[ראיון עם חיה לב-איל, 5.2.2003]
השם: יצחק בן כהן (שם נעורים: סְבֶטוֹי)
תאריך לידה: 1909
מקום הלידה: אוֹשְׁמִינֶה-רוסיה (ממלה"ע ה-1 נחשב לשטח פולין)
עליה לארץ: 1939 – באוניה בלתי ליגאלית
האב: אברהם סְבֶטוֹי ("קדוש" ברוסית) האם: זיסלה (נעמי)
נולד בעיירה באוקראינה שם נעורים: לוּיָאנְסְקִי
נולדה בעיירה ברוסיה הלבנה
אחות: רחל (נולדה ב-1904)
אח: חיים (נולד ב-1907)
בת זוג: פסיה (לבית מִיסְלָבוֹסְקָה)
נולדה בשנת 1915 בלָחוֹבִיץ (ליד רוסיה הלבנה)
בנות:
שלומית (נולדה ב-22.6.1946)
יהודית (נולדה ב-20.4.1948)
היום אני בן 94, והזיכרון המשמעותי שלי מתחיל מגיל חמש. זה היה יום היסטורי לעולם – היום שליוויתי את אבא שלי לַקְסַרְקְטִין (בסיס צבאי). הוא גוייס למלחמה ואמא ואני ליווינו אותו בדרכו להִתְחַיֵיל כחייל במלחמת העולם הראשונה. אבא היה בצבא ארבע שנים ואני נשארתי עם אמא, שטיפלה בי והיתה גם אבא וגם אמא עבורי והיתה כמובן אחראית על חינוכי. זה הדבר הראשון שאני זוכר.
הבית היה בית דתי וקיבלתי חינוך דתי, כפי שהיה מקובל אז.
העיירה בה גדלתי, אֹושְׁמִינֶה, דמתה להרבה עיירות יהודיות אחרות – המשפחות היו משפחות מסורתיות. המפלגה היחידה בעיירה היתה "אגודת ישראל", וגם אבא היה שייך אליה.
הלכתי ל"חדר" עד גיל ארבע-עשרה. ב"חדר" למדו גם לכתוב ולקרוא דקדוק ועברית, מלבד התורה עצמה. שלוש פעמים ביום התפללתי, כנהוג. מגיל ארבע-עשרה משהו "נשבר" בתוכי. אני זוכר, שכשהייתי ילד כבן עשר הייתי נוכח במשפטו של סַפָּר יהודי, "כוהן" כמוני, שהיה שייך לכנופיה יהודית ששדדה כספים במארבים ביערות. הוא קיבל עונש מאסר למספר שנים. לאחר שהשתחרר הפך להיות יהודי מתפלל, והיה מוזמן אחר-כבוד לעלות לתורה בבית הכנסת ומקבל "עליה ראשונה". ליבי בתוכי התפלץ. אדם-לִיסְטִים, שרק השתחרר אחרי כמה שנים בכלא בגלל מעשה כה נורא, מתכבד בבית הכנסת ומכובד כל-כך על-ידי הקהילה.
החוויה הזו היתה לגבי השבר הראשון. התחלתי להרגיש שמשהו מהאמונה מתפורר בתוכי והתחלתי לוותר על תפילות. התביישתי שאדם רע וחוטא נמחל בקלות כזו ומתקבל על ידי הקהילה, שבתפיסתי כילד היתה מקפידה על מצוות ועל ניקיון נפש וכפיים הלכה למעשה.
אבא היה איש דתי, איש "אגודת ישראל". הוא היה אוֹפֶה במקצועו. היתה לנו מאפיה, וכל זמן שאבא היה בבית אמא עזרה לו וניהלה את החנות והיתה מוכרת את הסחורה. כשאבא התגייס נאלצנו לסגור את המאפיה. אמא היתה מזמינה לחם מכל הסוגים אצל אופים אחרים ומוכרת את הלחם בחנות, כשאחותי הגדולה עוזרת לצידה.
