יעקב חכמוביץ

17/04/1920 - 16/02/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט ניסן התר"פ

תאריך פטירה: כ"א שבט התש"נ

ארץ לידה: רומניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אהובה חכמוביץ'

אחים ואחיות: יצחק חכמוביץ

נכדים ונכדות: דורון זיו, נגה זיו

יעקב חכמוביץ

יעקב נולד בכ”ה בניסן תר”פ, 17.4.1920 בעיירה ריפיצ’יני בבֶּסָרַבְּיָה – רומניה. ב-1929 מתה עליו אמו והוא עובר לגור אצל הדוד בייֶדֶנִיץ. ב-1930 הוא חוזר לביתו החדש של אביו בקוטיוז’ני, שם הוא מסיים את בית-הספר הרומני ובאותו זמן גם לומד ב”חדר” יידיש ועברית. בהיותו בן 13 הוא מתוודע לתנועת הנוער הציוני. בן 15 הוא מתחיל לעסוק בהוראת עברית בקוטיוז’ני, וביוזמתו מוקמים בעיר סניף “דרור” וועדת הקרן הקיימת לישראל, שהוא כמעט הפעיל היחידי למענה. לאחר תקופת הכשרה בצֶ’רְנוֹבִיץ והשתתפות בועידת “החלוץ” ה-8 בקישינֶב, הוא נבחר למוסד המרכזי של התנועה ונוסע לבוקרשט, כדי לחדש שם את פעילות התנועה ולייצג אותה במרכז “החלוץ”. אחר-כך הוא פעיל במזכירות התנועה בבוקרשט. בשנת 1940 נכבשת בֶּסָרַבְּיָה ע”י הרוסים, ותנועות הנוער, שספגו מכה קשה עקב כך, מכינות עצמן לעליה לארץ-ישראל.
בספינת משא מפליג יעקב לקושטא (תורכיה), ומשם ברכבת לאורך כל אסיה הקטנה, במשך 48 שעות, דרך חַלֶבּ, טריפולי וביירות – עד הכניסה לארץ ישראל ב-9 בנובמבר 1940. לאחר שבוע סיורים בארץ הוא מגיע ליגור – עימה קיים קשר באמצעות ליובה גוקובסקי, וב-15 בנובמבר מתקבל בקיבוץ יגור. לחברות התקבל בחודש מאי 1942.
בשנתו הראשונה ביגור הוא עובד בעיקר במחצבה ובעבודות חוץ בקריות. בשנת 1942 הוא מתגייס למשמר החופים (כנוטר), ומשמש כמדריך בקורסים בעתלית. לאחר החיפוש ביגור (“השבת השחורה”) הוא עצור במחנות עתלית ורפיח.
ב-1947 הוא פוגש את אהובה,לבית זייברט, והם מקימים את ביתם ביגור. הרבה שנים עובד יעקב ב”תנובה”, ולאחר שפורק הענף הוא עובר לעבוד ב”לגין”, כמנהל חשבונות, עד ימיו האחרונים.
במשך 43 שנות חיים משותפים הם הורים לנטע, טליה ועדית, ולמשפחה המתרחבת.
יעקב אשר מאז יתמותו בגיל תשע כיוון את מעשיו להגשמה ולתרומה חברתית, ידע לעשות גם למען אופקיו שלו. הוא היה איש אוהב ספר, שוחר דעת וסקרן לראות ולהבין את העולם שמסביבו, יודע מוסיקה ושפות, לומד הרבה בכוחות עצמו. אבל לא הספיק הכל.

ביום ו’ כ”א בשבט, תש”ן 16.2.1990 הלך יעקב לעולמו לאחר מחלה אנושה, בה הוא עמד באצילות הנפש ובגדלות הרוח והענוה אשר אפיינו אותו כל ימיו.

דמותו תישאר בליבנו תמיד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שנה אחרֵי

    *

    שָנָה אַחֲרֵי

    אֲנִי עוֹד לא יוֹדַעַת.

    אֲנִי עוֹד לא רוֹצָה לָשִיר.

