יצחק יגורי

06/04/1904 - 05/03/1979

יצחק יגורי

יצחק נולד בכ”א ניסן שנת תרס”ד, 6.4.1904 בעיירה האוקראינית קריוואוזירה.
נפטר ביום ו’ אדר תשל”ט – 5 במרץ 1979

רקע גידולו היה עברי וציוני. בבית משפחת פרובר דיברו עברית וספגו אהבת-ציון מגיל רך. האב – נחמן ז”ל – היה מהבילויים ומראשוני רוכשי הקרקע בחדרה. בשלהי המאה ה-19 חזר אל משפחתו ברוסיה כשהוא חולה בקדחת. בשנת 1907 נרכשו ע”י המשפחה אדמות בבאר-יעקב והאחות הבכורה עלתה ארצה ונמנתה עם מייסדי המקום.
יצחק, ככל בני המשפחה, למד עברית והתכונן לעלייה לארץ. בגיל 9 התייתם מאמו רות ז”ל ולאחר מכן נפרד מנח אחיו ושתי אחיות בוגרות שעלו ארצה. בגלל מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעבור לעיירה אחרת בפלך חרסון, שם עסק יצחק בהוראת עברית והשתייך לארגון יהודי של הגנה עצמית. למשך תשע שנים נדחתה עלייתם ארצה ורק בשנת 1923 מגיע יצחק ארצה עם שאר בני משפחתו. כאן, הצטרף יצחק אל אחיו בקבוצת “אחוה”, אשר התגוררה אז בגבעת-נשר.
יצחק היה בין ראשוני המייסדים של קיבוץ יגור. הוא עובד בפלחה והיה מהראשונים שהכניסו את הטרקטור ואת המכונה לשדות המשק. כבר בשנותיו הראשונות בקיבוץ התגלה יצחק כלוחם על אידיאלים מוצקים וכאיש שההגנה והבטחון קרובים לליבו. ביגור נשא לאשה את רחל, לבית צם ונולדו להם הבן אסא ז”ל והבנות רותי ושרהלה. יותר מאוחר למד נהיגה והיה מראשוני הנהגים במשק. כך גם הגיע אל העברת הנשק במחתרת.
בסוף שנות ה-30, נתמנה יצחק ע”י אליהו גולומב ז”ל לתפקיד מרכזי ב”רכש” ובצבירת נשק ל”הגנה”. כאחראי על קבלת משלוחי הנשק והסתרתו פעל בלילות ארוכים-ארוכים ועסק בבנייה ופיתוח של סליקים ומחסות לנשק. הוא היה האחראי להפצת הנשק לאזורי סכנה ודאג במחתרת לאספקת נשק ותחמושת ליחידות ה”הגנה” והפלמ”ח. למעט רגעי אושר וגמול לפעלו, זכה עם הקמת ישובי “חומה ומגדל” וחניתה – במיוחד.
חיים אלה, של מתח ושתיקה פגעו לא מעט בבריאותו, אך הוא לא ידע לאות ולא יצא מאלמוניות מלאכתו. ביתם של רחל ויצחק שימש מקום מפגש לכל מפקדי ה”הגנה”. אז באה “השבת השחורה” וגילוי מצבורי הנשק ביגור. יצחק שהיה מבוקש ע”י הבריטים הוברח מהמעצר בעתלית, עוד בטרם נתגלתה זהותו. שבועות רבים הסתתר אצל אחותו ולבסוף חזר אל משפחתו הדואגת במשק.
אחרי קום המדינה – כשהוא עובד בנהיגה והובלת תוצרת “לגין” – אין הוא מנתק עצמו מכל אירוע בטחוני. הוא מתעניין בכל מבצעי צה”ל ובכל קורותיהם של המפקדים יוצאי ה”הגנה” והפלמ”ח.
נפילתו של אסא בנו במלחמת ששת הימים, פגעה בו עמוקות. מאותו היום נשא יצחק את השכול ואת אסונו האישי בתחושת הקרבה וגבורה. ביגונו הרב ידע לשאת בגאווה את מעשיו של אסא בקרב ההבקעה אל גב ההר – בואך ירושלים.
יצחק היה במשפחה לסמל ההתגברות ונכונות ההקרבה. בעקשנות טיפח את זכר בנו אסא ובשמו המשיך לחנך דור של נכדים ובני-מוקיריו של אסא.
שום הסבר ושום סיבה שבעולם לא מנעו ממנו להמשיך ליד הגה המשאית בעומס שמעבר לכוחו. בריאותו נתרופפה והלכה, אך רוחו נשארה איתנה. “אני אנהג עד גיל 75” היה חוזר ואומר. שבועות מספר לפני יום-הולדתו ה-75 בגד בו ליבו.
וכך נשאיר לפתע את רחל והבנות, את אחיו ואת כל המשפחה ומשפחת יגור כולה – המומים מצער.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בשאלה כאובה

    בימים אלה הסבו חברי המשק בצורה צנועה ומאופקת לחוג את חג הל”ד לעליה על הקרקע. מאורעות גדולים וכבירים שהתרחשו באותם הימים האפילו על מסיבה זו. נוסף לכך, יובל ל”ד שנים אינו יובל מסכם.

    אך כבר עומדים אנו בפרוס יובל הל”ה שנים לקיום המשק; זהו פרק זמן התובע ומחייב סיכום וחשבון-נפש תנועתי, וראויה התנועה וזכאי המשק על חבריו להתייצב ולהופיע לפני ציבור הפועלים במלוא שיעור קומתו, על היש שבו והישגיו הרבים ועל חלקו בעיצוב דמות תנועת הפועלים הישראלית ותרומתו במאבק על שחרור מדיני ולאומי, ועל נכונותו החלוצית כי רבה.

    אך דא עקא, לא נוכל לעשות זאת, ומכרסם בנו רגש חובה כבד; טרם שפרענו את החוב הקדוש הזה לא נוכל להצביע במצפון טהור, הן אישית והן ציבורית כחברה, בגאון ובמלוא הקומה, על מפעל דורנו.

    חלפו תשע שנים מאז נפלו ראשוני חברינו במלחמת הקוממיות. כבד ועמוק היה האבל, ועל קברם הפתוח קיבלנו והכרזנו קבל כל חברי המשק: ל א נ ש כ ח ם, ורוחם וזכרם של חברינו ובנינו שנפלו בעד שיחרורנו המדיני והלאומי ינון וישרוד בתוכנו. אך עד היום לא נמצאה הדרך הנאותה להנצחת זכרם בתוכנו, הלכה למעשה, ע”י הקמת מצבת זיכרון שתישא את שמם לדורות.

    בעמדנו על סף שנת היובל ה-35 לעלייתנו על הקרקע אין ולא תיתכן כל עריכת וקביעת תכנית ההולמת מעמד זה, טרם שנוכל להופיע לפני החברים ולומר: לא הפרנו את הבטחת הכבוד לזכר חברינו ובנינו שנפלו. הנחנו יסוד למפעל הזיכרון.

    רבה תקוותי שיימצא בנו הכוח וגודל הלב, ולא נחלל את חג היובל ה-35, לרווחתם של כל החברים.

    יצחק יגורי

    יומן יגור, 9.1.1957

  • כעת מותר לגלות

    …בשנת 1932 צעדנו צעד נוסף קדימה. התחלנו לבנות מקומות איחסון וסליקים בנויים וקבועים לצרכי המשק, אך מחוסר מקום לאיחסון הנשק הנרכש ע”י המרכז וכמויות גדלות והולכות, העמדנו לרשות המרכז, כסידור ארעי וזמני, את מחסני המשק לצרכי איחסון. הצורה הזאת היתה לקויה בחסרון גדול. הנשק היה מפוזר במקומות רבים והגישה היתה אפשרית רק בלילות, מה שגרם לקשיים גדולים בעבודת המחסנאות. כל ארגון משלוח גזל זמן רב, בעיקר משלוחים יוצאים, וגם דרש זהירות רבה – שלא יתגלו מחסנים על-ידי עוברים מקריים. גם את כוח הזיכרון היה צורך לאמץ. כדי לבצע משלוח היה צורך לזכור איפה כל סוג ומין מונח.