אחותי המבוגרת, רחל, סיימה בית-ספר רוסי בעיירה. לאחר זמן, כשבגרתי והייתי בגיל שש-עשרה בערך, פתחו בעיירה בית-ספר יהודי. זה היה בית הספר "תרבות", שנפתח בעיירה בשנות העשרים המוקדמות. היו בו חינוך וציונות, "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר" (שהיו תנועות נוער חלוציות) וכל מה שקשור בציונות. אחותי דאגה שאלך ללמוד בבית הספר הזה, אבל אבא, שחזר מהמלחמה אחרי ארבע שנים, מאוד התנגד לכך. אני זוכר את הריב הגדול בין אבא לאחותי. אני כמובן צידדתי באחותי, כי כזכור כבר שנים קודם לכן משהו בי השתנה. לשמחתי, ידה של אחותי היתה על העליונה והיא גם דאגה לתשלום ושיחררה את אבא מהעול הכספי.
בבית הספר "תרבות" כבר למדנו לימודים כלליים רגילים, כמו בכל בית-ספר חילוני רגיל בעולם. למדתי שם שש כיתות, וכשסיימתי את לימודי הייתי כבר אדם חילוני לחלוטין – אדם "חופשי". רק בתוך הבית נזהרתי וכיבדתי את המנהגים הדתיים, כדי שלא לפגוע בבני המשפחה. אבא היה מודע לכך, אבל לגמרי התייאש ממני בנושא זה.
מאז, כבחור בן עשרים בערך, התחלתי לחפש את דרכי. התחלתי לקרוא הרבה – שלום עליכם, ביאליק ומשוררים אחרים, וגם ספרות אידיש ועברית לסוגיה.
התחלתי לגבש דעה ותחושה שכאן, בפולין, אין לי מקום. שנאתי את כולם. שנת 1932 עם כל משמעותה, כשהיטלר עלה לשלטון, הראתה את פרצופה ואת איומיה. הפולנים שיתפו פעולה וראיתי שהעיירה שלי אינה מקומי. חיפשתי דרך להצטרף לתנועת נוער ציונית. שירתו של ביאליק מאוד השפיעה עלי והיפנטה אותי, ועוד בבית הספר החלטתי שאצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר".
אצלנו בעיירה נפתחו מפלגות ציוניות שונות, וכל מי שהיה בתנועת- נוער ציונית בסופו של דבר הצטרף ל"החלוץ הכללי" בעיירה, וכך גם אפשר היה לקבל אישור לעליה לארץ מטעם מֶרְכָּז הֶחָלוּץ שהיה בוורשה. כמובן שמי שרצה לעלות ארצה צריך היה לפני כן להצטרף ל"קיבוץ הכשרה", שהכין את החברים בו לעליה עצמה. "קיבוצי הכשרה" היו פזורים בעיירות שונות בכל פולין, שם הוכשרו הצעירים כשנה או חצי שנה לקראת דרכם החדשה. בהכשרה למדנו לעבוד בעזרת מדריכים מוורשה. הקבוצות בהכשרה נקראו "פלוגות", וכל פלוגה היתה קובעת ומחליטה מי כבר מוכשר כראוי וכָשֵר לעליה לארץ ישראל.
אני לא הייתי הרבה זמן ב"החלוץ הצעיר", וכמעט מיד עברתי ל"קיבוץ הכשרה" בעיירה קטנה בשם אוֹשְצָ'ה. המצב ב"קיבוץ הכשרה" קצת השתנה. הופסקו אישורי העליה ואנשים נתקעו במסגרת זו לפעמים למשך שנתיים-שלוש. אני הייתי חמש שנים במסגרת הזו של "קיבוץ הכשרה", במקומות שונים. אני מרגיש שהאופי והעקשנות והמסירות שלי עוצבו במסגרות האלו.
