יעקב זמיר

28/01/1908 - 06/04/1931

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ה שבט התרס"ח

תאריך פטירה: י"ט ניסן התרצ"א

ארץ לידה: פולין

שנת עליה: 1930

שירות בטחון: הגנה

מקום קבורה: יגור

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

יעקב זמיר

בן שפרה ואלתר. נולד בשנת תרס”ח (1908) בעיר בריאנסק שליד ביאליסטוק בפולין. בהיותו כבן 22 עלה לארץ-ישראל והצטרף לקיבוץ יגור. הוא היה חבר “הגנה” פעיל בקיבוץ וזכור לחבריו מן הימים ההם כצעיר נעים סבר וחרוץ בעבודתו.
בשעות הערב של י”ט בניסן תרצ”א (6.4.1931) חזרה מן העבודה מכיוון בית החרושת “נשר” חבורת צעירים וצעירות מיגור. סמוך לקיבוץ ארבה להם קבוצת ערבים מחוליית עז-אדין אל-קסאם ופתחה עליהם באש. שלושה חברים נפלו בהיתקלות זו, ביניהם יעקב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין ביגור ונטמן בקבר אחים עם שני החברים שנפלו עמו, שמואל דישל והינדה פישמן. בן 23 היה במותו.
ההלוויה היתה רבת משתתפים ובין הדוברים היה דוד בן-גוריון שאמר בין השאר: “אין שילומים לחיים צעירים, אין כופר לנפש. אנו מעטים עדיין. רכשנו לנו את הזכות לחיות בארץ הזאת בשלום ובעבודה. את הזכות הזאת יד המרצחים לא תיקח מאתנו”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דברי בן-גוריון

    בשם הייעוד

    יד הגורל היתה בנפש שלושה מחברינו שבאו הנה בלב טהור לעבוד את הארץ ולהקים בה מולדת לעם חסר מולדת. רק במקרה הם שם ואנו פה.

    יד הגורל יכלה להיות בכל אחד מאיתנו. אין אנו יודעים במי תבחר מחר-מחרתיים.

    בלוותנו את תפארת הנוער למנוחת עולמים לא נחלל את קדושת כאבנו בדברי שווא. אנו מועטים ועדיין לא כבשנו לנו את הזכות לחיות בארץ הזאת בשלום ובעבודה, אך את הזכות הזאת יד המרצחים לא תיקח מאיתנו.

    מפעל התקומה, העבודה והשלום של חברינו אשר נפלו, ושל אלה שקדמו להם ושל אלה שיבואו אחריהם, מפעל זה לא יירצח. לא נחזיר את העלומים, לא נחזיר לאימהות ולאבות ששוכלו את מחמודיהם, אבל נקיים את הייעוד שעל שמו נרצחו. נקיים את יעוד החיים והתקומה בנאמנות ובמסירות, בשארית החיים שניתנה לנו בארץ הזו, עד שנשכון בה לבטח בשוב עם ישראל לארצו.

    (דוד בן-גוריון, מדברי ההספד)

  • לזכר נעדרים

    יעקב זמיר

    היה חושך. העצים הגבוהים משני הצדדים הטילו אימה. שנינו זחלנו בצידי הכביש – מ. מימין ואני משמאל, וכך התקדמנו בכיוון לגשר. יתר החברים הקיפו את הבית הקטן ליד הפסים. בהיותנו קרוב לגשר שמענו קול, כאילו יללה. נשארנו לעמוד, להקשיב, והדבר נעשה חשוד בעינינו. התקדמנו עוד קצת וכבר התכוננו לחזור, לפתע שמענו קול אדם. שכחתי זהירות מהי ובין רגע הייתי שם.

    מצאתי את יענקלה, בחולצתו השחורה הרקומה, מתבוסס בדמו. התכופפתי אליו: יענקלה, יענקלה, מה קרה לך, איפה פגעה בך היד המרצחת?

    לא ענני, רק חיבק אותי בשתי ידיו, התרומם מעל פני האדמה כשידיו תלויות על צווארי ולחש: “אני הולך למות. למות”. ואני מחפש מילים לנחמו: “אתה חי יענקלה, אתה חי” – ולא ידעתי שאלה הם דבריו האחרונים אלי.

    זלמן ברנשטיין, 1931

    * * *

    40 שנה

    בימים אלה מלאו 40 שנה לנופלם של שלושת חברי יגור בדרכם מנשר הביתה. הם נרצחו, כידוע, על-ידי טרוריסטים ערביים, וכן נפצעו אז עוד שבעה חברים.

    עם שמע היריות רצנו – אני ומרדכי בנארי – עם האקדחים ביד לכיוון הכביש. בתעלה מצאנו את יעקב זמיר מתבוסס בדמו, פצוע אנוש.