    בתקופה זו החל לזרום נשק חדש מאירופה, בעיקר כלים קטנים בקליבר זעיר. רוב המשלוחים עברו דרך נמל יפו, ואלינו הם הגיעו דרך מחסן תל-אביב ע”י מכונית הסליק. מכאן הנשק נמכר וחולק לישובי הצפון. זו היתה תקופת המזוודות, זאת אומרת באמצעות משלוח מחו”ל במזוודות. שיטת המשלוח היתה כזאת: בצאת האוניה עם עולים מנמל בחו”ל היו מכניסים מספר מזוודות על שמות בדויים, ובהגיע האוניה עם העולים לכאן, לנמל יפו, היה כבר מי שדאג לקבלן ולהוציאן ולהביאן לתעודתן…

    – – –

    במשך השנים תרצ”ו-תרצ”ח קיבלנו הרבה נשק. רובים, מקלעי רקם, מרגמה 3 אינץ’, שלפי דוגמתה ייצרו אחר-כך בתע”ש שלנו מרגמות מתוצרתנו. גם פגזי מרגמות קיבלנו מחו”ל עד שהחלו לייצרם בארץ….

    בתוקף המצב ובהתחשב בהתרחבות הפעולה, בָּשֵל הצורך להגשמת החלום שרבות חלמנו על כך – לבנות מחסן מרכזי גדול, הולם את הצורך.

    – – –

    התחלתי את הפרק הזה במקומה של יגור במערכת ההגנה, ואסיים ביגור.

    בפרוץ מאורעות הדמים של תרצ”ו עמדנו מוכנים, פחות או יותר. לא כבמאורעות תרפ”ט פגשנו את מאורעות תרצ”ו. במשך השנים הכשרנו קאדר מדריכים ומפקדים, שהיו מסוגלים ליטול לידיהם, כל אחד בעמדתו ובגזרתו, את היוזמה להדוף כל התקפה אפשרית. גם בשטח הזיון לא שקטנו על השמרים. הרבינו לרכוש נשק. במשק פעלה מפקדה בצורת ועדת ביטחון, שכל ענייני הביטחון נחתכו על ידה וכל כוח האדם עמד לרשותה, הן הכוח הלוחם והן כוח השירותים… גמל אז הצורך לשתף מספר אנשים גדול יותר בשיקול ובהכרעת העניינים, והקימונו מועצת ביטחון ממונה. זאת אומרת אנשים לא נבחרו מבין כלל הציבור אלא מונו ע”י ועדת הביטחון. וכאן נטמן הזרע למוסד נבחר מוכר ע”י כל הציבור.

    ברכה רבה ראינו במוסד זה.

    …גם ביחס לשיתוף החֲבֵרָה בעול ובאחריות ההגנה עשינו מפנה חד. לא רק ששיתפנו חברות בתוך המפקדה, אלא גם בשטח ההדרכה תפסה החברה מקום נכבד, ולא מעט חברים קיבלו את הכשרתם הצבאית מידי החברות. גם בפיקוד בעמדות לא נגרע חלקן של הבחורות, ויצא הקול כי ביגור מתחוללת מהפכה במושגי ובסדרי ההגנה, ובאחת ממועצות הקיבוץ הוחלט לחייב את המשקים לנהוג כמנהג יגור ולשתף שיתוף אמת את החברה…

    עוד שינוי הנהגנו: עד הזמן ההוא לא היה קיים תקציב לצרכי ההגנה, ובכל מקרה היו צריכים להקציב סכומי כסף שונים. במשק נקבע תקציב שנתי, שאושר ע”י המועצה…

    ועוד חידוש חידשנו: מקובל ומוסכם היה שאין בונים עמדות קבועות ויציבות, אלא משתמשים בעמדות ארעיות מסודרות משקי-חול. והנה ניגשנו לבנות עמדות מבוצרות מבטון, היכולות לעמוד בפני התקפה מבלי שתחשוף את עצמך לכדורי התוקפים… הדוגמה שלנו שימשה אות לשינוי מערכת ההגנה בישובים רבים.

    יצחק יגורי

    יומן יגור, 29.6.1962

  • שנתיים גורליות

    ביום 16 למרץ בשנת 1923 הגעתי לחופי הארץ ולמחרת צעדתי ברגל לסלמיה, היא גבעת נשר, והצטרפתי לקבוצת “אחוה”.

    הגעתי ארצה אחרי נדודים וטלטולים רבים מקריבויה אוזירה אשר באוקראינה. בית הורי שימש כמרכז ציוני בכל האיזור, ומשחר ימי גדלתי, חונכתי וספגתי אווירה ארץ-ישראלית, כאשר המטרה העיקרית היא עליה ארצה. אבל בימים ההם, ימי מלחמת העולם הראשונה, לא נסתייע הדבר.

    – – –

    בשנת 1921 נפתח סדק צר בגבול רוסיה-פולניה והיתה אפשרות – אמנם בדרך בלתי ליגלית – לצאת את הארץ. כל המשפחה יצאה לדרך, למרות הסכנות בהברחת הגבול. בפולניה חיכינו כמעט שנה לאפשרות של עליה, וביום 5 למרץ 1923 הפלגנו באניית גרוטאות מנמל גלץ שברומניה לארץ-ישראל.

    ***

    התרשמתי מאוד מהקבוצה בת 9 חברים שעלתה על הקרקע חודשים מספר לפני בואי. כל אחד מהם היה טיפוס בפני עצמו. מי שנקלע במקרה למקום זה ולא הכיר את האנשים האלה מקרוב, עלול היה לטעות ולחשוב שיש לו עניין עם ציניקנים ללא תקנה. ואכן, לפעמים נדמה היה שהם מבליטים במכוון את הציניות. בכלל, אסור היה להזכיר את המילה “אידיאליסטים”. זה עורר בהם סלידה כאילו…

    אנשי “אחוה” בחרו את דרך חיי הקבוצה ללא שום אידיאולוגיות. ככה צריך. אחרת הם לא יכלו לחיות. הציניות שלהם, כביכול, שלאמיתו של דבר אף פעם לא הפכה לגסות, לא הפריעה לאף אחד…

    יחסם של אנשי “אחוה” לעבודה היה, כמו בתקופה ההיא, מיוחד במינו. נזכר אני: עבדנו – אני ועוד אחד מהקבוצה – בבניין בחיפה. הלה חלה במחלת פרקים ולא יכול לשאת את דלי המלט באצבעות הידיים. הוא שם אותו על זרועותיו, וכך סחב דליים במשך כל היום. רציתי לעזור לו, אבל הוא נפגע והתפרץ עלי: “איך אתה מעיז”… לאנשים לא-עובדים התייחסו בביטול מהול בבוז. איך אפשר לא לעבוד?…

    – – –

    בכלל, יש להגיד כי השנתיים הראשונות עד לאיחוד היו קשות ביותר. עזבו אותנו בחורים טובים, בעלי הכרה ואנשי אידיאה. הם לא ראו את שביב-האור ולא האמינו שיבקע אי-פעם. ישבו שנה-שנתיים ולא ראו תכלית, לא רק מבחינה אישית אלא גם מבחינה אידיאית-חלוצית. קמו והלכו. אחת העזיבות המכאיבות ביותר היתה עזיבת כמה חברות. קראו לזה אז “מרד הבחורות”. בערב שבת אחד עזבו אותנו שלוש בחורות. הנימוק הרשמי: בחור אחד העליב אותן. אבל זה היה רק תירוץ פורמלי. הסיבה האמיתית היתה חוסר כוח לסבול יותר, והעיקר אולי חוסר פרספקטיבה ואמונה שיש ושיהיה פעם ערך לסבל הזה.

    – – –

    חלפו ארבעים שנה. ולפעמים – אפילו לאלה שצעדו את הצעדים הראשונים של המשק קשה להאמין למראה של יגור היום, כי אכן – כזאת היתה ההתחלה.

    יצחק יגורי

    בתוך “ספר יגור”, 1962

  • יצחק – שלושים למותו

    מלאו שלושים למותו של יצחק. כבדרך-אגב, ללא דגש, הלך מאיתנו. כמעט ולא ידענו כי בא עליו המוות…

    יצחק היה איש עבודה. כל ימיו לא נפרד מכלי הייצור. טרקטור ושדה ומשאית… להתפרנס מהעבודה היה בשבילו עיקר. פולחן. והוא עבד עד יומו האחרון, עד שעתו האחרונה. מעולם לא ויתר… לא זנח את עבודת הכפיים.

    האיש בכחול הלך.