    רַק עַל הַגֶשֶר הַיָשָן

    תָּמִיד יָדִי בְּתוֹך יָדְךָ בְּתוֹך

    כִּיסְךָ הַטוֹב נִרְגַעַת.

    אוֹי, אַבָּא, אֲנִי כָּל-כָּך מִתְגַעֲגַעַת.

    אַחֲרֵי שָנָה אֲנִי יוֹדַעַת שֶעוֹד לא.

    בְּגִידַת הַגוּף שֶמִתְקַטֵן בִּמְעִילוֹ,

    עֶלְבּוֹן הַנֶפֶש בְּעֵינָיו וּבְקוֹלוֹ

    בְּדִידוּת הַלֵב

    אָזְלַת הַדָּם

    אִוְשַׁת הַסוֹף.

    מָה לַעֲשׂוֹת?

    הִנֵה כִּיסִי, הִנֵה יָדַי

    רוֹצָה לָגַעַת

    אוֹי, אַבָּא, אֲנִי כָּל-כָּך מִתְגַעֲגַעַת.

    [עידית]

  • ליום השנה השישי, 1996

    ל א ב א –

    רַקָפוֹת פָּרְחוּ בֵּינתַיִים

    בּוֹקֶר מֵעצמוֹ עולֶה,

    כַּנְפֵי הִסטוֹריה רוחֲשות בַּבַּיִת

    ואתה אֵינְךָ רוֹאֶה.

    זו תקופה חַסְרַת מָנוֹחַ

    בָּאוּ והלכו זמנים

    הייתָ בטח מתאמץ לִגמוע

    כל מילה בָּעיתונים.

    היוֹנִים עפות בָּרֶקַע:

    כאן כבר מדברים שלום,

    הייתָ בֶּטַח מְנַצֵל כל רגע

    כדי לראות את החלום.

    הַמַסָך עכשו פוליטי

    דרמה על ימין וּשמאל.

    זוכרת איך בִּמְחִיצתךָ הייתי

    מבינה כמעט הכל.

    הנכדים – כפתור וָפרח,

    אצו וצמחו מהר,

    אנחנו גם כן השתנֵנוּ בֶּטַח

    כי הזמן אינו עוצר.

    רק פתאום עובר בַּשֶקֶט

    הֵד של זִכָּרוֹן רחוק:

    עיניים, צַעד, נגיעה חוֹמקת,

    אי אפשר אותם למחוק.

    וחִיבָּה נֶחְבֵּאת, כמו נַער

    צֶבַע מבטךָ הַחָם,

    האוֹזֶן – היא כבר מֵעצמה שומעת

    עוד דיבור אחד חכם.

    אבל אין עוֹנֶה בַּחֶדֶר

    גם כשהוא מלא הוא רֵיק.

    אני לָנֶצַח אהיה נפרדת

    וְאתה תהיה שותק.

    [עידית]

  • מכתב מקורס נוטרים

    לחברי יגור שלום,

    אני חושב שידוע לכם כי נשלחתי לקורס לנוטרים, ואני נמצא זה שבוע ימים בגבעת עדה. יחד איתי נמצא גם יעקב לב. הקורס יימשך יותר מחודש ימים ואולי גם שישה שבועות. במשך כל הזמן הזה אנחנו לא נוכל לבוא הביתה אף ליום אחד.

    הקורס מיועד להכשרת מדריכים לנוטרי החוף והרכבת. משתתפים בו כחמישים איש משתי הפורמציות הללו.

    על עצם עבודת הקורס אין עוד לכתוב הרבה, רק שישה ימים עברו עלינו פה. התוכנית היא גדושה מאוד והעבודה מאומצת, ממש מעלות השחר ועד הלילה. אני מקווה כי הקורס הזה יקנה לנו ידיעות חשובות, ולכן אני שבע-רצון שנשלחתי הנה.

    כמובן שהקשר עם הבית אינו צריך להיפסק.

    בקשתי היא, לכן, שתשלחו לי את היומן וכל אינפורמציה אחרת על המתרחש בבית.

    אני מסיים בזה ומחכה לידיעות וליומנים.