בהכשרה עבדתי בחיטוב עצים – עבודה פיזית קשה. הרופא בהכשרה קבע שאני אדם חולה, בעל לב חלש, ואסור לי לעבוד. האחות שליוותה אותי לרופא היתה חייבת למסור ב"אסֵפה" את האמת על מצבי הבריאותי ואני התעקשתי וטענתי שזו טעות. אמנם העבודה היתה לי קשה אך אני באתי לעבוד ורציתי לעבוד, והצלחתי לשכנע את ה"אסֵפה" לשלוח אותי לרופא אחר. (יש לזכור, שאנשים שלא יכלו לעבוד ו"לספק את הסחורה" נשלחו מההכשרה בחזרה הביתה, כי כמובן שנמצאו "לא מתאימים למטרה"). ואכן, בשבוע השני הלכתי לרופא צבאי שהיה בעיירה ונבדקתי על-ידו, והוא קבע שאני בריא ויכול לעבוד.
כך נמשכו ה"הכשרות" שלי כחמש שנים ואז עליתי לארץ ישראל בעליה בלתי לֶגָאלִית.
הגעתי לארץ בחודש מאי 1939, ביום שישי, כשהייתי כבר כבן שלושים.
הגעתי ליגור כרווק והתחלתי לעבוד במחצבה. אני זוכר ששלחו שמונה-עשר בחורים למחצבה, אבל בערב ניגשו שישה-עשר מהם לסדרן העבודה והודיעו לו שהעבודה קשה מדי עבורם – וכך נשארנו רק אני ועוד בחור אחד לעבוד במחצבה.
כשעליתי ארצה כל משפחתי, הורי ואחי ואחותי, נשארו מאחור בעיירה בפולין. בשבת הראשונה, כשנכנסו הגרמנים לעיירה, נלקחו כל הגברים מהעיירה לשדה בפאתי העיירה – שדה שאני מכיר וזוכר – ושם רצחו את כולם. את הנשים והילדים שלחו לגיטו שהיה בעיירה עצמה.
כל זה נודע לי רק בשנת 1943 מפי אנשי העיירה שלי, אוֹשְׁמִינֶה, שאחרי המלחמה חלקם השתייכו לארגון, והם סיפרו לי על כך.
מאז שעליתי ארצה אסור היה לי ליצור שום קשר עם משפחתי שנשארה שם. אסור היה לי לכתוב להם, כי הייתי עולה בלתי לֶגָאלִי, והיתה הוראה מפורשת לא לכתוב ולא ליצור שום קשר עם המשפחה, כדי שלא יוודע דבר על היותי כאן. ממשפחתי לא נשאר אף אחד.
העבודה במחצבה היתה קשה ביותר. זאת היתה עבודה פיזית מאוד. הייתי רטוב מזיעה ומדמעות, ידי היו מיובלות וחבולות, ובכל זאת, למרות הקושי, לא ויתרתי והתעקשתי להישאר במחצבה. עבדתי שם כשנתיים. בזכות העקשנות שלי אף פעם לא התייחסתי אל עצמי באמוֹת-מידה של "יכול" או "לא יכול", פשוט עשיתי ולא התייחסתי לְמָה אני מרגיש אלא לְמָה אני עושה.
כשנסתיימה העבודה במחצבה הראשונה עברתי למחצבה השניה שהיתה בנֶשֶר, שם כבר היה לי יותר קל. ההרגל עזר והחומר שם היה רך יותר. זמן-מה לאחר מכן נודע למישהו שאבא שלי היה אופה ואז הכניסו אותי לעבוד במאפיה ביגור.
עוד בהיותי בהכשרה הכרתי את פסיה אשתי, ששם היתה רק חברה שלי ועליתי ארצה בלעדיה.
בקיץ 1939, בחמישה-עשר לאוגוסט – אני זוכר את התאריך – קיבלתי ממנה מכתב, ובו היא כותבת שהיא מתכוננת לעליה ומטפלת בניירות שלה ומחכה לאישור לעליה. ואכן פסיה עלתה לארץ עם האוניה "טִיגֶר-הִיל", שהיתה האוניה האחרונה שהביאה לארץ עולים בעליה בלתי לֶגָאלִית בשנת 1939, ממש עם פרוץ המלחמה.