    רגיל הייתי לפוגשו בכחול, בשיחה חטופה, לעת ארוחת הבוקר, על רומה של המדיניות הלאומית, על ערכי העבודה, ביטחון ישראל ועל ערך ההגשמה האישית. עקרונות אשר מילאו את לוח לבו ויישם אותם בכל מאודו. עבודה והגנה עליה; קיבוץ והכשרה אליו; אלה היו עיקרי אמונתו, וחי בהם.

    האיש במחתרת הסתלק.

    מעשיו היו במחתרת. עיתותיו היו במחתרת. נוהגו היה במחתרת. יצחק היה איש הרכש והתחזוקה של נשק ההגנה. הסכנה היתה רבה. בתקופות שונות נעה ההסתכנות בין מאסר בפועל ועד לגזר דין מוות. לכן היו מעשי הרכישה, ההעברה והאחסנה חייבים להיעשות בסתר, נעלמים מעיני בולשים וסקרנים. לכן עיתות ההתעסקות בהם היו חייבים להיות באפלה ובמסתור. לכן התנהגותו של העוסק בכגון דא חייבת להיות מרוחקת מן הפרסומת.

    יצחק היה כזה מטבעו, באופיו. רבים שראוהו לאור השמש שפטוהו לפי הרישול בתנועותיו, ביחסיו לסובב אותו. סגור היה בסודותיו שלא נתגלו להם. ומעטים שליווהו לאור הירח ובלילות חושך – הכירוהו זריז, חושב, מעודד וממריץ. המחתרת במעשיה.

    האיש שחי בענווה נדם.

    מטבעו היה שתקן. עם רעים התרועע. אהב כל אדם אשר צֶלם אלוהים בדמותו. נשא סודותיו עימו. לא גילה, לא התפאר. מעשיו – מעשי נפילים. מחסני הנשק של ההגנה פרצו כל תכנון, כל מסגרת. מן הצפון הרחוק נפתחו המקורות. הנשק זרם למחסנים ואף יצא מהם בזרם. ישובי גבול חומה ומגדל; יחידות חי”ש ופלמ”ח – כולם הוזנו ע”י האיש הנסתר ורעיו המסייעים לו, נסתרים אף הם…

    השבת השחורה הרסה אותו. כל עולמו נחרב עליו. כל פועלו נשדד ממנו. ועוד כבד עליו אסונו האישי – נפילת אסא בנו, על הטרשים שבהרי יהודה, במלחמה על שחרור ירושלים. עד יומו האחרון נשא בכאב כבוש. בעבודתו היום-יומית, בנהגות על המשאית, השקיע את יגונו ושיכחו. למות וגבו זקוף! זה רצונו, זאת בקשתו.

    אשרי יצחק, שאכן כך נגזר לו. מעשיו במחתרת הביאו אותו אל היכל הקודש של גיבורי האומה…

    יהי זכרו ברוך בתוכנו.

    צבי סלע

    יומן יגור, 6.4.1979

  • מתוך שיחה בחוג המשפחה

    רחל: יצחק גדל כיתום, ללא אם, והיה רגיש מאוד. היתה חשובה לו מאוד הסביבה החמה והאוהבת. יתמותו קבעה את התנהגותו, ההפנמה שלו ואופיו עד יומו האחרון. כל הסיגוף הזה, שבו שום דבר לא היה חשוב לו למען הנאתו. למשפחה, לי, לילדים – כן. הרבה דברים באופיו הקשוח אני משייכת לכך, שבהיותו קטן היה הבן האהוב על אמו והיא נעלמה פתאום…

    יעקב: …הוא שמר על תעלומות ועניינים או דברים שהיו חשובים בעיניו; לא בכל מקרה רצה לספר ולשתף אחרים.

    רחל: בייחוד בעניינים אישיים. אם זה אישי – אז זה שלו בלבד. אבל ההחלטה הזאת שהוא לא ישאר ללא הגנה, ליוותה אותו כל חייו, ובזה הוא עסק מהיום שבא ארצה. הדברים לא היו כל כך “במקרה” אצל יצחק.

    יעקב: הוא היה הטיפוס של האנטי-צ’יזבטניק. יותר שתק מאשר סיפר.

    רחל: קצת הוא סיפר. אבל צריך לזכור, שבתחילה אסור היה בכלל לדבר על הדברים האלה, ואחר-כך, אחרי שמצאו את מחסן הנשק, הוא היה מדוכא מאוד ומכונס בעצמו, ולא סיפר כמעט כלום ממה שעבר עליו…

    רותי: לא ידעתי שהוא עוסק בדברים אסורים. אני הייתי עוד ילדה קטנה ואף פעם לא קשרתי את הדברים. רק אחרי שנים נודע לי שאבא עסק בנשק אי-ליגלי…

    רחל: כל מה שחסר ליצחק הוא מסר והקדיש לילדים… אבא אהב לשבת כל ערב ולקרוא בעיתון. אבל ברגע שהילדים או הנכדים נכנסו, רק להם ניתנה תשומת הלב. יצחק היה מוצא פתרונות חינוכיים טובים, וזה בלי ללמוד ובלי לדעת תיאוריה. זה היה טבוע בו, לכן נמנע מפינוק. יחד עם זה, הוא עצמו היה זקוק מאוד לתשומת לב ואהבה, ולאווירה טובה סביבו.

    רותי: …אווירה מיוחדת היתה בטיולים המשותפים לאורך הכביש או על ההר בשבתות…

    שרה’לה: אני רואה באבא, בעצם, שני “אבאים”. אחד של תקופת הילדות הראשונה ואחד של התקופה המאוחרת. בתקופה הראשונה אני זוכרת את הנוקשות. עכשיו אולי יקראו לזה צמידות לערכים וכדומה… בשנים היותר מאוחרות הקשר היה במישורים אחרים, אולי לא כל-כך רגשיים…

    הוא היה עקשן. אינני אומרת שהיתה זו אצלו עקשנות במובן השלילי. העקשנות הזאת היא שהביאה, בסופו של דבר, להקמת המדינה. כי למרות כל הקשיים, השממה, הביצות, באה החלוציות העיקשת לעזוב בית חם ולהקים משהו שהביא את המדינה.

    רחל: הוא היה איש קיבוץ נאמן, ועד יומו האחרון חשב שאנחנו צריכים לחיות בתנאים ההולמים את הכנסתנו. הוא גם דבק בעקרון של עבודה עצמית… אתם יודעים באיזו צניעות והסתפקות במועט הוא חי, וכאב לו שגם הקיבוץ מתחיל לרדוף אחרי מותרות, ככל הארץ.

    יעקב: עוד משהו על הסגנון. עד השנים האחרונות לא היתה שבת שבה לא לבש את החולצה הרוסית. בזה היה אחרון המוהיקנים ביגור. הוא היה שמרן בלבוש ולא יכול להיפרד מבגד ישן ומסגנון ישן: מעיל כהה כחול או אפור; חולצה ששרווליה מקופלים עד המרפק.

    שרה’לה: לעומת קו האופי הזה… אפשר לומר שהיתה אצלו גם פתיחות מדהימה. היחס שלו למסורת, למשל. אף על פי שהוא לא קיבל את הדת, ואף מרד בה, את הדתיים הוא הבין יותר מכולנו ולא שנא אותם… כך גם לגבי דברים שונים במשק. הפליא אותי לראות שהוא מוכן יותר מאחרים לקבל דברים בתחום האנושי, שלא כל כך הסתדרו עם העקרונות. הוא גם ידע לסלוח לאדם שסרח, ולא עמד סתם על טוהר המידות.

    רחל: הוא היה הדבק במשפחה. כמו בין אחים ואחיות היו גם כאן מריבות. יצחק היה היחיד שעמד מעל זה. היושר, חוש הצדק שלו והיחס השווה לכל אחד, גרמו לכולם לכבד אותו…

    מיותר להגיד שמותו של אסא שבר את יצחק. הוא ראה באסא התגלמות של דמותו. שמח שאסא מגשים דברים שהוא לא יכול ולא הספיק להגשים בעצמו, בייחוד משום שלא למד די…

    כלפי חוץ הוא עמד באסון הזה ממש בגבורה… מדי פעם היה אומר: “בעצם, למי יש לי טענות? אני חינכתי אותו לזה”.