    תמיד אזכור איך בהתכופפי מעליו הוא נתלה על צווארי ומלמל ביידיש: “אִיך שְטָארבּ, אִיך גֵיי שְטָארבֶּן” (אני מת, אני הולך למות).

    ניסיתי להרגיעו: יענקלה, אתה חי ותמשיך לחיות – אולם כעבור שעה הוציא את נשמתו.

    יחד איתו נרצחו אז כידוע הינדה פישמן ושמואל דישל.

    ברית דמים ראשונה עם אדמת יגור. היה זה לפני ארבעים שנה.

    זלמן ברנשטיין

    בחוברת לזכרו של ברנשטיין, 7.8.1971

  • מתוך העיתונים

    עם חללי יגור

    “לקיבוצנו בקלוסובה:

    שלושה מחברינו נפלו. באו במאות לכרות ברית חיים ומוות”.

    (מברק מפלוגת חיפה-יגור)

    מסגרת שחורה, שנשקפה מעל קיר חדר האוכל הגדול שבקיבוץ קלוסובה, הודיעה לחברים שבאו לארוחת הצהריים, כי שלושה מאנשינו, חברי קיבוץ יגור, נרצחו בארץ וכי ארבעה נפצעו. השתררה דממה כבדה. חברים ניגשו כבדי-צעד אל הקיר, קראו את המברק מן הארץ, השהו מבטם על שמות החברים שנפלו: הינדה פישמן, שמואל דישל ויעקב זמיר, שקעו במחשבה רצינית – וחזרו לעבודה.

    אותו הערב נדם השיר וחדל הריקוד. הלבבות הלמו בחוזקה. העיניים התיזו ניצוצות. אחת המחשבה וההרגשה שמילאה את לב כולם: שותפות הגורל לחיים ולמוות. לפני חודשים ספורים חיו ועבדו איתנו יחד, עתה כבר פגעו בהם, בעמדם על משמר העבודה, כדורי המרצח הערבי. מחר, ייתכן, נהיה במקומם. הכרת הנכונות למות, בבוא השעה, הייתה כמובנת מאליה ואפשר היה לקראה מעל פני החברים. לא נכונות הנושאת את נפשה לעטרת- גיבורים, אלא רגש טבעי של חיים תוך נכונות למות, אם יהא צורך בכך בדרך ההגשמה.

    הייתה אסיפת-אבל לזכר החברים שנפלו. חברים דיברו על ברית-דמים החדשה המקשרת אותנו עם תנועת-העבודה והקיבוץ, על הנתיב האדום המוביל מקלוסובה עד חיפה-יגור, שנתקדש עתה בדם-נעורים חם. כל הדיבורים היו דלי מבע לעומת השיר של קלוסובה: “אנחנו חלוצים מקיבוץ קלוסובה”, שהתפרץ ממעמקים כשהוא קורן ברטט פנימי של בטחון. הורגש מהי קלוסובה לכל אחד מאיתנו: עתיד חיי פועל, שותפות בדרך-חיים אחת, קשר בל-יינתק המרתק את כולנו יחד, רוקם אותנו בריקמת-חיים אחת, של שמחת עבודה וחבלי יצירה ונכונות ליפול על קידוש החלוציות.

    אורי ינובסקי

    “ידיעות”, 1931

    #

    מטעם מועצת פועלי חיפה ומשק יגור הודבקו בחיפה מודעות שקראו להשתתף בהלוויה והמונים נהרו לבית החולים “הדסה”. משם יצאה ההלוויה ב-3 אחה”צ ובראשה – פלוגת רוכבי אופניים של “הפועל” ומשמר שוטרים בריטיים “רגליים”, רוכבים ובמכוניות, בהנהלת הקצין פלאייר וסגן המפקד פטרוז אחריה.

    דרך חצר הטכניון פנתה ההלוויה לרחוב החלוץ והתעכבה ליד בית הפועלים. מעל הגזוזטרה הספיד דוד בן-גוריון בשם הוועד הפועל של ההסתדרות. מבית הפועלים הלכה ההלוויה לרחוב הרצל, על יד בית הכנסת המרכזי התפלל החזן “אל מלא רחמים”, ליד גשר ואדי רושמיה, מול הבתים המשותפים, הושמו הארונות במכוניות, ועשרות מכוניות מלאות נוסעים ליוו אותם עד יגור.

    ליד בית החרושת “נשר” הצטרפו להלוויה תושבי המקום ותושבי כפר חסידים.

    בבית הקברות ביגור הגיע הקהל כדי אלפיים איש. חברי הפלוגה, המשק ו”נשר” שמו זרים על הארונות.

    ליד הקבר נאם קצרות נחום בנארי בשם הקיבוץ המאוחד.

    “(דבר”, 7 באפריל 1931)