    בברכה,

    יעקב חכמוביץ

    [יומן יגור, 19.11.1942]

  • חוזר לחברי תנועת

    תרגום מרומנית של חוזר לחברי תנועת “דרור” ברומניה, ימים ספורים לאחר ניתוק בֶּסָרַבְּיָה ובּוּקוֹבִינָה על-ידי הכיבוש הרוסי.

    (יעקב חכמוביץ היה מזכיר התנועה בבוקרשט-רומניה)

    בוקרשט, 3 ביולי 1940

    לכל חברי התנועה

    חברים,

    עוד אבידה מכאיבה באה על עמנו מאז תחילת המלחמה הנוכחית.

    לאחר יהדות פולין, נחטפה עתה ונעקרה מגוף עמנו הנרדף והפצוע גם יהדות בֶּסָרַבְּיָה ובּוּקוֹבִינָה. אחת הקהילות “היהודיות” ביותר של עמנו תהיה מעכשיו טרף להתבוללות והכחדה רוחנית, גם אם מבחינה פיזית ואישית יהודֵי אותם חבלי ארץ ימצאו את גאולתם.

    תנועתנו ברומניה מאבדת גם היא את החלק הפעיל והחיוני ביותר מגופה. הננו מאבדים חלק זה, לפחות באופן פורמלי וחלקי, כיוון שרוב חברינו שמעבר לנהר הפְרוּט לא ינטוש את האידיאל הבּוֹרוֹכוֹבִיסְטִי שלו ואת שאיפתו לָארץ. החלק החלוצי ביותר של תנועתנו לא ישאר אדיש נוכח חסימת דרכו לארץ, וימשיך במרץ, ואף ביתר אידיאליזם והתלהבות, את פעילותו, למען קידומה של האמת הציונית-פועלית, ואת חתירתו לארץ-ישראל, תוך פריצת דרכים בכל הנסיבות ובמחיר כל קורבן.

    ברגע מכאיב זה לתנועתנו, הננו פונים לכל החברים בקריאה לחיזוק השורות, להעמקת ערכינו החינוכיים והרעיוניים ולהמשך פעילותנו היום-יומית ביתר התמסרות והקרבה עצמית…

    על כל צעיר יהודי להכיר את אמיתנו. המפעל הגדול של גאולה יהודית בארץ-ישראל צריך להיות מוכר ומובן היטב על-ידי הנוער שלנו… נמשיך בהכנת נוער חלוצי למען מפעל הבנין הלאומי ולמען חיי צדק סוציאלי בארץ-ישראל.

    חברים! מוטל עליכם למלא הפער שנוצר על-ידי ניתוק תנועתנו שמעבר ל(נהר)”פרוט”. למרות כל המכשולים והקשיים שעוד נכונו לנו, נמשיך את הפעילות הציונית והחלוצית במסגרת תנועתנו. נהיה ראויים לסוללי הדרך הגדולים ולחלוצים בארץ, העומדים עתה על משמר הגנת ביתנו הלאומי. תהיה נא בכל רגע לנגד עינינו המטרה העליונה של שאיפותינו, ואז נתגבר על השעות הקשות העוברות עתה בתולדות עמנו ושל האנושות כולה.

    חזקו ואמצו! בידידות!

  • על שינוי השם

    4.3.1982

    נכתב על-ידי יעקב חכמוביץ, חבר קיבוץ יגור, שלפני עלותו ארצה בשנת 1940 היה חבר מזכירות “דרור” ברומניה, וכן נציג תנועה זאת במרכז “החלוץ” בבוקרשט.

    היות ויש מסמכים בארכיון בית לוחמי הגיטאות תחת הכותרת “הכשרת עולים” ברומניה, נשאלתי למהות שם זה והנני למסור בזה את האינפורמציה הנדרשת:

    בשנת 1938, בעלות ממשלה אנטישמית לשלטון ברומניה, הוצאו אל מחוץ לחוק כל תנועות הנוער והמפלגות הציוניות, וכן “החלוץ” ברומניה. כעבור מספר חודשים, עם התחלף הממשלה, נתקבל שוב רשיון לפעולות ציוניות ברומניה, אך זאת תחת שמות אחרים. כך הפך “החלוץ” ל-“הכשרת עולים”.

