, למנוחה ולהבראה. כך חזר אבא לשדליץ, שם קיבל פנייתו של ועד “צעירי ציון” להדריך ולטפל בתנועת הנוער של “החלוץ הצעיר” בעירו. הוא חזר למסחר והחל לעסוק בכתיבה בשעות הפנאי. היו אלה בעיקר סיפורים קצרים ונובלות שחלקם פורסמו לאחר זמן.

לאחר נישואיו לאמנו רות ז”ל הקדיש אבא יותר ויותר זמן לכתיבה. למרות כל שעבר בארץ ישראל, משכה אותו זו אליה עד כדי-כך, שבמסגרת הקמת המשפחה החליטו לעלות שוב לארץ. כך הגיעו לחיפה ומשם לנשר כעובד ב”סולל בונה”. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, שאז עבר לביח”ר נשר. לאורך כל אותן שנים המשיך בכתיבה והוציא ספר סיפורים בשם “ללא אחיזה”. מדי פעם היה כותב מאמרים ותגובות בעיתון “דבר”.
עם המשך המלחמה והידיעות על הכיבוש הנאצי וזוועותיו, הרגישו הורינו, יחד עם כלל הישוב, בצורך לעשות משהו. עברה אז הסיסמה: “מי לנשק ומי למשק”, ואז החליטו להצטרף לקיבוץ והבחירה נפלה על יגור, עקב העבודה המשותפת עם חלק מחברי יגור שעבדו עבודת-חוץ בנשר. אבא המשיך את עבודתו שם, כיתר החברים, עד הפנסיה, ולאחר מכן הפך תחביבו באותה תקופה, לעבודה – עשיית אהילים. מאוחר יותר עבד, עד מחלתו, בטובופלסט.

את הכתיבה הממשית הפסיק במכוון כשנכנס לקיבוץ, כיוון שחשב שלא כל אדם זוכה לשני שולחנות, ל”תורה ולעבודה”, ואת העבודה ראה בתקופה זו כעיקר וכערך לבניין הארץ.

מותו של מאירק’ה השפיע קשה על אבא, אך תמיד נשא כאבו בתוכו עם עצמו. שנה שנה מצא כוח לכתוב קטע שהוקרא בבית הקברות. כן היה זה הוא מבינינו שמצא בעצמו את הכוח להוצאת החוברת לזכרו.
עד מחלתו, שתקפה אותו לפני כ-4 שנים והוא בן 82 ומעלה, היה קם בוקר בוקר לעבודה, קורא הרבה, עוסק בגינתו, בתחביבים שלו וכותב לעצמו, ולעיתים ליומן יגור, בעיקר הגיגים ורשמים. היה קיבוצניק קנאי ולוחם, ואת ההתפתחויות של השנים האחרונות לכוון חברת השפע לא ראה בעין יפה.

כששוּתק, היתה זו מהלומה קשה, אך הוא התקדם יפה למרות גילו ונשאר עם מצב-רוח טוב, אך לעיתים חסר סבלנות. מותה של אמא זמן קצר לאחר מכן הכה אותו מכה שניה, חמורה, ולמעשה מאז חלה הירידה האיטית לאורך השנים. לימים קשים אלו הועילה תבונת הכפיים שלו, כשצריך היה בגילו להחליף יד ימין בשמאל. השטיחים היפים שעשה בידו האחת, הבלתי מאומנת, הפליאו כל רואה. עם כל סבלו, אף פעם לא התלונן, לא אמר “די” אף פעם ו”למה דוקא אני ומדוע”? נשא בכבוד את פגיעתו וכאבו, כפי שידע ונהג כל חייו.

תהא נשמתך אבא, צרורה בצרור החיים, ותבוא למנוחתה כאן, באדמת יגור, ליד יקיריך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אדם בלבטיו / יצחק בן-כהן

    לא הכל יכולת לראות ביחזקאל ז”ל בחיי החולין, בחברה ובעבודה. רב הנסתר על הנגלה – איש עבודה בכל רמ”ח אבריו, בכל משמעויותיו של המושג “עבודה” – רעיונית, חברתית ותנועתית. בעיקר נתון היה לתוכנה הפיזי של העבודה. “מיגיע כפיך תאכל לחם” – סיסמתו של כל בן-אנוש אשר ערך העבודה הוא נר לרגליו.

