יעקב מרקמן-רם

30/05/1906 - 25/01/2000

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' סיון התרס"ו

תאריך פטירה: י"ח שבט התש"ס

ארץ לידה: רוסיה

שירות בטחון: הגנה

תנועה ציונית: צעירי ציון צ.ס.

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: ננה מרקמן, רבקה מרקמן

נולד – 5.1906
נפטר – י”ט בשבט תש”ס, 26.1.2000

יעקב נולד בחג שבועות, בן להוריו בצלאל ומלי מרקמן, אח לרבקה וננה, בעיירה בליה-צ’רקוב ליד קייב ברוסיה. אבי המשפחה עסק במסחר ובענייני ציבור. בהיותו בן 14 התייתם יעקב מאביו והחל לשאת בנטל הפרנסה של המשפחה. בן 16 הצטרף לארגון הנוער הציוני סוציאליסטי – צ.ס.
ב-1926, כשהיה בן 20 , נאסר עקב פעילותו הציונית והוגלה לשלוש שנים. אחרי מספר שנים גורש שוב מרוסיה והפעם לצמיתות, וב-1928 הגיע לארץ. כאן הצטרף לפלוגת עין טבעון.
ליגור הגיע כמגויס מטעם מזכירות הקיבוץ (התנועה הקיבוצית) בתקופת האיחוד בין הפלוגה למשק. כאן נשא לאשה את רבקה קביליו ונולדו ילדיו פלורה ובצלאל. בימי המנדט עסק בפעילות ב”הגנה”. ב”שבת השחורה” נאסר ונשלח לרפיח.
יעקב החל בפעילות ציבורית במזכירות הקיבוץ ובמשק. מילא תפקידים שונים, ביניהם גזבר וחבר בהנהלת המחוז של “תנובה”. ב-1960 נבחר לראשות המועצה האזורית זבולון, בה כיהן כ-25 שנה עד פרישתו לגמלאות. היה חבר בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, יושב ראש רשות הניקוז עמק זבולון, חבר במועצה הציבורית לחינוך חקלאי, במועצה הארצית של האגודה למען החייל ויושב ראש ועדת האימוץ זבולון. נושאי הקרקעות, מים וניקוז, איכות הסביבה, פיתוח, השכלה ורווחה בישובי המועצה היו בראש מעייניו.
ב-1968 שכלו רבקה ויעקב את בנם בצלאל אשר שירת בשייטת. מאז התהדק הקשר עם חיל הים ויעקב ורבקה פעלו להקמת מועדון ליחידה ובמסגרתו חדר זיכרון לנופלי השייטת.
יעקב היה איש המילה והספר. את דעותיו ביטא בנאומים ובמאמרים רבים, ביומני יגור ובעיתונים.
יעקב היה סבא אוהב ואהוב, מעורב וקשוב. הולדת הנינים הביאה לו שמחה וגאווה. שמחתו הושלמה כאשר אחרי שנות ניתוק רבות הגיעו בני משפחתו מברה”מ.
עד יומו האחרון לא רצה ליפול למעמסה ותיפקד באופן עצמאי. זכרונו הטוב ויכולת הכתיבה עדיין ניכרו ברשימתו האחרונה לפני חודשים אחדים.
בזמן האחרון הורע מצבו הבריאותי, וביום שלישי נלקח מאיתנו.
יעקב יהיה בליבנו תמיד.

יהיה זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הקיבוץ אינו חברת ביטוח יותר

    (מתוך רשימה שנכתבה בעקבות שיחה עם הלל לויתן, שנמצאה בעזבונו של יעקב)

    כבר מספר שנים אני יושב בית, וידיעתי על הנעשה בקיבוץ מוגבלת. הראייה שלי היא ההתרשמות, לפי מה שאני תופס מהנעשה ביגור ומהפרסומים של התנועה.

    מאז החל נושא שינוי במקום שימור הבטאונים בקיבוץ משקפים מגמה לשמור על השם “קיבוץ” ולבטל את מהותו. לדעתי, מהותו של הקיבוץ הוא אחריות ומחוייבות הדדית מקיפה של ציבור חבריו על מקורות חייהם וצורתם. נראה לי כי הקיבוץ, חברי הקיבוצים, מתרחק בצעדים רחבים ממהותו. החברים פשוט אינם רוצים את השותפות. המרצים על השינוי ביגור הסבירו, וכך גם בעיתון “בקיבוץ”, כי לקיבוץ אין כבר משימות – לא לאומיות, לא התיישבותיות ולא אחרות; שהאידיאולוגיה נגמרה, ומה שהקיבוץ יתן זה יותר רווחה. כל חבר בקיבוץ, או כמעט כל חבר, בטוח שבאופן פרטי הוא יסתדר יותר טוב.

    לשם הרווחה אינו צריך קיבוץ. ועכשיו, אחרי בית אורן, הקיבוץ אינו חברת ביטוח יותר…

    התהליך הנוכחי אינו לפי רוחי, אך אין בו ליצור משבר אישי וכדומה, ובמיוחד כאשר אני כבר עומד מן הצד וכל שנותיי בקיבוץ עד עכשיו הייתי מעורב לפי רצוני והבנתי, ואין העתיד של הקיבוץ משפיע על העבר החיובי שלי.

