יצחק הלפרין

05/05/1905 - 15/05/1982

פרטים אישיים

תאריך לידה: ל' ניסן התרס"ה

תאריך פטירה: כ"ב אייר התשמ"ב

ארץ לידה: רומניה

עבודה: מחצבה, תנובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חנה הלפרין

בנים ובנות: רחלה עובדיה

יצחק הלפרין

יצחק נולד בשנת 1905 בעיירה קלרש שבבסרביה להוריו חיה ומתתיהו. קלרש, של אותם ימים הצטיינה בפעילות ציונית ענפה בה נטלו חלק בני נוער ומבוגרים והקיפה שכבות רחבות של הציבור היהודי בעיר. בית הוריו היה בית ציוני חם והוריו דאגו לחנוך עברי לששת ילדיהם.
כאשר גמלה בליבו של יצחק ההחלטה לעלות ארצה ניסו הוריו תחילה להניאו מכך אך משעמד על דעתו ציידוהו ביד רחבה ובשנת 1925 הגיע לארץ ישראל. התאקלמותו הייתה קשה. אותו זמן שררו בארץ משבר כלכלי וחוסר עבודה. יצחק אשר הכשיר את עצמו, עוד בימי נעוריו, במלאכות נגרות וחשמלאות, מצא עבודות מזדמנות שונות. בכוח רצונו ונחישותו שלא להכנע עבר את התקופה הקשה הזו.
לאחר מכן הצטרף ל”קיבוץ המושבות” שעבד בסלילת הכביש פתח תקוה – תל אביב. כאשר קיבוץ זה התפרק הלך לפלוגת הקיבוץ בעמק. משם עבר לבניית בתים בישובי הסביבה ועם סיום עבודה זו הצטרף לסוללי כביש יבניאל – כנרת. הייתה זו עבודה קשה ומפרכת אך עשירת חוויות של מפגשים עם נופי הגליל והכנרת ונופי אדם וחברה חדשים. משם עבר לכפר סבא שהייתה אז בראשית התפתחותה. עבד בנטיעת פרדסים בסביבה והצטרף לשורות ההגנה במקום.
בשנת 1934 נשא את חנה לאשה ובשנת 1940 הצטרפו יחד עם בתם רחלה ליגור. בתחילה עבד במחצבת ארבע וחצי ולאחר מכן במשך 30 שנה במחלבת “תנובה”. כאשר פרש לגימלאות ריכז את ועדת הריהוט ביגור והקדיש יותר זמן לתחביבו – פיסול וגילוף בעץ.
לפני חמש שנים חלה לראשונה. מצבו היה נואש. בעקשנות וברצון חיים עז התגבר על נכותו והצליח לשקם עצמו. אך המחלה שבה וגברה עליו עד שהכריעתו. עד ימיו האחרונים הייתה מחשבתו צלולה והתעניין בכל הנעשה סביבו, אהב להקשיב לזולת, להיות מעורב בין הבריות ולהביע גם דעתו. בילה שעות עם נכדיו, סיפר להם מעברו והחדיר בהם את אהבת ישראל ומורשתה. כל אלה שבאו במחיצתו אהבו את השקט שבו, צניעותו ונועם הליכותיו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא

    אני חושבת עליך אבא ועולים זכרונות ילדות:

    אבא והטיולים על הכרמל,

    אבא והציורים שבצוותא,

    אבא והמשחקים האהובים,

    אבא העוזר בשיעורים,

    אבא האוהב לחקור במקורות,

    אבא שיש לו מה לומר והמביע דעות,

    אבא המספר חוויות וסיפורים,

    אבא המאושר עם הנכדים,

    אבא – אדם נוח ונעים,

    אבא – שכולנו אוהבים.

    במשך חמש שנים נאבק אבא על חייו, מאבק עיקש, מאבק שיש בו הרבה רגעים של גבורה, מאבק של אדם אוהב חיים. רק בזכות תכונותיו, כוח ורצון החיים החזק שהיה לו, ניצח את מחלתו הראשונה. אף הרופאים שטיפלו בו עמדו נדהמים נוכח שיקומו.

    במחלה האחרונה שפגעה בו בשנת חייו האחרונה, נאבק במשך חודשים ארוכים בקרב אבוד מראש על החיים, כאשר הוא מנצח במאבק על כבוד האדם ועליונות רוחו.

    סבלו בחודשים האחרונים היה בל ישוער, אך גם בתקופה זו לא נכנע. מחשבתו נתונה היתה לדרכי שיקומו. האיר פנים והקל על מבקריו. הפליא את סובביו בגדלות הנפש, בחוש ההומור, במעורותו בנעשה בארץ ובעולם.

    עד הרגע האחרון היתה מחשבתו צלולב ודיבורו בהיר. החולי הנורא ניצח את גופו, אך לא את רוחו.

    אהבתנו לך, אבא, על כל אשר הענקת לנו.

    בתך רחלה

  • על סיום

    בעזבונו של יצחק נמצאה רשימה מתאריך 15.2.1935 שהיא תגובתו על הסכם בן גוריון-ז’בוטינסקי.

    לא ידוע אם שלח אותה ל”דבר”, אך אפשר ללמוד ממנה על ערנותו ומעורבותו במתרחש.