    כמו כן, ידוע לי שמפלגת “פועלי ציון-צעירי ציון” קיבלה את השם הרשמי “בנין הארץ”.

  • מכתב מצבי כרמי (בית אורן)

    ליעקב השלום והברכה,

    …הייתי מאוד רוצה להיפגש איתך, על מנת שנשוחח על תרומתך בשיחזור האירועים מתולדות תנועתנו, הקשורים לתקופת פעולתך במרכז התנועה.

    נראה שאתה הכי מתאים לכתוב את הפרק על התנועה בשנים 1938-1940, תקופת הגזירות האנטישמיות של גוגה-קוזה, ירידת התנועה ברובה לתנאי מחתרת, חיסול קיבוצי ההכשרה, עליית ההנהגה הוותיקה והעברת המרכז מצֶ’רנוביץ לבוקרשט ועוד ועוד….

    בברכה,

    צבי כרמי

    26.1.1984

  • מתוך פנקס-כיס אישי

    יעקב חכמוביץ כתב יומן אישי במהלך שנת 1940, מראשיתה ועד סופה. היומן האישי נכתב בפנקס-כיס שחור קטנטן, במידות של 8.5 ס”מ על 5.5 ס”מ.

    בפנקס זה כתב כמעט מדי יום חוויות מאותו יום, מישיבות מזכירות התנועה ועד צפיה בסרט או הליכה לקונצרט.

    להלן קטעים:

    29.10.1940 – דיכאון כללי בקשר עם עיכוב העליה. מחפשים אפשרויות הפלגה לאיסטנבול ואין מצליחים.

    עם כל זה שאולי מחר אעלה וצריך כאן להמשיך בעבודת המזכירות, אין מחלִיפִי מתעניין בכלום

    והוא אדיש לגמרי. העניין מכאיב מאוד, אך אין אפילו בפני מי להשיח את הדאגות.

    30.10 – ידיעה על אפשרות לעלות מחר. אוניה מיוחדת מגיעה מקושטא. בערב יוצאת פלוגת העולים הראשונה

    לקונסטנצה.

    31.10 – ישיבת מזכירות אחרונה איתי. מחליטים לצרף את יעקב וסקרלט. בערב – נסיעה לקונסטנצה.

    2.11 – ביקורת חפצים בנמל. אנשי “משמר הברזל” שודדים את כולנו ולוקחים את חפצינו.

    בערב – הפלגה באוניה “דוריאן 2” לאיסטנבול.

    5.11 – אחרי טלטולים רבים וקרנטינה באִי בים-השַיִש, ירדנו מהאוניה באיסטנבול. אלה שאין להם ויזות

    טורקיות יפליגו הלאה באוניה “חנה”.

    6.11 – חצינו את הבוספור ועלינו לרכבת “טאורוס” לנסיעה דרך אסיה הקטנה.

    9.11 – אחרי נסיעה ארוכה ומַעֲבר בחַלֶבּ, טריפולי ובֵּירוּת, הגענו באוטובוס דרך ראש הנקרה

    ל א ר ץ י ש ר א ל.

    בשירה אנו עוברים על פני הגליל המערבי, עמק זבולון ומגיעים לבית העולים בחיפה. טלפון למשק יגור

    ו ל י ו ב ה בא להקביל את פנינו.

  • רשימות בעוד פנקס-כיס

    בנוסף לפנקס הכיס הקטנטן משנת 1940, היה עוד פנקס, רגיל, בו מילא חכמוביץ תאריכים פרטיים, לפי זיכרונו, כדי שיישארו לדורות הבאים.

    להלן קטעים מפנקס זה.

    תאריכים פרטיים

    עפ”י זיכרוני ב-19.2.1944

    1929 – ב-י”ב בתשרי תר”ץ מתה עלי אמי. אני עובר ליֶידֶנִיץ וגר אצל דודי ישראל. לומד בבי”ס גורוייבסקי וב”חדר” אצל המלמד דוגי לנקיביצר.