    אבל לא הכל חלק. לכיוון של הפחתת האחריות והמחוייבות ישנן גם השלכות. את היחס לשכבה שאני נמנה עליה אני נוטה לייחס להשלכות הנטייה הכללית הזאת, אם כי לא במודע. כאן להרגשה האישית משקל ניכר…

    לדעתי הקיבוץ היה הכרח היסטורי. קשה לתאר איך היתה קמה מדינת ישראל לולא היו בה קיבוצים. לכן, עצם היותו של איש, חבר הקיבוץ, היתה תרומה, ואם היה פעיל, על אחת כמה וכמה. התרומה נכבדה גם אם המטרות הספציפיות של האידיאולוגיה הקיבוצית הושגו במידה מוגבלת או בכלל לא הושגו.

    לכן, בסיכום אישי אני מרוצה וגאה בדרכי ביגור ובפעילות הציבורית שלי, במיוחד כאשר אני רואה טביעות אצבעותיי על דברים בעלי השפעה לאורך הימים, כגון הסדרת ואדי שומרייה, קבלת המים ממכון הטיהור של חיפה, העברת כל קרקעות יגור לשלחין, הקמת לגין, וחביב חביב – סלילת כביש עוקף יגור שמאפשר את שינוי פני יגור.

    רבות רבות הקדשתי לריכוז קרקע ועוד. מכאן הסיפוק שלי וההרגשה של שלמות עם יגור והקיבוץ, ואפילו אם הקיבוץ בעתיד לא יהיה קיבוץ במהותו אחשוב כי שנותיי בקיבוץ היו טובות ומוצדקות.

    (יומן יגור, 5.1.2001)

  • ליום השנה לפטירת סבא / עדי

    בחודשים האחרונים לחייו של סבא ישבנו יחד אחת לשבוע בחדר, “בצורה מסודרת” כהגדרתו. סבא העביר לידי ארכיון מלא בכתבי ידו… חדות זכרונו הרשימה אותי תמיד. גם באותן “שיחות פרידה” בגילו המתקדם וכשמצב בריאותו היה בשפל, צלילות הדעת והמחשבה הבהירה נשארו מנת חלקו. לא פסח על אף נושא, ירד לפרטים, הסביר את הדברים שעמדו מאחורי כל מכתב ומאמר.

    במהלך השנים סבא שיתף אותנו בסיפוריהם של פרויקטים רבים. הוא תמיד טען כי תמיד יש לראות את כל המערכת התכנונית בשלמותה ולא להתייחס רק לחלקים. גישה זו באה לביטוי בחייו המקצועיים היומיומיים והאישיים. כל נושא גדול כקטן צריך לבחון, ללמוד ולהבין, להסיק מסקנות ולהתוות דרכי פעולה. יש לתכנן מראש, לחשוב על צרכים ופתרונות.

    סבא היה “דעתן” ביותר. לא נשאר אדיש לשום נושא שהיה חשוב לו, ביכולת ביטוי מעולה הוא ניסח ונימק את דעותיו בתגובותיו, אף על פי שלא אחת הרגיזו הדברים את הנוגעים בדבר. כשהאמין בדרך – הלך בעקביות לאורכה.

    הקיבוץ ככלל, ויגור בפרט, היו בראש מעייניו. הקיבוץ כדרך חייו ויגור בראש ובראשונה כבית.

    בשנת 1978 פורסם בעיתון “הארץ” מאמרו “מהעריסה ועד הקבר”. מאמר זה מבטא את מהות הקיבוץ בעיניו, על ידי הבלטת יתרונותיה וערכיה של חברה הדואגת ליושבי ביתה, זקנים וטף.

    סבא פרסם חוברת בנושא קרקעות יגור ומשפט האריסות – נושא שהיה בנפשו – מתוך ההבנה שמשאב הקרקע הוא המרכזי והחשוב לקיומו של הבית, להמשך התפתחותה של יגור.

    בחוברת אחרת בשם “כביש עוקף יגור” הוא סוקר מזווית ראייתו את הדרך בה התחיל והושלם הכביש, פרויקט שהעסיק אותו כ-25 שנים והוא דבק בו עד ביצוע המשימה…

    אין ספק שעולמו היה עשיר בעשייה וטביעות אצבעותיו נשארו באדמת העמק הזה. ועל כך היה לו סיפוק רב בחייו.

  • סיפורי מקום

    בחדר האוכל היו מגישים, מטעמי חיסכון, תה “ממותק”. מידת המתיקות היתה נתונה בספק.

    באה משפחת עולים חדשה ליגור ובערב הלכו לחדר האוכל בליווי חברי יגור ותיקים, מכריהם עוד מחו”ל.

    מזג לו העולה כוס תה, טעם ואמר: “איפה הסוכר?” כי לא ראה סוכר על השולחן.

    אמר ותיק אחד: “הסוכר למטה”.

    בחש העולה ובחש והטעם נשאר טפל.

    “נדמה לי כי אין בכוס סוכר”.