    [מתוך שיחה בחוג המשפחה]

  • בין ארגזי ענבים

    הברחת שלושה ממפקדי ה”הגנה” ממחנה עתלית, ביולי 1946. השלושה נעצרו בעת החיפוש הגדול במשק יגור. מתואר ע״י אהרון חוטר־ישי

    ״שמענו כי בשבת זו עומדים להעביר אותנו מכאן למחנה רפיח. האם נכון הדבר״ שאלני אליעזר שושני, איש גבת. ״כן״ עניתי. ״כבר קיבלנו הודעה על כך מאת מפקד המחנה.״ בימים ההם שימשתי קצין קשר עם שלטונות הצבא מטעם ועדת המצב בחיפה, והייתה לי גישה חופשית למפקדה וזכות כניסה למחנות העצורים. ״אהרון״ הנמיך אליעזר קולו ופניו הרצינו פתאום, ״עד אז צריך להוציא מכאן לפחות את השלושה. אסור שיפלו בידי הצבא או הבולשת! יש להבריחם ויהי מה!״ ידעתי למי התכוון. אותם השלושה, נימוקים רבים היו להם עוד מקודם להימנע מלבוא במגע אישי עם שלטונות הצבא והמשטרה. אולם עם גילוי הנשק בסליק המרכזי ביגור נעשה מצבם חמור ומסוכן ביותר. יצחק פרובר, איש יגור, היה הנשק והמחסנאי של הנשק; טביעות אצבעותיו נמצאו על מרבית כלי הנשק שהוחרמו. שני האחרים, בנארי וישורון, קשורים היו גם הם בפעולות ההדרכה והאימונים של ה״הגנה״ באזור במשך עשרות שנים: אף הם טיפלו לא מעט באותו נשק והש­אירו עליו סימניהם. הימים ימי יולי 1946. משולהבים מניצחונם במציאת הנשק במחסן הארצי ביגור, נחפזו הצבא והמשטרה אל עשרות מקומות ישוב בחיפוש אחר נשק נוסף. אולם כל מאמציהם היו לשווא. נשק נוסף לא נמצא, הספיקו לסלקו.

    בעוד הצבא ממשיך בחיפושיו אחר הנשק, פתחו המשטרה והבולשת בציד המפקדים, מפקדי ה״הגנה״. הנשק שנמצא ביגור נבדק על־ידי מומחים ונערכו העתקות מטביעות האצבעות שנמצאו עליו. כרטיסיות המשטרה והבולשת נפתחו ונבדקו מחדש לשם קביעת זהותם של בעלי האצבעות. אילו רק הצליחו לזהותם ולתפסם – חשבו בלבם קציני המשטרה – היו יכולים להיעזר בהם גם לגילוי מקומות המחבוא המסתוריים. זאת לא היה לי צורך בהסבר מיוחד, מפני מה אסור היה לאלה השלושה ליפול אותה שעה בידי השלטון הצבאי. הבטחתי לבדוק את אפשרויות בריחתם הדחופה. בלכתי לעבר שער היציאה, העיפותי עין בוחנת מסביב. עוקב הייתי אחר החיילים הזקיפים והתנהגותם, מחפש סימני רפיון בסדרי השמירה, או אותות התרשלות במילוי התפקיד, הבאים כרגיל עם השגרה היומיומית. הייתי מתבונן למצוא פרצה כלשהיא שאפשר יהיה אולי להרחיבה ולנצלה. אולם לשווא. המטה של החטיבה, שהייתה אחראית לשמירה, חנה בעתלית עצמה. מועדון־הקצינים התנוסס על הגבעה שמעבר לגדר התיל, והמחנה כולו השתרע גלוי לעיני קציני־המטה שהיו מבלים רוב שעות היום במרפסת הפתוחה של המועדון. עובדה זו המריצה את החיילים לעמוד על המשמר, לפקוח עין ולשקוד על מילוי תפקידם בערנות ובחריצות משנה. שטח המחנה מוקף היה גדר כפולה של תיל דוקרני. צריחי הזקיפים התנשאו מסביב לגדר ובארבע פינותיה. עם רדת הלילה בלשו מראשי הצריחים זרקורים רבי כוח, שהציפו את שטח המחנה באור מסנוור. נוסף לזרקורים השחירו באצבע מאיימת קני מכונות הירייה, שהיו מוצבות על המגדלים, נכונות לירוק סילוני אש לעבר כל תנועה חשודה. בשדה מסביב למחנה הוסתרו עמדות האזנה, מצוידות אף הן במכונות ירייה. בהגנת המחנה מסביב לא הונחה פרצה כלשהיא. גדרי תיל דוקרני חילקו גם את פנים המחנה ריבועים – ריבועים, שהשתרעו משני צדדיה של דרך פנימית רחבה שחצתה את המחנה לכל אורכו. בכל ריבוע־כלוב נמצאו כמה צריפי מגורים. לכל ריבוע היה שער יחיד בגדר התיל, דרכו יצאו לדרך הפנימית, והשערים – סגורים ומסוגרים. המפתחות נמצאו בידי הזקיפים המיוחדים לכל כלוב וכלוב. והזקיפים, מזוינים תמיד, עומדים ליד השער ובודקים כל יוצא ובא לכלוב, ומהם פוסעים לאורך הגדר ועינם צופה לכל המתרחש בשטח הכלוב פנימה. כל מגע בין עצורי הכלובים השונים היה בחזקת איסור חמור. לא רק המחנה, אלא גם הדרך שהובילה אליו נמצאה תחת משמר חמור. מהשער הראשי, שנשמר יומם ולילה, ועד לפרשת הדרכים של הכביש חיפה-תל־אביב הוקמו בשיטתיות צבאית קפדנית שלושה מחסומים מרוחקים זה מזה: מכונית נושאת מכונת ירייה, שהועמדה באלכסון לרוחבו של הכביש, חסמה את המעבר. שתי מכונות ירייה נוספות נזדקרו מול הנוסע משני צדי הכביש, מעל לנדבך של שקי חול שביצרו חפירות, ופקדו עליו באלם מאיים להיעצר. הפרצופים ורודי העור וכחולי העיניים של שומרי המחסום, שניבטו מתחת לכובעי־הפלדה, הביעו חשדנות ושנאה גלויה. באיבה ובשחצנות כוון קנה הטומי או הברן הטעון והדרוך כשאצבע בעליהם משחקת בהדק. הרישיונות הצבאיים שניתנו לכלי הרכב, ואשר רק בעליהם הותרו בנסיעה בהם, נבדקו במחסומים אלה באיטיות מרגיזה ובחטטנות מכוונת. גם כשהיו הניירות בסדר גמור – נשם הנהג לרווחה רק לאחר שעזב את המחסום מאחוריו. מצויד הייתי ברישיון נסיעה יומי ולילי, וכן ברישיון כניסה ״בכל עת״ למחנה בעתלית. הרישיון היה חתום על־ידי שליש המטה עצמו. אף־על־פי־כן עברתי גם אני, יום יום מחדש, בדיקה קפדנית בכל אחד משלושת המחסומים.