    1931 – גומר את בית הספר העממי הרומני. לומד כל הקיץ יידיש ועברית אצל המורה ורצמן.

    1932 – לומד כל החורף יידיש ועברית…

    1933 – מכיר את תנועת הנוער הציוני ע”י כמה ביקורים בסניף גורדוניה…

    1935 – בחורף 34-35 אני מתחיל לעסוק בהוראה. מבקר בבתי התלמידים. ביוזמתי נוסד בקוֹטָאזֶ’נִי

    סניף “דרור” וועדת קרן קיימת לישראל, שאני כמעט העובד היחידי למענה.

    1936 – חורף 35-36 שוב מורה המבקר בבתי תלמידיו. בחג הפסח אני משתתף בסמינריון של “דרור” בלִיפְּקָנִי,

    ואחרי זה יוצא להכשרה למשך כל הקיץ.

    1937 – בפברואר משתתף כציר בוועידת “החלוץ” השמינית בקישינֶב.

    במשך כל השנה הכשרה בצֶ’רנוביץ… אני נבחר למוסד המרכזי של התנועה.

    בספטמבר אני נוסע לבוקארשט, לחדש שם את עבודת המרכז של התנועה ולייצג אותה

    במרכז “החלוץ”.

    1939 – בבוקארשט. לאט לאט התנועה קמה לתחיה, אחרי הקיפאון שנגרם בעליית קוזא לשלטון.

    1940 – ביוני, כיבוש בֶּסָרַבְּיָה ע”י רוסיה. מכה לתנועות הנוער שלנו.

    בספטמבר, חלוקת טרנסילבניה ועליית “משמר הברזל” לשלטון.

    יומיים לפני כניסת ההונגרים לקְלוֹז’ טסתי לשם באווירון לשם סידור ענייני התנועה.

    באוקטובר, הכנות לעליה.

    ביום 9 לנובמבר נכנסתי לארץ-ישראל. טיולים בארץ עד 15 בדצמבר. ביום זה נכנסתי כחבר לקיבוץ יגור.

    1942 – ביוני התגייסתי למשמר החוף. אני במחנה “משמר הים”, משתתף בקורס למדריכים בגבעת עדה.

    1943 – משתתף בקורס למ”כים בעתלית.

    1944 – מדריך בקורס לטוראים בעתלית. בפברואר הועליתי לדרגת קורפורל.

    1945 – בחניתה, מפי בן-ידוב, נודע לי שאבי איננו.

    1946 – קניתי מכשיר רדיו. עמדתי בבחינה וקיבלתי רשיון לנהוג אוטו.

    אחרי החיפוש ביגור עצור במחנות עתלית ורפיח.

    1947 – ערב נעים עם אהובה. התחלתי קשרים. בפעם הראשונה בחורה המעלה בי מחשבה להתקשרות

    קבועה ורצינית. מי יתן ויהיה טוב…

    באותה שנה:

    29.3 – “שבת הגדול” – באמת גדול בשבילי – יום התקשרות הדדית עם אהובה’לה.

    9.4 – טיול נפלא עם אהובה על הכנרת. זה שבועיים אני בחופש היפה ביותר שהיה לי אי פעם. מבלה עם

    אהובה. היא הסכימה לעבור בעוד מספר שבועות ליגור לחיות איתי. אין לבטא את רגשותי…

    20.6 – נרשמתי ברבנות בתל-אביב לנישואין עם אהובה. החתונה תתקיים ביום 3 ליולי.

    2.7 – היום סידרתי באופן סופי ועברתי לחדר המשפחה שלי. חדר נעים ומכובד.

    3.7 – היום בשעה 5 אחה”צ החופה שלי.

  • לאהובה היקרה – מכתב ראשון לאחר ההיכרות

    יגור, 18/1/47

    לאהובה היקרה,

    אני מקווה שמכתבי זה כבר ימצא אותך בגשר. בכל אופן אני ממהר לכתוב לך, כי אני רוצה גם להקדים בזה את תשובתך, שאני אחכה לה ממש בגעגועים.