    מסיפורי ילדותו של יחזקאל אנו למדים על היותו ילד לא כל-כך קל ופשוט, בשאלותיו ותהיותיו הרבות. ילד ה”מבלבל את המוח” לאביו בשאלות נוקבות וסקרניות שהיו פורצות ממוחו הקטן. למה? מדוע? שאלות המטרידות אב העומד בפני בנו; תשובות הנדרשות על כל אחת מאותן שאלות…

    מי שהכיר את יחזקאל מקרוב הבחין בחוסר השלמתו ואי הסתפקותו מאורחות החיים בארץ, בקיבוץ ובמדינה. שאלות בענייני חברה, כלכלה וחיי הקיבוץ בכלל פרצו לפרקים מתוכו כמעט בזעם – היתכן? האומנם? מה קרה לנו? וכיוצא בזה. תשובות מספקות לא קיבל מעולם.

    הכרנו את יחזקאל כפי שהיה באמת – אדם רציני, המתייחס בכובד ראש אפילו לעניינים של מה בכך, מתלבט בשאלות ובספקות שתשובה להן אין, כי החיים עושים את שלהם ומשאירים אדם בלבטיו, לעתים לא מרוצה…

    קטונתי מלחוות דעה על עולמו הרוחני של יחזקאל, למצוא פשר להלך מחשבתו ולתוכן רעיונותיו הפילוסופיים, כפי שאלה מגיעים לידי ביטוי בדפי ה”הגות” שלו (הגיגים). מה עמקו מחשבותיו על העולם ועל הסובב אותו, מה משמעותם של המושגים בטבע – רוח, אדם; היה חוקר, כאילו, את מסתורין העולם, ואין גבול לחקר הנסתר.

    במועדון המבוגרים ב-1980, על סדר היום פרקי שירה וקריאה מבלי שידענו מי כתב אותם. בגמר הקריאה, כשציין הקריין שאת הדברים כתב יחזקאל, רעמו התשואות. במחיאות כפיים סוערות הביע הציבור את התפעלותו מתוכן הדברים, מסגנון הכתיבה. מעולם לא שמעתי תשואות כה רמות ביגור. היו אלה פרקי הגות העוסקים בפילוסופיית החיים.

    – – –

    איש של כבוד היה, בעל יחס חם ועירני לחיים ולסובב אותם. כזה היה יחזקאל וכזה נזכור אותו לעד!

    יהי זכרו ברוך.

    יצחק בן-כהן

    יומן ליום השלושים

    2.10.1987

  • כזה היה / חנה ומשה-ארקה

    יחזקאל התהלך בתוכנו כל הימים רציני, כבד-ראש ומרוכז בתוך עצמו. צנוע היה האיש ומסתפק במועט. איש עבודה כל ימיו, ישר-לב ותמים-דרך.

    כה פשוט היה האדם על ידך, בתוך ביתך. טבעי, מובן מעצמו, והנה איננו – וגם זה פשוט.

    היתה בו תבונה רבה, כושר ניתוח, שנינות, איש עשיר-רוח, רב-פעלים ותלאות חיים. מיעט להתלונן על סבלו ומחלתו הקשה והממושכת. את סבלו נשא בדממה. כששאלתיו לא פעם, יחזקאל מה שלומך? תשובתו היתה מלווה בחיוך מלבב – טוב!..

    מי יתן ונדע לשאוב מדמותו את החום והטוהר אשר קרנו ממנו, וכל הערכים המוסריים שנשא בלבו ינציחו את שמו.

    חנה ומשה-ארקה

    יומן ליום השלושים

    2.10.1987

  • בעיני רוחי

    [דברים שנאמרו על קברו של הבן – מאיר ז”ל, ביום השנה לנופלו]

    בעיני רוחי

    מעיני רוחי עדיין לא נעלמתָ.

    בעיני רוחי לא השתניתָ מאז.

    רואה אני אותך ער, רענן ותוסס, כפי שהיית בעודך עימנו.

    בעינַי, לעולם לא תתבגר ולא תזדקן.

    השינויים האלה מתחוללים רק בנו, הנושמים פסגת הרים

    וצועדים בעמק הבכא.

    אנחנו רק הולכים ומזדקנים, ומתקרבים צעד-צעד למקום משכנך.

    כן, בני! ככל שיום פטירתך הולך ומתרחק, כן בא ומתקרב יום פגישתנו.

    ובבוא היום, כאשר הרוח לא תהיה עוד בעינַי – אז גם יוסר המחסום

    המפריד בינינו, ונישאר לנצח תחת מעטה אחד במשכן הנצח.