    חזרתי מהמחנה, כשמוחי עושה מאמצים רבים למצוא מוצא, אולם ללא הצלחה. גם ההתייעצויות בחיפה במשך כל יום המחרת העלו חרס. תכנית לשחרור השלושה בכוח הזרוע לא באה בחשבון. נאסרה גם תכנית בריחה דרך גדר התיל לשדות. הסיכון להיירות ולהיהרג תוך בריחה כזו, היה ודאי. הייתה לנו אמנם תכנית לשעת דחק: בצריפים אחדים היו תקרות עץ דקות. סוכם כי בשעה שיעמדו להעביר את אנשי המחנה לרפיח, יסתתרו אחדים מעל התקרות. המספר המדויק של עצורי 29 ביוני לא היה ידוע לשלטונות. האמנו כי בשעת פינוי המחנה לא תיבדקנה התקרות, וחסרונם של המסתתרים לא יורגש. במעט מים ומזון יוכלו להחזיק מעמד ימים מספר, ואחר כך, לכשיתמלא המחנה שנית עצורי אניית עליה ב׳ ירדו ממקום מחבואם ויתערבו בין העולים החדשים. מכאן ואילך לא יהיה קושי להוציאם משם. אולם תכנית זו לא נחשבה בטוחה (אם כי בסופו של דבר נוצלה אף היא), ולא רצינו לסכן בה את השלושה. בלב כבד נפגשתי בערב עם אליעזר ובפי תשובה שלילית: ״מוצא לשלושה – אין!״ ״מה דעתך על מכונית־הפרודוקטים!״ שאלני אליעזר, כשאנו מלווים במבטינו את המכונית הריקה, היוצאת מכלוב המטבח ופונה לעבר שער היציאה בלוויית משמר. ״אולי נוכל להיעזר בה?׳׳ הדבר לא נראה לי. גם מכונית זו ומטענה נבדקו כל פעם בכל המחסומים בקפדנות יתירה, שמא יועבר בה נשק, תחמושת או חומר־נפץ. וגם לאחר הבדיקה לא ניתן לה לנוע בשטח המחנה בלא משמר. ״לא!״ עניתי, ״המכונית, אין בה מועיל” ובלית ברירה החלטנו כי השלושה ייאלצו להשתמש במחבוא התקרות. מדוכא מאזלת־יד, עזבתי את המחנה. רק שביב תקווה יחיד היה בידיעה, שההעברה לרפיח נדחתה משבת ליום השני. בדרכי לחיפה עברתי על־פני מכונית המשא הריקה. בלי משים שב הרעיון להעסיקני: אולי, בכל זאת, יש לבקש מוצא במכונית זו ואולי לאו דווקא בזו. הרי יכולה להיות גם מכונית אחרת. מכונית שתבוא בלילה ולא ביום. ומשאחז בי הרעיון, לא הרפה עוד ממני. היה בו מרפא מהרגשת חוסר היכולת. התחלתי מפתחו, מנתחו, מעבדו לפרטיו: קרקעית כפולה? חילופין עם הנהגים? אולי שתי מכוניות? אותו לילה נרדמתי כשאני מנסה להשתלט במוחי על עשרות תכניות בריחה, שסבבו כולן סביב ציר אחד: מכונית משא.