    בדרך כלל אינני יודע באיזה נוסח לכתוב לך. זאת אומרת, האם עלי להיות זהיר ו”הגון”, או שמותר לי לתת חופש לעט ולכתוב ככל שאני מרגיש כלפיך. בתשובתך אמצא את התשובה לכך.

    מאז אותו ערב אינך מָשָה לרגע קט מזיכרוני, ואינני מפסיק להאשים את עצמי למה נתתי לך בקלות כזאת לנסוע? יתכן שלא היה עוזר לי שום דבר – אבל אני מצידי הצטרכתי לנסות לשדל אותך להשהות עוד את נסיעתך.

    יתכן שבשבילך, אותה שעה באותו ערב היתה לא יותר מהרפתקה מעניינת, ואולי גם נעימה, וכבר שכחת את זה. אני אינני מתייחס לזה כך. כמה נעים היה לי וכמה נהניתי מקרבתך על ידִי אותו ערב על צלע הכרמל, כאשר לרגלינו העיר, העולם כולו. את חושבת שזאת רומנטיקה? יתכן. האם את רחוקה מזה? לדעתי את כה צעירה וכה מתאימה למומנטים רומנטיים, עד שאני מאמין שאת מרגישה כמוני.

    וכמה אני מתגעגע לעוד ועוד ערבים כאלה, ויותר מאלה!… ואיך להתגבר על המרחק הזה המבדיל בינינו? מכתבים אמנם טובים הם, וראינו באותו סרט מה עלול לצאת מהם, אבל אין אנו יכולים להסתפק בהם, אם כי תיקר לי כל שורה שאקבל ממך…

    כתבי על עצמך ועל מעשייך. לא חשבתי באותו ערב, כשנסענו לחיפה, שתיכנסי ללבי ולמוחי עד כדי כך שלא אחדל מלחשוב עליך. בעזרתך אני מקווה באמת לא לחדול מכך… ואני כה משתוקק לשמוע מה בפיך.

    הריני מצפה למכתבך הראשון בגעגועים ובחיבה, ותוך כדי כך הריני מחבק אותך בחום ובהערצה, ולו רק מרחוק.

    יעקב

    (לא שכחת את שמי?…)

  • במלאת 20 שנה למותו

    דברים שנאמרו באזכרה לאבא, במלאת 20 שנה למותו – פברואר 2010

    בספר בראשית כתוב: “כי מעפר אתה ואל עפר תשוב”.

    ואני חושבת עליך, אבא, בין העפר ההוא, הקר והרחוק של רומניה, לבין העפר הזה שבו אתה שוכן כבר עשרים שנה, לרגלי הכרמל.

    משם לכאן – וביניהם כל חייך, כמעט 70 שנה שהן הרף עין של ההיסטוריה, אבל בשבילנו עולם שלם.

    אני רואה אותך שם, בעיירה האפורה; ילד מופנם ורגיש עם עיניים ירוקות ונבונות, שאמו מתה עליו בהיותו בן 9 , גר אצל הדוד בעיר אחרת, לומד ב”חדר” יידיש ועברית ומחפש מקלט בין דפי הספרים.

    על מה חלמת אז, אבא? לאן נדדו מחשבותיך בשעות הארוכות של מצוקה ובדידות?

    כשהיית בן 13 היתה זו התנועה הציונית שהבעירה ניצוץ רושף בתוך מבטך. הרעיון החדש להקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל מילא את ימיך במשמעות: הפעילות בתנועה, ההדרכה, הכתיבה והחתירה אל המטרה הבהבו כמגדלור בים הסוער והאירו לך בבירור ובתקווה את הדרך.