    “נכון” אישר הוותיק. “הסוכר הוא למטה במרתף”.

    #

    ט. היתה לו בעיה, העברית לא נדבקה אליו. הוא דווקא היה נוח לבריות, בעל מזג שקט.

    משונה, אבל קרה שחבר אחד אמר לו: “מנוול”.

    ט. כנראה לא ירד לעומקו של העניין וענה לו ברוח טובה: “מעניין, כולם אומרים לי אותו הדבר”.

    #

    באם הוזכרו פשפשים, הרי עד כמה הם אכלו אותנו יעיד המקרה הבא:

    הגיעה קבוצה גדולה של עולים. לא היה איפה לשכן אותם והוחלט על בנייה זמנית מהירה של שורה של צריפונים. הם הוקמו במקום שעכשיו החשמליה ובסביבתה. היתה זאת “שכונת פטרושקה”, כי פטרושקה היה היוזם של השכונה ובתור רכז הנגריה – גם המבצע.

    בדיון שנערך באסיפה על הקמת השכונה היתה גם הצעה לבנות לא קומה אחת אלא שתיים (אז עדיין לא היו בניינים בני שתי קומות ביגור ובכלל מספר הבתים היה מתי-מעט).

    אחד התומכים ברעיון נימק, ספק בצחוק ספק ברצינות, כי לקומה השנייה יתקשו הפשפשים לעלות.

    #

    עבדו קשה והתקיימו בקושי. סעיף הוצאות קיום של הילדים – והיו כבר כמה עשרות – היה כבר במושגים של הזמן ההוא והוא היה הסעיף שבלט בחד-סטריות שיש בו רק הוצאה.

    ליגור, כמו לקיבוצים אחרים, היו באים אז רווקים או נשואים ללא ילדים עדיין.

    והנה פנתה משפחה להתקבל ליגור עם שני ילדים. מיד קמו מספר חברים ועשו חשבון: ילד עולה כך וכך, כאן אפילו שני ילדים וביחד זה הון תועפות. ההחלטה שהסתמנה היתה ברורה.

    ואז קם וייסברוד, אז מזכיר המשק, ואמר: הבה ונעשה חשבון. “ילד אחד הוא בן 8, ילד שני בן 5, יחד 13 שנה. לגדל ילד 13 שנה זה הון תועפות וראו – הורי הילדים כבר חסכו לנו הוצאה זאת”.

    הוחלט לקבל את המשפחה.

    (מתוך סיפורים קטנים שהעלה מרקמן על הכתב בשנת 1986)

  • ואדי שומריה – נחל יגור

    בפגישה עם ותיקי “אחווה” שהוקדשה ל-40 שנה ליגור, סיפר הח’ אחווה (לשעבר פרוז’נסקי) כי בזמן שראשוני יגור ישבו בקירבת נשר וחיפשו מקום ליישוב קבע, בחר הוא, פרוז’נסקי, למטרה זו את המקום היפה ביותר בסביבה, בין שתי גבעות – הלא הוא פתח ואדי שומריה, ששמו הוסב כעת ל”נחל יגור”.

    בחירה זו – שהשפעתה מורגשת יפה מבחינות שונות – הביאה לכן את ישובנו, לאחר שהעזנו לעבור את הוואדי, שהנחל יהא חוצה את היישוב המשתרע משני עבריו, והרי זו בעיה שיש לשקוד עליה.

    השנה הראשונה לבואי ליגור היתה שנת בצורת בארץ. ביגור ירדו בס”ה באותה השנה 434 מ”מ גשם, מהם – 235 מ”מ בחודש נובמבר במשך 9 ימים בלבד. ראיתי אז לראשונה את זרימת המים בוואדי…

    הגשם, כמובן, הנו הגורם היסודי לזרימת מים בוואדי. בשנים 1901-1930 תפסה יגור את המקום הראשון בארץ בכמות הגשם: 848 מ”מ בממוצע לשנה. אנשי המטאורולוגיה מייחסים את הכמויות הגדולות ביגור לקרבתנו להר הכרמל ולחוף הים גם יחד…

    זכור לי כי בזמן שהונח היסוד לחדר האוכל שלנו כתב ד”ר אשבל (מהאוניברסיטה העברית) רשימה (דומני ב”דבר”) בה הזהיר מבנייה במקום הנוכחי ויעץ להזיז את “הנקודה” כולה. נזכיר כאן כי תעלת “הנריקס” (ע”ש המהנדס המתכנן) העוברת לרגלי הכרמל ונמשכת עד הקישון, נחפרה כהגנה בפני שברי-ענן.

    גם הרופא בן-ציון כנורי כתב בספרו “בעיות הניקוז בישראל” (1945) בפרק המוקדש ליגור: “את הבעיה העיקרית מהווה ואדי שומריה, אשר בצורת קניון חוצה שטח המגורים של יגור. על אף העובדה שאגן היקוות הוואדי הזה רק 4.2 קמ”ר הוא מוליך בחורף ספיקה גדולה מאוד. איזור משק יגור מהווה את הפינה המסוכנת ביותר בכל הרי הכרמל מבחינת שברי ענן”.

    (ספר יגור, עמוד 82)