    עם בוקר גמלה ההחלטה בלבי: יש לנסות במכונית. דרך אחרת אין! משנפתח פתח לתכנית כלשהי, אין לאבד זמן. עדיין לא ידעתי כיצד יבוצע הדבר. אך מארגן הייתי את הכלים, שיעמדו הכן לרשותנו. ימים אחדים קודם לכן השגנו את הסכמתו של מפקד החטיבה לערוך בליל השבת תפילה כללית לכל אנשי המחנה. לתימהונו, ביקשנו לאסוף את האנשים לא בכלוב המרכזי אלא בכלוב האחרון, שבו נמצאו המחסן והמטבח. נימקנו את בקשתנו בכך, ששם יהיה נוח יותר לשטוף את הענבים והפירות שנביא לסעודת ערב־השבת, וגם בכך שכלוב זה גדול מהאחרים. עוד הנחה נוספת השגנו ממנו, שאותו ערב יסתלקו כל הזקיפים הפנימיים מכל עמדותיהם בשערי הכלובים וייסוגו עד לשער היציאה הראשי, באופן ששטח המחנה יתפנה מזקיפים למשך זמן התפילה. בתום התפילה, הבטחתי לו, ישוב כל עציר לכלובו, ואז ישוב הזקיף למשמרתו. אנו, מצדנו, התכוננו לא לתפילה אלא למסירת אינפורמציה ועידוד לפני העברת העצורים לרפיח. דבר אחד היה כמעט ברור וודאי: בערב זה יחול שינוי בסדרי השמירה. שינוי זה עשוי לגרור עמו גם מידת מה של אי סדר. החלטתי, על כן, לצרף את תכנית המכונית לתפילת ליל השבת. ועד הקהילה בחיפה, בעזרתו של יהושע מנוח, איש דגניה, נתן אישור דחוף להעמיד לרשותי מכונית מלאה ענבים לכבוד מסיבת השבת במחנה. הסדרתי עם ״תנובה״ כי המכונית תהיה גדולה וחזקה. בערוב היום הגיעה למחנה מכונית משא טעונה ארגזי ענבים. ארגז מלא ענבים מובחרים הורד לפני כן בכל אחד משלושת המחסומים, ושני ארגזים לחיילים השומרים בשער הראשי, ״מתנת פרידה מקציני־הקשר״. אשכולות הענבים הטריים והעסיסיים פתחו את הלבבות של אנשי המשמר, שעמדו על משמרתם כל היום בשמש הלוהטת ללא מחסה, ואף העלו בת שחוק אנושית על פניהם. לקצין המשמר בשער הראשי הסברתי כי הענבים נשלחו כמתנה מקיבוץ שכן, וכי התחייבתי להחזיר לקיבוץ את הארגזים הריקים עוד הלילה, שלא לגרום עיכובים לבציר בשעות הבוקר המוקדמות. עם חשכה עמדה מכונית משא גדולה עמוסה ארגזים בתוך מחנה עתלית בכלוב האחרון, במפלס שבין המחסן והמטבח. המסיבה החלה. סילוקם של הזקיפים, פתיחת כל השערים וריכוז כל עצורי המחנה בכלוב אחד יצרו הרגשת חג. פגישת העצורים בינם לבין עצמם, במסיבות שבהן נמצאו, הייתה חוויה עמוקה. היו שם חברי גבת ושריד, יגור ושער־העמקים, אנשי גבע וכפר־יחזקאל, בני עין־חרוד, תל־יוסף ותל־עמל. מאותו יום השבת הארור, יום מעצרם, לא נפגשו. במשך כל זמן המעצר היו רואים זה את זה רק מרחוק, מעבר לגדר־התיל של הכלובים. עתה – פגישת חברים שהונעמה באשכולות הענבים ובחבילות המגדנות מהבית, מן המשקים, שריכזנו והבאנום עמנו, והעיקר – החופש החלקי, הזמני, שבא עם סילוק המשמרות והזקיפים, כל אלה הגבירו את אווירת החג ומילאו את הכלוב שמחה והמולה. לאחר שהיטיבו לבם בפירות, נתרכזו כולם מול הבימה הקטנה שהוקמה בירכתי הכלוב וישבו על האדמה בחצי גורן עגולה, לשמוע אל דברי התפילה וההסבר. עזבתי את הכלוב והלכתי לאורך הדרך המרכזית, להיווכח אם אמנם פונה המחנה מהזקיפים. לשמחתי ראיתי כי ההסכם הוגשם במלואו: בכל שטח המחנה פנימה לא נשאר אף זקיף אחד; החיילים רוכזו כולם ליד שער היציאה. חזרתי לכלוב המסיבה. בשער הכלוב משכתני לפתע בחשכה ידו של אליעזר, ״אהרון,״ לחש נרגש ״נהג־המשאית הוא בן עירו של אחד מהשלושה. דיברנו עמו. הוא מסכים להסתכן באריזת השלושה בין הארגזים הריקים. האם תיקח על עצמך להעביר את המכונית דרך המחסומים?״ לרגע קט תקפוני היסוסים. ידעתי את הסיכון שבדבר. אך לא היה זמן לפקפוקים. לא הייתה ברירה. ראיתי גם את יד הגורל: מכל נהגי חיפה – בן־עיר דווקא! ״ארוז אותם,״ עניתי. הרגשתי שכל ישותי נדרכת לקראת ביצוע המשימה ונטל האחריות. הזרקור, שהיה קבוע על גג המחסן והיה מציף כרגיל באור רב את שטח הכלוב, הופנה עתה לצרכי תפילה, כביכול, אל עבר הבימה, והשאיר את המרחב בין צריף המטבח וצריף המחסן כמעט באפלה גמורה. מלאכת האריזה נעשתה במהירות ובזריזות וכמה נאמנים היו שומרים עליה מעין בולשת. בין העצורים היו גם כל מיני טיפוסים חשודים, שאיש לא הכירם. לא היה זה סוד כי השלטונות ״עצרו״ ו״כלאו״ במחנה עשרות מרגלים וסוכני בולשת. היה הכרחי שהעניין יישאר בגדר סוד כמוס לפחות עד שהמכונית ומטענה יגיעו למקום מבטחים. בשקט מוחלט ״רופד״ בארגזים ריקים על קרקעית המכונית הרחבה משכבו של הראשון, והוא נעלם בתוכו. שני ה״אורזים׳י שניצבו על המכונית התחילו בונים מהארגזים שהוגשו להם בדממה, את החלל בשביל השני. הוא טיפס ועלה על המכונית והתכופף לשכב בין הארגזים. אותו רגע הופיע לפני מתוך החשכה ברנש שלא ראיתיו עד עתה. בהצביעו על החבר המתחבא בין הארגזים, נטפל אלי בלחישה מאיימת: ״הבט מה הם עושים, אני מתנגד לכך בכל תוקף! בשום אופן לא אסכים לזה! חרדה אחזתני. חשבתיו לסוכן בולשת שגילה את סודנו והוא מתכונן להזעיק את המשמר. רגע ראשון פחדתי לענות לו, שלא אגלה את שייכותי לעניין. מי יודע, חשבתי, כמה עדים מקשיבים מסביב למחאותיו ולתשובתי. אך תוך חישוב מהיר על המצב והקשבה לדבריו הרגשתי פתאום בצליל של פחד בקולו. פתאום נתברר לי, כי האיש מפחד ממראה עיניו פחד אמת. ״ראשית, אינני רואה דבר ואיני יודע למה אתה מתכוון״ עניתי לו. ״ושנית, מי אתה ומה זה עסקך.״ ״אדון חוטר־ישי,״ לחש תוך התרגשות רבה, ״אני העוזר של הנהג. לא אצא מכאן במכונית הזאת! יש לי אישה וילדים קטנים!״ חרדתי חלפה. בטחוני חזר אלי. ״הסתלק מכאן!״ גזרתי עליו. ״אתה רואה שם את הרבי כולם מביטים לעברו ומקשיבים לדבריו ואף אתה כך! איש מהם אינו פונה אחורנית ואינו רואה כאן דבר! גם אתה כך! במקרה שיתפסו את המכונית אני אגן עליך במשפט ותצא זכאי. אם תראה ותדע מה שנעשה פה איך אגן עליך? לך לשם, להקשיב לרב! לטובתך!״ נבוך ומציית התרחק מן המכונית. בינתיים ״נארז״ כבר גם השני. עוד ארגזים אחדים נדרשים לכסותו, ואפשר יהיה ״להשכיב״ גם את האחרון. אך בהיותי עסוק בשכנוע עוזרו של הנהג, לא השגחתי במתרחש על הבימה. אותו זמן גמר חברי, עורך הדין יעקב סלומון, למסור דין־וחשבון על המצב ועל סדרי הקשר עם העצורים, שיהיו לנו גם ברפיח. חלק מן היושבים בשורות האחרונות קמו על רגליהם והתחילו נעים לעברנו, אחדים לשם טיול ואחדים מתוך תקווה למצוא במטבח את שרידי העוגות והענבים. היה הכרח מיד לרכז את תשומת לבם לבימה ולו גם לרגעים אחדים בלבד. בלי שיהיה סיפק בידי לחשוב מה לומר, קפצתי ועליתי על הבימה. חייב הייתי לפתוח במשפט מרתק, שימשוך מיד את תשומת־לב כולם אלי, אל הבימה, ויחזירם אליה. לאחר זמן שמעתי, גם מפי ידידים, דברי ביקורת על אותו משפט פתיחה של נאומי הפתאומי. אך אינני חושש לחזור עליו גם עתה. ״אני שמח מאוד שאתם יושבים במעצר!״ קראתי בקול גדול ושמחתי לראות סימני תימהון על פני כל. ״כן! שמח מאוד,״ המשכתי, ״שאתם, דווקא אתם ולא אחרים, יושבים במעצר עתלית ועומדים גם להישלח למחנה רפיח!