    לאחר שרוסיה כבשה את רומניה, והקהילה היהודית נחלקה בין שני חלקי העיר, כתבת לחברי התנועה:

    “חברים! מוטל עליכם למלא את הפער שנותר על-ידי ניתוק תנועתנו. למרות כל המכשולים והקשיים שעוד נכונו לנו, נמשיך את הפעילות הציונית והחלוצית במסגרת תנועתנו. נהיה ראויים לסוללי הדרך הגדולים ולחלוצים בארץ, העומדים עתה על משמר ביתנו הלאומי. תהיה נא בכל רגע לנגד עינינו המטרה העליונה של שאיפותינו ואז נתגבר על השעות הקשות העוברות עתה בתולדות עמנו ועל האנושות כולה”.

    בנובמבר 1940 זכית להגשים את מאווייך והגעת לארץ.

    גבר צעיר בן 20 – על מה חלמת אז, אבא? הן החוף המובטח לא היה חוף מבטחים כלל וכלל. המציאות האכזרית והקשה התישה את כוחות הגוף, והנפש גם היא כרעה תחת המכות – המאבק על הקמת המדינה, מלחמת הקיום היומיומית, העבודה הפיזית הקשה והידיעה המרה על מות אביך שם, ברומניה.

    האם בְּלהט המעשה הציוני, הלאומי, של יישוב הארץ, בין המאורעות ההיסטוריים שקבעו את גורלה של המדינה, היתה לך גם פינה פרטית משלך להתגעגע לעבר, אל משפחתך שהשארת שם, ואל עתיד טוב יותר?

    בשנת 1947 הכרת את אמא ושניכם מצאתם מקלט זה בזה, קן תפילותיכם הנידחות.

    אפילו אתה, שגילויי אינטימיות היו מביכים אותך, כתבת אז ביומנך הקטן:

    “ערב נעים עם אהובה. התחלתי קשרים. בַּפעם הראשונה בחורה המעלה בי מחשבה להתקשרות קבועה ורצינית. מי ייתן ויהיה טוב…”.

    ובאותה שנה הוספת וכתבת:

    “טיול נפלא עם אהובה על הכנרת. זה שבועיים אני בַּחופש היפה ביותר שהיה לי אי פעם. מבלה עם אהובה. היא הסכימה לעבור בעוד מספר שבועות לְיגור לִחיות איתי. אין לבטא את רגשותיי…”.

    אחר כך נולדנו אנחנו, הבנות, וחייך התמלאו בחיים חדשים.

    גידלת אותנו באהבה שקטה וצנועה, שנמנַעַת מהפגנת רגשות ומסמיקה ממחוות של חיבה ואהבה – אבל את המסירות והדאגה יכולנו להרגיש גם בלי מילים. ליווית אותנו באותה זהירות שמנסָה לא להתערב יותר מדי ולא להפריע, לתת לנו לסלול את חיינו בעצמנו, אבל גם להדריך ולעזור – עד כמה ששיתפנו אותך בהם.

    במשך השנים הלכה והתמעטה פעילותך החברתית ובחרת להתכנס אל עצמך. האם החיים בקיבוץ הם אלה שכיבו איזו להבה בתוכך, או אותו ילד מופנם וביישן שמצא לו שוב פינה שקטה לעצמו?

    אנחנו זוכרות אבא של בית, של כורסא, של מוסיקה קלאסית, של עיתונים וחדשות, של פוליטיקה ותשבצים, של טיולים ושל סקרנות בלתי נדלית ללמוד ולהשכיל.

    אולי בלי לדעת, ואולי בלי שקראת להם כך, בכל זאת עשית לעצמך חיים טובים של הישגים וסיפוק?!

    כשאני מסירה את הצעיף הכואב-עדיין של חודשי חייך האחרונים, אני מרשה לעצמי לחשוב ש… אולי… בין המילים הגדולות והרגעים הקטנים, אמא ואנחנו הוספנו שמחה ונחת ללבך. ואולי אפילו אושר.

    בספר בראשית כתוב: “מעפר אתה ואל עפר תשוב”. כלומר, באת מכלום ואתה חוזר אל כלום.

    מי שהכיר אותך כמונו יָדָע שמתאימות לך יותר מילותיו של יהודה עמיחי: “מאדם אתה ואל אדם תשוב”.

    אתה נמצא אתנו, אבא, באהבה חמה שלא תיגמר לעולם.