  • אמנות ואמנים

    האמנות, גם אם היא חלק ממעל, לא בשמים היא. האמן, ואף גם הגאון, לא בין יושבי שחקים ולא למען אלה הוא עושה את מלאכתו. כל יוצר שדעתו אינה נטרפת עליו בשעת יצירתו (והרי לא נדירות היצירות המעידות על יוצאי-דופן כאלה), מכלכל את מעשי היצירה שלו כשבחינת הצופה וטעמו לפניו. ירידה הכרחית וטבעית זו ברכה בה ליצירה באם היא במידה, ומקלקלת את השורה בעברה אותה. במקרה הראשון יש בירידה משום צורך עליית ההמונים. במקרה השני ההמון מוריד את האמן והיצירה נפגמת.

    אמנות ראויה לשמה, ככל מלאכת מחשבת, בטבעה לעורר, להסעיר ולהרוות את נפשו של האדם במידה יחסית שהניעה בשעתה את נפשו של האמן היוצר. יצירה שאינה עושה זאת, והיא אינה ילידת-נפל ולא יוצאת דופן, מעידה על עצמה שאיננה בת דורו של הצופה – או שפיגרה אחריו או שהקדימתו. יש לזכור, כי לא רק אמנים מקדימים לעתים או מפגרים כלפי דורם, אלא גם רבים מן הצופים מעידים לא פעם על מגרעתם זו בכוח שיפוטם…

    דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל לב. אימרה זו חלה גם על דברי אמנות. ההבנה וההד שבנפש הצופה אמות-מידה הן להשראת היוצר ולערכה האמנותי של היצירה. יצירה נעלה אינה מרעילה את פניה בצעיפים ואינה מסתבכת במעשי להטים. ככל שהיא טבעית יותר, יותר נעלה היא, ומשהיא יותר נעלה – יותר פשוטה היא, לבבית יותר ומובנת.

    אכן, רבות המחשבות בלב איש, על אחת כמה וכמה בלב האמן ביושבו על אבני היצירה. אך חזקה על אופה-אמן שלא יקלקל את עיסתו בכל אופן. אם גם ימעיט פעם בתבלין ואם יוסיף – זה כן, זה ראוי יהיה למאכל. הצופה, ויהיה הוא המבקר המחונן ביותר, לא יבחין בתהליך ההיתוך של יצירה שיצאה מידי אמן היודע את מלאכתו.

    – – –

    שבע מעלות נאלץ האמן לרדת בסולם חזונו בהחלו ללוש בחומר את הצורה שבעיני רוחו. בשבעים ושבע דרגות נמוך יותר יעמוד אחר-כך הצופה ויחמם נפשו לאור היצירה שהוגשה לו ממעל. צא ולמד מה רב היקוד שבנפש האמן ומה רבות התלבטויותיו בהימצאו בשלב העליון…

    נוסף לכישרון, השראה וכלי עבודה, דרוש לאמן עוד דבר עיקרי אחד לאמנותו, והוא: זמן, שעה פנויה ליצירה. שעה שלא פרנסתו יכולה לקבוע לו, לא החברה וגם לא הוא עצמו, אלא כוח היצירה הדוחף אותו ואוחז בציציות ראשו ופוקד עליו – עשה! שעה זו שעת חסד היא, שעת הכושר – ואוי לו לאמן שאין שעתו זו בידו.

    – – –

    אם ישנה אי-שם יד הרושמת את עלילות החיים של כל פרט, ודאי נצטברו באותו מקום המחזות, הסיפורים והרומנים המעולים ביותר בתבל, כי עוד לא נוצר האמן הגאון שגיבוריו ועלילותיהם ישתוו לאלה שבחיים.

    י.ר.

    יומן יגור, 3.7.1953

  • ענף – ובו עובד אחד

    עם כניסת ענף האהילים והנברשות לשנתו השלישית, אפשר כבר ואף ראוי לסכם את התפתחותו עד עתה, ולהעריך את סיכוייו לעתיד.

    עם פתיחת המפעל לא התיימרנו להוסיף עוד ענף מכניס למשק. כל כוונתנו היתה לנצל את תחביבו של חבר עם יציאתו לפנסיה. ראשית: לטובתו הוא שיתעסק גם בשנים הבאות בעבודה הנותנת לו סיפוק. שנית: לטובת החברים, שיוכלו לרכוש מנורות מכל הסוגים במחיר מינימלי.