״ משפט פתיחה זה החזיר את תשומת לב הקהל לבימה. אלה שקמו ללכת חזרו למקומותיהם מקשיבים. מלאכת האריזה יכלה להימשך באין מפריע. עתה הסברתי את דברי: ״בזמנו בגרמניה, אספנו, אנחנו אנשי ה״חי״ל״ שיצאו בשליחות הישוב בשליחותכם אתם את שארית הפליטה, את מאת אלף היהודים לתוך מחנות מעצר, שגם הם היו מגודרים תיל. כשבאנו להיפרד מהם, בעת שחרורנו מן הצבא הבריטי, שאלו אותנו מתוך מרירות ודאגה: מה יהיה עלינו כעת? מי ידאג לנו? אתם חוזרים לארץ, לחייכם האזרחיים ותשכחו אותנו. הבטחנו להם באותו מעמד: במדים או בלא מדים, כאזרחים בארץ או בחוץ לארץ, לא נפסיק את מלחמתנו עד אם נעלה ארצה את האחרון שבכם שירצה לעלות. כיום, כאשר מול מחנות המעצר בגרמניה, שבהם מתענים זה שנתיים למעלה ממאתיים אלף יהודים ותובעים עליה, כלואים גם בארץ, במחנות מעצר כאלה, אלפים מבני הישוב, ממיטב אנשי העבודה והחקלאות, מקיבוץ, ממושב ומקבוצה, ותובעים עליה חופשית לכל אחינו שם ומוכנים ללכת לעתלית, ללטרון, לרפיח, מוכנים לשבות ולרעוב, מוכנים לעמוד במלחמה ללא רתיעה עד שהאחרון בהם יהיה עמנו כאן – הנה יש לי הרגשה, כי הבטחתנו להם לא הייתה הבטחת שווא!״ מדבר הייתי ועיני גם אל השומעים וגם אל מעבר לראשיהם, לצד המכונית. ראיתי את הארגזים המתנשאים גבוה מעל דפנותיה, והם מחוברים ומקושרים אל ארגז המכונית. הבינותי כי גם השלישי כבר נמצא בתוכה. כשניגשתי למכונית ראיתי, כי קשירת הארגזים נעשתה באופן יסודי ביותר, מלאכת מחשבת ממש והדבר לא מצא חן בעיני. ההקפדה היתירה באריזת הארגזים הריקים הייתה בולטת לעין. כרגיל נזרקים ארגזים ריקים בלא סדר זה על זה, חופשים וללא קישור. אך הזמן שהוקצב ל״תפילה״ חלף, היינו חייבים למהר ולצאת מן המחנה, ולא הייתה שהות להתעכב כדי להתיר הכל ולארוז מחדש. ״נזוז׳״ הוריתי לנהג. בלחיצת יד רבת משמעות נפרדתי מאליעזר ומשאר מלווי והלכתי ברגל בעקבות המכונית, שנעה לאיטה אל השער הראשי. ״אהרון״ הזכירני עורך הדין סלומון שהשיגני בדרך, ״אל תשכח! הערב אנו מוזמנים על־ידי מפקדי החטיבה למועדון הקצינים של מטה החטיבה לארוחת ערב. שלישו יחכה לנו בשער. ״לצערי לא אוכל לבוא״ עניתי לו בלחש. ״אבל מדוע?״ שאל, ״חשוב שניפרד מהם ביחסים טובים, הרי עוד עבודה רבה לנו עימהם גם ברפיח״ ״במכונית זו ארוזים שלושה מפקדי “הגנה” ועלי ללוותה דרך המחסומים״ תחילה לא האמין לדברי וחשב שאני מהתל בו. ״תשתדל להשתהות ואל תשיגנו בדרך!״ יעצתיו, ״אם אתפס, תוכל להגן עלי״ התבדחתי כדי להרגיעו מן החרדה שתקפה אותו. ליד השער נפרדנו. הוא הצטרף לשליש ואני התעכבתי בשער היציאה לחכות למכונית. ולפתע, מכשול ראשון: למכונית חסר היתר יציאה! פקודות הקבע של המחנה אסרו על כל כלי רכב שהוא, בלי יוצא מן הכלל, לצאת בלילה משטח המחנה בלי רישיון מיוחד מאת השליש של מטה־החטיבה. העובדה שסמל המשמר בעצמו בדק אותה המכונית עצמה אך שעתים לפני־כן, בכניסתה ברישיון למחנה, אף קיבל מתוכה שני ארגזי ענבים בשביל חייליו, לא הועילה ולא שינתה מאומה. הוראות פקודות הקבע היו חמורות: בלילה יש צורך ברישיון יציאה מיוחד! ורישיון זה חייב להיות חתום אך ורק בחתימת השליש של מטה־החטיבה. מי יכול היה לדעת על פקודה זו? והרי זה היה אותו שליש, שהלך זה עתה יחד עם חברי עורך הדין סלומון ונעלם בחשכה. לא הייתה ברירה אלא לחכות עד שישוב הרץ, שנשלח על־ידי סמל המשמר, ויביא ממועדון הקצינים את הרישיון הנדרש. רגע חשבתי לרוץ בעצמי בעקבות השליש, כדי להשיג מידו אותה פיסת נייר גואלת. אך עצרתי בעצמי. חששתי להשאיר את המכונית. עומדת הייתה בשער היציאה, ברחבה שבין שתי גדרי תיל, כששני זרקורים מציפים אותה ואת כל השטח סביבה באור יום ממש. נדמה היה לי כי האור המסנוור מסוגל לחדור גם לסדקים שבין הארגזים ולגלות את הטמון בהם. נוסף לזה המה השטח הצר והמואר מעשרות חיילים, זקיפי הכלובים, שרוכזו כאן עד תום התפילה וחיכו כעת לצו לחזור אל מקומות משמרת שבמחנה פנימה. מהם שמחו לשינוי שחל בערב זה בשעות השמירה ובילו זמנם בחילופי הלצות וחכמות בסגנון צבאי. אולם היו כאלה שרגזו ורטנו. גילויי יחסו האנושי של מפקד החטיבה ל״יהודים הארורים״ בלילה האחרון הזה לא נראו להם. בעין עוינת הביטו בי, בנהג ובמכונית הטעונה והארוזה. אחד מהם, סמל, התחיל מגלה יזמה משלו. הוא טיפס ועלה על המכונית, תופף בארגזים, משך בחבלים וזרק מבטים רבי משמעות אל בין הארגזים. ״אמור״ פנה בקול רם אל חברו למטה, ״לשם מה מסדרים וקושרים בדייקנות כזו ארגזים ריקים?״ ״כדי שלא יישברו מטלטולי הדרך״ מיהרתי להניח דעתו. ״האומנם?״ בקולו ובהבעת פניו הדגיש את אי אמונו. ״גם אני נהג מכונית ומעולם לא ביטלתי זמני כדי לסדר ולקשור כך ארגזים ריקים לנסיעה של כמה קילומטרים. אני מתערב כי צרור מן הסטן שלי ידובב ארגזים אלה ביבבה אנושית״ הצהיר בשחצנות מתגרה. המצב נעשה חמור. הערותיו הארסיות והמחשידות ריכזו את מבטיהם של עשרות זקיפים אל המכונית. עיניים בולשות, מקצועיות ננעצו במכונית ובמטענה. ניסיתי להפיג את המתיחות בהלצה, אך לא מצאתי אוזן קשבת. דברי נתקלו בפנים אטומות וזעומות. צר היה לי אותו רגע על ״אסירי״ ושיוויתי לעצמי את הרגשתם לשמע דבריו של הסמל הבריטי. התנחמתי, שאולי אין הדברים מגיעים לאוזניהם. אך יותר מכל חושש הייתי לתנועה או איושה כלשהי מצדם. שיעולו של כל חייל עצר את נשימתי, שמא מתוך המכונית נשמע. התאמצתי להיראות שליו ושקט ואף שמח ומשמח, אך הדבר עלה לי במאמץ רב. עידוד גדול מצאתי בהתנהגותו של הנהג. זו הייתה התנהגות למופת. יושב היה בתוך תאו, מעיין בקרע עיתון שנקרה לידו וכולו שלווה עילאית. ״חסרה פתקה, מה הבהלה. מצדי אין לי מה למהר. יכול אני אפילו להירדם קצת תוך ישיבה כאן. דרך ישיבתו, שפעה ממנה מנוחה והרגעה. כך אינו יושב נהג שבמכוניתו נמצא חומר בלתי לגאלי והוא מוקף עשרות חיילים מזוינים עוינים. לא! בודאי רק מקרה הוא, חשבו אחדים מהם, שארגזים ריקים אלה מסודרים וקשורים ככה. אולי באמת שומרים היהודים על ארגזים ריקים שלא יישברו בטלטולי הדרך וקושרים אותם בהקפדה יתירה. לעומת זאת הייתה התנהגותו של עוזר הנהג מוזרה ומעוררת חשד. פעם בפעם היה יורד מן המכונית ומהלך סביבה סחור סחור, כתוחם בינו לבינה, כשהוא מעיף מבטי דאגה לעבר מטענה. השתדלתי לרתק אותו למקומו במבט אתראה, אך לא הצלחתי. המתיחות הלכה וגברה. ״אמור!״ פתח מחדש הסמל ממרומי המכונית, ״מדוע לא נתיר את החבלים, עד בוא הרישיון, ונבדוק מה בקרבה. הרי ממילא השליש איננו בשעה כזאת, והמכונית תהיה חונה כאן.״ כפסע היה בינינו ובין החיפוש, על כל תוצאותיו. לא יכולתי לעשות דבר. גם לא לברוח. לא היה עולה בדעתי לעזוב את המכונית עם מטענה, שלקחתי עלי את האחריות להעבירה. כל תנועת בריחה של המכונית כולה הייתה הופכת אותה ואת שלושת החברים הארוזים בתוכה מטרה חיה לאש ממכונות הירייה והנשק האוטומטי. כמלאך הגואל הופיע אותו רגע הרב סרן הסקוטי ממטה החטיבה. מכל קציני מטה החטיבה הראה הוא באותם השבועות יחס אנושי והוגן כלפי העצורים, והשתדל לעזור ככל שהשיגה ידו. בשיחה ידידותית סח לי פעם, כי במלחמת העולם השנייה נפל בשבי ושהה ארבע שנים במחנות השבויים בגרמניה. שם למד לדעת את גורלם של ששת מיליוני היהודים. ״כל כמה שאחיה תפעם בי הרגשת אשמתנו, וחובנו אנו, הנוצרים, כלפיכם, היהודים.״ אכן, שמר אמונים להרגשת חובתו, ולמרות הרוח הכללית העוינת ששררה במטה החטיבה, לא היסס להראות לנו את יחסו האנושי בגלוי. ״מה מתרחש כאן?״ פתח וחקר, בהרגישו במבטי את תחינתי האילמת המשוועת לעזרה (״בשנות שבתי במחנות השבויים בגרמניה״ סח לי פעם תוך שיחה לבבית, ״למדתי לקרוא ולפענח מבטים אילמים״), ״אדוני״ הבעתי את התמרמרותי, ״לא ידענו על רישיון מיוחד שיש לקבל בשביל המכונית בלילה, והמשמר מעכב את יציאתנו. עמוסה ארגזי ענבים הוכנסה לפני שעתים מכונית זו על־ידי ברישיון, וכעת היא נושאת את הארגזים הריקים.