    והרי לקט משפטים בודדים מתוך הרשימה:

    “משפתחתי את עיתון הבוקר הסבתי עיני ל”דבר היום”, כמנהגי תמיד, לראות מה מגישים לנו, מה הן ההפתעות שכיבדונו. ואמנם לא הוכזבתי… סיום “הפרשה” הוא פאר המעשה…

    כמובן שהיו גם בינינו מחייבים ושוללים. המחייבים טענו שבהסכם העבודה עם התנועה הרביזיוניסטית – מתוך שמירה מעולה על השגינו וערכינו הסוציאליים – תנועת הפועלים תצא מנצחת, כי העובד באשר הוא עובד יתעורר… וסופו שיצטרף אלינו… היטבנו להכיר את התנועה הרביזיוניסטית. על מגשימי הבניין… לשאוף ולחתור מתוך מאמצים ובעקביות, לקראת מטרה המבטיחה יסוד חזק ומוצק לעם הנאבק ומתפתח בייסוריו…

    תנאי לכך – הכרה ברורה, רצון טוב, הרגשת אחריות, עבודה פוריה ומתמדת. קשה לחשוד (בכל אלה) את המחנה הזה (הרביזיוניסטי)…”

  • אני קורא לך אבא

    אבא

    אין זה מגינוני הטכס שאני קורא לך “אבא”.

    את המילה “אבא” לא העליתי על דל שפתי מאז נפטר אבי מולידי.

    אתה, שידעת למצוא מסילה אל לבי, כאב היית לי מאז נשאתי את רחלה לאשה.

    כבן נפרדתי ממך עת הלכת מאתנו.

    לעולם לא אשכח את השעות הרבות שביליתי במחיצתך. שעות של ויכוחים, של החלפת דעות, שעות שגיליתי בך את האדם הישר, הכן, הנאמן לדרכו, הבוטח בעתיד טוב.

    חיזקת בי את ערכי המוסר, היהדות, הציונות, האמונה באדם ופעלו.

    בשיחות הארוכות שהיו לי איתך, כאשר החולי נגס בגופך, מצאתי בך אדם מופלא, מלא אמונה.

    שעה שהצלחתי להעלות חיוך על פניך, חשתי שאני מקבל ממך יותר מאשר אני נותן.

    אבא, הישר באדם, אשר לא סר לבו וישרים מעשיו, אשר בלבו סבל העולם ושמחתו, שהוא זיוו בגילויו וסתרו.

    אהבתיך אבא. בהסתלקותך נטלת עולם שלם משלנו, אך השארת לנו עולם משלך.

    יהי זכרך ברוך לעולמים.

    בנך בני

  • סבא

    את כל חייך הקדשת למקורבי לבך וטיפחת בשקידה את קן משפחתך האוהב.

    לא ידעת לאות במרצך ושעות העבודה המקובלות מעולם לא היו לך קו גבול.

    אהבת לעזור לאנשים.

    היית “איכפתניק”. איכפת היה לך מהמתרחש בקיבוץ, במדינה ובעולם.

    היית מעורה במתרחש ולחמת בלהט על דעותיך.

    היית איש ספר שאהב לחקור במקורות.

    היית אדם פתוח אשר התלהב מדברים חדשים, ובייחוד מן הטבע, מה שמצא ביטויו בעבודות היד שלך.

    עד יומך האחרון חיפשת את הגבול ליכולתך, אך לא מצאת אותו – ליכולתך לא היה גבול.

    סבא!

    בעמדנו היום מול חלקת האדמה, יודעים אנו, לא טמונה בה נפשו של סבא, כי אם גופו.

    בשנותיך האחרונות הוכחת כי הגוף איננו חלק בלתי נפרד מן הנפש. גם כאשר גופך לא יכול היה לעמוד במחלה הקשה שהכריעה אותך, ידעת להתעלות על מכאובי גופך החולה ולשמור על נפש בריאה.

    בשנותיך האחרונות נפגע גופך, אך באומץ ובחירוק שיניים שמרת על צלם אנוש ועל בהירות המחשבה והדעת.

    סבא!

    כיום נפרדים אנו מגופך, אך את נפשך הבריאה לא יוכל איש לכרות מן העולם, כי בתוכנו היא.

    נכדיך גיא ואורלי

  • שומרי החומות

    הבט, אלי, משמיים וראה עד כמה עיוותו – אלה הקוראים בשם קודשך – את הנתיב אליך.

    איה הקול שיקרא לנביאיך ויעידו כי כזב בפיהם?

    דבורה! את, שאימצת את ידי ברק בן-אבינועם בימי מצוקה לישראל, לו בימינו את – את מצביאה.

    מצביאה? איך? בלי חיילות?

    ואת, יעל. חלב במקום מים נתת, גיבורת ישראל! כלי זינך בימינו – לא חלב ולא יתד – רק כפתורים וחוטים…

    אכן, רגשה הארץ. לא עם לוחם על זכות קיומו הוא בית ישראל.

    כבוד בת ישראל פנימה, תחת סינורה של אמא – מקום מבטחה. אלא, שבית ישראל במצוקה – בדותה היא לפי תורתם, מקדמא דנא, של שומרי קודשך.

    מי שמם? ידעתי, גדולי תורה קראו לבית ישראל: עורו! קומו! עלו ציונה! ולעומתם – אחרים, שבשם קודשך ידברו. נידו, שיקצו, בחרמות החרימו.

    אכן, קצרה ידם לצאת ממצרים. קשה ומלאת תלאות היתה הדרך, אך הושיעה. בחזונם לא חזו שואה, אך היא באה. מתי מעט ניצלו. קמו לוחמים בגבורה אשר הובילו בקידוש השם את עדתם בגורלה המר. לא מילטו נפשם בכופר (קורצ’אק). אך היו שאת עדתם הפקירו (כאותו רב של אגודת ישראל שנס ומילט נפשו לארה”ב).

    רק נדבכים ראשונים לתקומת עמך הסוללים הקימו.

    “שומרי אמוני ישראל” אל החומה חתרו, עלו והכריזו: אנחנו שומרי החומות.

    אלי, איכה תחרישה? תפילתי שטוחה לפניך: התנער נא מהם! עם סגולה הם כל בית ישראל, עם קודשך.

    (יומן יגור, יולי 1978)