אני כלל לא ידעתי שפסיה כבר בדרך, וישבתי בצריף שלי וכתבתי לה מכתב. כמו שאני יושב וכותב את הכתובת על המעטפה, נפתחת דלת הצריף ונכנסת חברה מהקיבוץ ומודיעה לי "יצחק, יש לך אורחת והיא נמצאת אצלי באוהל". ואת מי מצאתי? – את פסיה, החברה שלי מההכשרה. פסיה הגיעה משם ממש ברגע האחרון, וכאן הפכנו לזוג שחי ביחד.
במאפיה עבדתי כשנתיים. אחר-כך עברתי לעבוד ב"טיפול חולים" – הֲבָאַת אוכל לחולים ששוכבים בחדרים שלהם. בזה עסקתי עד "השבת השחורה", שאז לקחו אותי, יחד עם כל שאר הגברים ביגור, למחנה המעצר בעתלית. מעתלית העבירו אותנו אל מֵעֵבֶר לגבול המצרי, לרפיח, ושם ישבתי כחודשיים.
כשחזרתי ליגור עבדתי בעבודות שונות – במפעל הזיתים ובעוד מקומות, עד ש"תפסו" אותי ושלחו אותי לעבוד ברפת, וזה היה בשבילי הכי גרוע. ממש בכיתי – מה לי ולרפת? אבל החליטו בשבילי. הייתי בא הביתה עם ידיים נפוחות מהחליבה. בסופו של דבר התרגלתי ועבדתי שם כשנתיים, עד 1950 בערך, כשהתחילו לבנות את מכון החליבה המודרני, ואז הפכתי להיות רוֹעֶה-בָּקָר. אחרי החליבה המֵכָנִית היו מוציאים את העדר למרעה, ואני הייתי הרועה.
אחר-כך הייתי במשך כשנה סדרן עבודה, ואיפה שהיה חסר אדם תמיד הייתי ה"פקק" שסותם. זאת היתה עבודה עם הרבה אחריות ועוֹל כבד של "סתימת חורים". אבל היכן שעבדתי, בכל זמן ובכל מקום ומצב, תמיד תמיד השתדלתי להתרגל ולהסתגל ותמיד עבדתי עם הרבה רצון.
בתקופה מסויימת הצעתי את עצמי לעבוד ב"תנובה", למרות שידעתי שזאת עבודה לא קלה, אבל התפתיתי קצת בגלל שהעובדים שם קיבלו חצי לירה בערך ליום לשתיה. במשך השבוע הסכום הזה הסתכם לשלוש לירות בערך והיה לזה ערך גדול. לא היה לנו אז תקציב והכסף הזה היווה יתרון גדול כי זה היה כסף-כיס. הילדוֹת שלי שהיו אז קטנות דרשו את שלהן, ולא היתה לי אפשרות אחרת לתת להן משהו. אפילו לנסיעה לחופש הייתי צריך לחכות כמה שנים עד שהגזבר יתן לי את הכסף לחופש השנתי. כמובן שבמצב כזה היה יתרון גדול למי שקיבל חצי לירה ליום.
ב"תנובה" עבדתי משנת 1958 עד 1961. אחר-כך נכנסתי לעבוד בדוּד קיטוֹר.
בשנת 1963 שלחו אותי לאילת, לעזור בבניית העיר, ועבדתי שם בסוגים שונים של עבודות בניין. הייתי שם מעל שנה כשהמשפחה נשארה ביגור, ופעם בחודש הייתי בא לבקר ביגור.