״ ״מפקדי״ הטיח דבריו הסמל, ״הארגזים ארוזים בצורה חשודה ביותר. ברצוננו לפרקם ולבדקם.״ במבט עין אחד על המכונית הטעונה והארוזה, הקשורה ומקושרת, העריך כנראה הקצין את המצב. לעולם לא אדע מה שעבר במחשבתו אותו רגע. ״תרד מהמכונית ואל תתערב בעניינים לא לך״ פקד על הסמל. ״ואתה פתח את השער ותן להם לנסוע!״ ציווה על מפקד המשמר. ״השליש הודיעני כי העניין בסדר.״ לא עברה דקה ומחסום השער היה מאחורינו. המכונית עמדה על הכביש מחוץ למחנה, כשעוזר הנהג משיגה וקופץ לתוכה במהירות. ״אני מצטער שאין בידי רישיון מן השליש בשביל מכונית המשא״ לאט לי הקצין בהיפרדו ממני ליד מכוניתי שלי שהמתינה לי על הכביש מחוץ לשער. ״תצטרך להסתדר איך שהוא. דרך צלחה!״ בלי להוציא הגה הודיתי לו בלחיצת יד בשמם של השלושה שלא ידע עליהם, אך ייתכן שניחש את מציאותם במכונית. הקדמתי את מכונית־המשא ונסעתי לפניה. לא בלי חרדה התקדמתי למחסום הראשון שעל הכביש. מי יודע מה פקודות קבע יש להם לגבינו. אך כאן הייתה לנו הפתעה נעימה. משנתבקשו זקיפי המחסום להחזיר לנו את ארגז הענבים הריק, נענו מיד: ״אה, זה אתם, הענבים היו נפלאים! רב תודות! תביאו מחר עוד אחד! הנה הארגז, נזרוק אותו למעלה אל תוך מכונית־המשא.״ לא עלה בדעתם להטרידנו בחקירה ובדיקה. ״לילה טוב!״ ״לילה טוב!״ אחד אחד נפתחו לפנינו לרווחה גם יתר המחסומים. כעבור רבע שעה עלינו על הכביש הראשי תל־אביב – חיפה. רוח הלילה הקרירה ודממת הכביש השומם ציננו את דמי והפיגו את המתיחות. ידעתי כי מכאן ועד חיפה אין עוד כל מחסום. אם עוד נשקפת לנו סכנה כלשהי, חשבתי, הרי זה רק מצד עתלית. מי יודע אם לא ראו אותנו בשעת הטעינה גם עיניים זרות. הרבה שליחים לשטן. ייתכן שהידיעה על הבריחה כבר הגיעה למשמר והוא יצא לדלוק אחרינו. נתתי, איפוא, הוראה לנהג מכונית המשא לעבור על פני ולנסוע קדימה. מוטב במקרה כזה שמכוניתי תהיה בין הרודפים ובין מכונית המשא. אולי הרגעים האחדים שיעצרו כדי לחקור אותי – יהיו רגעי ההצלה הדרושים למכונית המשא ומטענה, והיא תספיק להגיע לחיפה ולהיעלם בסמטאותיה. לפתע הרגשתי כי משהו אינו כשורה: האור האדום של מכונית־המשא לא נעלם אלא נשאר במקום והוא גדל והולך בעיני, כשהאודם שבו הופך לסימן מאיים. ברור היה, המכונית נעצרה. היא עומדת! מה קרה? תקרי קלקול במנוע? דווקא עכשיו, ובמקום זה חירפתי בלבי את הנהג, את המכונית ואת בעלי המוסכים. אולם משקרבתי נדהמתי למראה עיני: הכביש היה חסום. מכונית נושאת ברן, שעמדה באלכסון במרכזו של הכביש, כיוונה אל מכונית המשא זרקור ומכונת ירייה. סגן צעיר חקר את הנהג לתעודותיו, ושני חיילים מזוינים חיפו עליו בתת מקלעים מכוונים כלפי הנהג, כמוכנים לפעולה. חייל אחד, שהתכופף לפני המכונית, קרא לקצין את מספר מכונית המשא, בעוד חייל שני היה מחפש לאור פנסי מכוניתו את המספר הזה בתוך רשימת הרישיונות שהוצאו לאותו לילה. היה זה פטרול נייד שנשלח לבדוק את הרישיונות. הרגשתי כי דמי עולה אל ראשי. ראיתי חייל מטפס על המכונית לבדוק מה טיב מטענה. הקצין, שנוכח לראות כי מספר מכונית המשא אינו נמצא ברשימת הרישיונות שבידו, הלך והתרגז. אותו רגע קפצתי ממכוניתי, שנעצרה מאחרי מכונית המשא, וניגשתי בחפזון לקצין. כעסו עלי, שאינני מחכה בתור, גדל עוד יותר כשהודעתי לו בשקט כי אני האחראי למכונית המשא. ״מי אתה ומה לך ולמכונית זו״ נפנה אלי בזעם. ״מכונית זו נוסעת עמי״ הודעתי בהציגי לפניו במנוחה מודגשת את תעודת ״קצין־הקשר״ שלי. חתימת מטה חטיבתו עשתה עליו רושם. רישיון המכונית שלי ורישיון הנסיעה האישי שלי, על פני כל הארץ ובכל שעות היום והלילה׳׳ הניחו מעט את דעתו. ״אתה בסדר, תוכל להמשיך״ פסק בקול מתון יותר, בהחזירו לידי את ניירותיי. ״אך מכונית המשא תישאר כאן עד הבוקר. הנהגים עצורים ויעמדו מחר למשפט, אלא אם כן יוכח כי רישיון זה שבידך אמיתי הוא״ פסק. ״פרקו ובדקו את מטענה!״ פקד על חייליו. ״הבט נא״ פניתי בתקיפות אל הקצין וחייליו, כשאני משתדל להרחיק קודם כל את תשומת לבם מהמכונית ולרכזה על משהו אחר. ״אני מפקד פלוגה לשעבר. פלוגת חיל־רגלים. השתתפתי בקרבות בחזית איטליה, בצבא מונטגומרי, כקצין אל קצין אני אומר לך כי מכונית המשא באה עמי לפנות ערב לעתלית, וכעת היא חוזרת עמי משם. מטענה ארגזי ענבים ריקים, אם אתה עוצר אותה למשך הלילה, אתה מכריח גם אותי להשתהות כאן. מי כמוך יודע כי קצין הצבא הבריטי אינו עוזב את חייליו ואת נהגו לבלות לילה בקור, כשהוא נוסע לו למועדון לבלות. לימדו אותי בצבא הבריטי לשאת את הקשיים יחד עם חיילי״ וכאן הוצאתי מכיסי את תעודת השחרור מהצבא הבריטי, שנשאתיה עמי תמיד באותם הימים. דרגתי, שהייתה בשתי דרגות גבוהה משלו, ואישור בחותמת המלך ג׳ורג׳ עצמו על זכותי להשתמש בדרגה זו, בתור דרגת כבוד, הפיגו את המתיחות ואף עשו רושם. מיהרתי לנצל זאת. הסברתי לו את עניין המסיבה, הענבים שהובאו ברישיון, והארגזים הריקים שיש להחזירם עוד הלילה לבציר. אך הוא נשאר בשלו. פקודה היא פקודה. רישיון המכונית אינו ברשימתו והוא חייב לעצור אותה עד הבוקר. אולם בנעימת קולו הרגשתי כי סירובו אינו עוד פסקני כל־כך. החלטתי לשים הכל על קלף אחד. לא היה לי מה לסכן. ״שמע״ פניתי אליו בהתקפה מחדש, בהוסיפי לקולי צליל של פיקוד, ״אתה מחפש לך צרות. המכונית נוסעת ברשות מיוחדת של שליש מטה החטיבה. הרי האלחוט לפניך, התקשר עם מועדון־הקצינים של המטה, השליש עודנו שם, רק לפני דקות מספר עזבתיו – והוא יאשר לך את אמיתות דברי. או, אם תרצה, הרשה לי להשתמש באלחוט שלך ואני אשיג לך ממנו אישור מיד!״ הזכרת שמו ודרגתו של השליש פעלו את פעולתם. ואולי היה בקולי בטחון וצליל של מפקד, שאימונו הצבאי של הקצין הרגילו להישמע להם. גם עצם ההצעה להשתמש באלחוט צבאי הייתה בלתי־רגילה לגבי נוסע יהודי הנתפס בלילה עם מכונית בלא רישיון. ״הבט״ הוספתי להגדיל ספקותיו, ״בעוד מחצית השעה תעבורנה כאן עוד שתי מכוניות, אחת מהן של הרב, והשנייה של עורך הדין סלומון. שניהם מסובים ברגע זה לארוחת ערב עם מפקד החטיבה שלך במועדון הקצינים. כולנו באנו בשיירה אחת, אלא שאני הקדמתי לעזוב כדי ללוות מכונית זו. תן לי את האלחוט ומפקד החטיבה בעצמו יאשר לך את זהותי ואת אמיתות דברי!״ דיבורי הבוטח, קולי המתמרמר, ובעיקר הזכרת דבר ההזמנה לארוחת־ערב במועדון קציני החטיבה, הכריעו את הכף. לגביו, בדרגתו הוא, היה מועדון זה בחינת קודש הקודשים שרק לאחר עשר או חמש עשרה שנה יכול היה לזכות להגיע לשם. ״סר (המפקד)״ פנה אלי בטון חצי רשמי, ״אני מקבל את דברתך, דברת קצין, ואני עושה מעשה יוצא מהכלל הפעם. אתם חופשים לעבור!״

    בשוק המרכזי של הדר הכרמל, במחסן דגים, פרקנו בלאט את מטען המכונית. אחת אחת התרוממו שלוש דמויות, כשהן מנערות מעל עצמן במצב רוח את הארגזים העליונים, מתמתחות ומתנערות לאחר השכיבה הכפויה וקופצות בזו אחר זו מעל המכונית. ״האם שמעתם מתחת לארגזים את כל המשא ומתן שהיה בדרך?״ שאלתי. ״כל מילה ומילה״ ענה לי פרובר, ״וכאשר שמעתי את קולך הבוטח, שבו שכנעת את הקצין כי אין במכונית מאומה בלתי אם ארגזים ריקים, החילותי אף אני מפקפק אם אמנם נמצא אני בתוכה.״