    – – –

    הרי זה טוב ועבודה מכניסה, עיסוק מהנה ולקוחות מרוצים לרוב. ברם אליה וקוץ בה: מאז התערוכה (שהתקיימה ב-20-30 לאוקטובר 1966) לא ידעתי לא יום נופש ולא יום חופש. היתה זו כאילו התנפלות המונים על איש בלתי מוגן ר”ל. ההזמנות לא הסתיימו, חלילה, עם סגירת התערוכה. הן נמשכות מאז ועד היום, וטרם מספיקים לבצע אחת, באות שתיים במקומה. כן ירבו – רק לא על שכם אחד.

    “לא טוב היות האדם לבדו” גם לא בעבודה, ואילו בענף זה נופל כל העול על איש אחד. עליו לדאוג לחומרי גלם, לתכנן, לגזור, להלחים ולייצר; לדבר עם קונה, למכור ולארוז; לסדר את החשמל במוצרים המוגמרים ואף לנהל ספרי הוצאות והכנסות. העזרה המתקבלת לעתים, היא רק בתפירה – העבודה המועטה במוצר, שאפשר לעשותה בישיבה נוחה.

    אשר לעתיד, תלוי אם המשק מעוניין לקיים את הענף ולהגדילו ע”י תוספת כוח אדם, זאת אומרת אדם בעל כוח לכל העבודות, ואז אפשר יהיה גם להגדיל את השיווק מחוץ למשק – או שהמצב נשאר בעינו והענף יתקיים כל עוד העובד היחיד ימשוך בעול….

    יחזקאל רן

    יומן יגור, 28.2.1969

  • לא איכפתיות בונה והורסת

    מי כמונו, אנשי ההתיישבות העובדת, בוני הקומונה, יודעים להוקיר את הסגולה הנפלאה של כיבוש הייצר וויתור והסתפקות – סגולת הלא איכפת. הלא היא שהוליכתנו במשך ארבעים שנות מהפכה ישראלית-לאומית וסוציאלית, שאין דוגמתה בהיסטוריה. היא שעזרה לנו, בני חנוונים, ליצור כאן מעמד פועלים ועובדי אדמה. היא שהדריכתנו בדרך הארוכה והקשה של כיבוש האדם והארץ, שעודדתנו בעטוף עלינו נפשנו, ושעמדה לנו בכל התלאות שעברו על דור מעפילים זה.

    “לא אכפת”

    וכי אנה היינו מגיעים, בימי שכול וכישלון, בשנות מצוקה, רעב וקדחת, אלמלא סגולת יקרות זו, שחוללה פלאים בנפש בעלֶיהָ והפכה בעיניהם את האוהל הפרוץ לארמון; את הבגדים המטולאים לבגדי חשק; את העבודה המפרכת לתחרות ספורטיבית, ואת העייפות שבעצמות – לשיכרון חושים מעורר ומלהיב לריקודי “הורה” אין-סופיים ולשירי לילה משולהבים.

    וכל-כך למה? משום של”לא איכפתניקים” אלה איכפת היה מאוד להכות שורשים בקרקע הזאת, למען הפכה למולדת לעם; משום שאיכפת היה להם פיתוח המשק הזה ובניין הארץ הזאת. זה היה כוחה וקסמה של הלא-איכפתיות הבונה. הודות לה הגענו בארץ למה שהגענו והשגנו במשק את אשר השגנו.

    – – –

    הידענו אנחנו, אנשי הקומונה, לשמור על מידת הלא-איכפתיות שטיפחנו בחיינו הקיבוציים? עובדה כי במשך השנים הלכה והשתרשה בנו הסגולה הזאת עד שנהייתה לנו כעין טבע שני, בלי שנבחין עוד בין המועיל שבה לבין המזיק, בין הלא-איכפתיות של הפרט לנוחותו הוא ולנכסיו האישיים ובין לא-איכפתיות החבר והחברה לרכוש ציבורי ולנכסי הכלל – – –

    כזה הוא המצב בעניינים המשקיים, ולא טוב ממנו המצב בעניינים חברותיים. לא איכפת לנו היעדרו של חדר קריאה ומקום מפגש לחברים ולעולים חדשים, הדרוש לנו מבחינה חברתית כאוויר לנשימה.

    לא איכפת לנו חסרונו של “יד וזכר לבנים” שהלכו למקום שהלכו, בשליחותנו… ולא שבו משם.

    אלו דוגמאות מעטות של לא-איכפתיות הורסת שהשתרשה בתוכנו.

    היעמוד בנו הכוח לעצור בעדה? היש לאל-ידנו לשים לה גבול ומחסום?

    לאלה אשר איכפת להם שגשוגו של המשק הקיבוצי הזה, פתרונים.

    יחזקאל רן

    יומן יגור, 2.9.1955