אחרי שחזרתי מאילת נכנסתי לעבוד בבית החרושת "לגין". שנה בערך הייתי שם חצרן ואחר-כך התחלתי לעבוד ליד מכונה של מִכְסֵי אלומיניום, מכונה שעבדו בה שלוש משמרות ואף חבר לא רצה לעבוד בה. נתבקשתי לעבוד במכונה הזאת למרות שידעתי שחברים אחרים שניסו לעבוד בזה ברחו מיד. חששתי, וסיכמנו שאנסה יומיים-שלושה ונראה איך יפול דבר. ואכן היה קושי גדול לעבוד על המכונה הזו אבל נשארתי ועבדתי שם שנתיים – משום שאני אף פעם לא מוותר.
המשכתי בלגין עד שנת 1984, ובגלל בעיות בריאות קשות ברגל והמיגבלות בעקבות זאת עברתי לעבוד בטובופלסט ועבדתי שם עד 1991. במשך הזמן הפחתתי את שעות העבודה שלי משבע שעות לחמש שעות.
מעולם לא הצטערתי על שבאתי ליגור. עם כל הקשיים, מההתחלה, כשסידרו אותי לעבוד בפלחה ובמחצבות ובתחנות האחרות – לאורך כל הדרך תמיד עבדתי בעבודות פיזיות לא קלות, אבל תמיד העריכו אותי על כך שידעתי להתגבר על הקשיים.
תמיד היה לי ביגור טוב מבחינה חברתית, למרות שאשתי פסיה לא רצתה להיות כאן. הצעתי לה שהיא תצא מיגור ראשונה, וכשתרוויח את המשכורת הראשונה שלה אני אבוא אחריה. היא אכן הלכה לעבוד באיזו חנות בכפר חסידים, אבל בעלת הבית ניצלה אותה ורימתה אותה ופסיה חזרה הביתה ואמרה לי "יצחק, לעולם לא אגיד לך יותר שאני רוצה לעזוב". ומאז היא היתה מאוד מאושרת כאן יחד איתי. פסיה נפטרה בשנת 1980, אבל עד שנפטרה היא היתה שמחה בחלקה ואפילו זכינו לנסוע יחד לחוץ לארץ. לאחר מכן היא נפטרה.
תמיד הייתי בעד שינויים בקיבוץ. הבנתי שלא יתכן שאדם יעבוד ולא יקבל משכורת, וגם לא יתכן שכל דבר שאדם צריך הוא מקבל פי עשר. למשל: היה תקציב לבגדים – קיבלנו שלושה זוגות מכנסיים, אפילו אם לא נזקקנו כרגע לשלושה זוגות. כשחילקו פרי קיבלנו המון תפוזים או המון תפוחים בבת אחת, מֵעֵבר ליכולת הצריכה – אבל לא היתה יכולת בחירה. קיבלנו דברים אבל כסף לא היה.
ב-1962 יגור שינתה את הגישה והחליטה להעניק תקציב אישי, שכל אחד יוכל לעשות בו כרצונו, לפי טעמו ולפי זמנו. אני תמיד בעד שינויים והתאמת המצב.
שלומית, הבת הגדולה, התחתנה מיד אחרי שסיימה את בית הספר, עזבה את יגור והקימה משפחה ברמת-גן. יהודית הצעירה עזבה בזמנו את הקיבוץ, למדה את מקצוע האחות וחזרה ליגור אחרי עשרים שנה. עכשיו היא כאן בזוגיות מאוחרת, עם ילדה. משלומית יש לי שני נכדים ושני נינים, וליאורה הבת של יהודית גם היא נכדה שלי.
בבית אחוה אני דייר משנת 1995. עד לפני שנה וחצי, שאז התחילה הבריאות שלי להתדרדר, הייתי מאוד מרוצה כאן. אבל עכשיו הבריאות והמגבלות מאוד מעיקים עלי. הראייה שלי בירידה וכך גם המצב-רוח, כי הטלויזיה והקריאה כבר בלתי אפשריים. הייתי יושב בחוץ בתחושת בדידות, אבל עכשיו סידרו לי משקפי ראיה לטלוויזיה, לעבודה ולקריאה, ובעזרת זכוכית מגדלת אני קורא ספרים מיוחדים שמודפסים במיוחד לעיוורים באותיות ענק. אלה ספרים מספריה מיוחדת שנמצאת בנתניה, וזה מה שעוזר לי, תומך בי ומציל אותי מתחושת הבדידות הקשה. לפני כחודש היה לי יום הולדת ושמחתי רק על כך שהשנה עברה בשלום.
לעתים רחוקות מאוד נכנס לבקר אצלי מישהו. קשה לי לשמור על קשר עם החברים האישיים שלי שגרים בבית אחוה. אנחנו אמנם אוכלים יחד סביב שולחן אחד אבל קשה לדבר אחד עם השני, כי כולם במצב דומה לשלי, או שאחד לא יכול לראות את השני או לא שומעים זה את זה – לכל אחד יש את הצרות שלו. למשל, כשאני נפגש עם צבי ארנסט אנחנו ממש מתחבקים. הוא רוצה שאני אבוא אליו ואני רוצה שהוא יבוא אלי. צבי הוא היחיד שאני נפגש איתו ברצון – אבל איך מגיעים אליו? למרות שהוא גר ממש כאן, בקומה מעלי. ביקשתי מהמטפלות הרבה פעמים. אני מצלצל אליו אבל הוא לא עונה. אולי הוא ישן, אולי הוא מרגיש לא טוב – אני לא יודע. גם הוא מצלצל אלי אבל אני לא שומע את הצלצול, והוא שואל אחר-כך את הבת שלו למה אני לא עונה. ביקשתי גם מהבת של צבי, כשהיא באה אליו שתביא אותו אלי, אבל כנראה שהוא במצב לא סימפטי. לכל אחד מאיתנו יש בעיות משלו.
ישנם רק שניים שנכנסים אלי פעם בשבוע לרבע שעה – אבר'מלה שפירא, שמבקר את כולם בבית אחוה, ולפעמים משה פונדיק. אנחנו משוחחים יחד ויושבים יחד.
אני מאוד מעריך את המקום הזה, בית אחוה, ואני לא יודע איך היינו מסתדרים בלי הבית הזה.
חשוב לי בהזדמנות זאת להביע דעה בעניין בית אחוה. יגור בנתה את בית אחוה בשביל יגור, ואין ספק שיגור חייבת לשמור כמה חדרים לחברי יגור שיזדקקו לכך, אבל עכשיו מוסרים חדרים לאנשים מבחוץ. חייבים לשמור את החדרים שמתפנים לחברי יגור, כי כל הזמן יש עוד חברים שזקוקים. ההנהלה מוסרת את החדרים לאנשים מבחוץ, וחברים שלנו שנזקקים נשארים בדירות שלהם וזה מקשה על הטיפול בהם.
יהודית מטפלת בי ומבקרת אותי כל יום. היא בחורה נהדרת. יש לי מצב-רוח רע כי הכל במצב הבריאותי שלי יורד, הכל כואב לי, קשה לי לשנות תנוחה ואני תלוי בכל דבר באחרים. אני לא אוהב להיות תלוי ובלתי עצמאי. אני מרגיש שינוי גם בעבודה שלי ב"אגרטל", כי אני רואה פחות. השלוש שעות-עבודה ב"אגרטל" נותנות לי סיפוק מלא, אבל חולשת הגוף הורגת אותי. ביום שאני מפסיק לעבוד זה אסון בשבילי.
לא פשוט להיות איש זקן. לא המחלות מפחידות אותי, מפחיד אותי שאני לא יכול לחיות כבן-אדם רגיל וזה משגע אותי להישאר כל היום בחדר.
אני יודע שהכל הולך להיות יותר גרוע, ועם כל הכבוד ליהודית שבאמת עוזרת לי, אבל המצב-רוח עצמו… לפעמים, בשלוש בלילה, כשאני רוצה לנוח מהשינה, אני יושב לי וקורא וזה הסיפוק היחידי שלי. אמנם יש לי כאן כל מה שאני צריך, ומהטיפול כאן אני מאוד מרוצה – אבל החיים ארוכים ולא קלים.
