יצחק יגורי

06/04/1904 - 05/03/1979

יצחק יגורי

יצחק נולד בכ”א ניסן שנת תרס”ד, 6.4.1904 בעיירה האוקראינית קריוואוזירה.
נפטר ביום ו’ אדר תשל”ט – 5 במרץ 1979

רקע גידולו היה עברי וציוני. בבית משפחת פרובר דיברו עברית וספגו אהבת-ציון מגיל רך. האב – נחמן ז”ל – היה מהבילויים ומראשוני רוכשי הקרקע בחדרה. בשלהי המאה ה-19 חזר אל משפחתו ברוסיה כשהוא חולה בקדחת. בשנת 1907 נרכשו ע”י המשפחה אדמות בבאר-יעקב והאחות הבכורה עלתה ארצה ונמנתה עם מייסדי המקום.
יצחק, ככל בני המשפחה, למד עברית והתכונן לעלייה לארץ. בגיל 9 התייתם מאמו רות ז”ל ולאחר מכן נפרד מנח אחיו ושתי אחיות בוגרות שעלו ארצה. בגלל מלחמת העולם הראשונה נאלצה המשפחה לעבור לעיירה אחרת בפלך חרסון, שם עסק יצחק בהוראת עברית והשתייך לארגון יהודי של הגנה עצמית. למשך תשע שנים נדחתה עלייתם ארצה ורק בשנת 1923 מגיע יצחק ארצה עם שאר בני משפחתו. כאן, הצטרף יצחק אל אחיו בקבוצת “אחוה”, אשר התגוררה אז בגבעת-נשר.
יצחק היה בין ראשוני המייסדים של קיבוץ יגור. הוא עובד בפלחה והיה מהראשונים שהכניסו את הטרקטור ואת המכונה לשדות המשק. כבר בשנותיו הראשונות בקיבוץ התגלה יצחק כלוחם על אידיאלים מוצקים וכאיש שההגנה והבטחון קרובים לליבו. ביגור נשא לאשה את רחל, לבית צם ונולדו להם הבן אסא ז”ל והבנות רותי ושרהלה. יותר מאוחר למד נהיגה והיה מראשוני הנהגים במשק. כך גם הגיע אל העברת הנשק במחתרת.
בסוף שנות ה-30, נתמנה יצחק ע”י אליהו גולומב ז”ל לתפקיד מרכזי ב”רכש” ובצבירת נשק ל”הגנה”. כאחראי על קבלת משלוחי הנשק והסתרתו פעל בלילות ארוכים-ארוכים ועסק בבנייה ופיתוח של סליקים ומחסות לנשק. הוא היה האחראי להפצת הנשק לאזורי סכנה ודאג במחתרת לאספקת נשק ותחמושת ליחידות ה”הגנה” והפלמ”ח. למעט רגעי אושר וגמול לפעלו, זכה עם הקמת ישובי “חומה ומגדל” וחניתה – במיוחד.
חיים אלה, של מתח ושתיקה פגעו לא מעט בבריאותו, אך הוא לא ידע לאות ולא יצא מאלמוניות מלאכתו. ביתם של רחל ויצחק שימש מקום מפגש לכל מפקדי ה”הגנה”. אז באה “השבת השחורה” וגילוי מצבורי הנשק ביגור. יצחק שהיה מבוקש ע”י הבריטים הוברח מהמעצר בעתלית, עוד בטרם נתגלתה זהותו. שבועות רבים הסתתר אצל אחותו ולבסוף חזר אל משפחתו הדואגת במשק.
אחרי קום המדינה – כשהוא עובד בנהיגה והובלת תוצרת “לגין” – אין הוא מנתק עצמו מכל אירוע בטחוני. הוא מתעניין בכל מבצעי צה”ל ובכל קורותיהם של המפקדים יוצאי ה”הגנה” והפלמ”ח.
נפילתו של אסא בנו במלחמת ששת הימים, פגעה בו עמוקות. מאותו היום נשא יצחק את השכול ואת אסונו האישי בתחושת הקרבה וגבורה. ביגונו הרב ידע לשאת בגאווה את מעשיו של אסא בקרב ההבקעה אל גב ההר – בואך ירושלים.
יצחק היה במשפחה לסמל ההתגברות ונכונות ההקרבה. בעקשנות טיפח את זכר בנו אסא ובשמו המשיך לחנך דור של נכדים ובני-מוקיריו של אסא.
שום הסבר ושום סיבה שבעולם לא מנעו ממנו להמשיך ליד הגה המשאית בעומס שמעבר לכוחו. בריאותו נתרופפה והלכה, אך רוחו נשארה איתנה. “אני אנהג עד גיל 75” היה חוזר ואומר. שבועות מספר לפני יום-הולדתו ה-75 בגד בו ליבו.
וכך נשאיר לפתע את רחל והבנות, את אחיו ואת כל המשפחה ומשפחת יגור כולה – המומים מצער.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בשאלה כאובה

    בימים אלה הסבו חברי המשק בצורה צנועה ומאופקת לחוג את חג הל”ד לעליה על הקרקע. מאורעות גדולים וכבירים שהתרחשו באותם הימים האפילו על מסיבה זו. נוסף לכך, יובל ל”ד שנים אינו יובל מסכם.

    אך כבר עומדים אנו בפרוס יובל הל”ה שנים לקיום המשק; זהו פרק זמן התובע ומחייב סיכום וחשבון-נפש תנועתי, וראויה התנועה וזכאי המשק על חבריו להתייצב ולהופיע לפני ציבור הפועלים במלוא שיעור קומתו, על היש שבו והישגיו הרבים ועל חלקו בעיצוב דמות תנועת הפועלים הישראלית ותרומתו במאבק על שחרור מדיני ולאומי, ועל נכונותו החלוצית כי רבה.

    אך דא עקא, לא נוכל לעשות זאת, ומכרסם בנו רגש חובה כבד; טרם שפרענו את החוב הקדוש הזה לא נוכל להצביע במצפון טהור, הן אישית והן ציבורית כחברה, בגאון ובמלוא הקומה, על מפעל דורנו.

    חלפו תשע שנים מאז נפלו ראשוני חברינו במלחמת הקוממיות. כבד ועמוק היה האבל, ועל קברם הפתוח קיבלנו והכרזנו קבל כל חברי המשק: ל א נ ש כ ח ם, ורוחם וזכרם של חברינו ובנינו שנפלו בעד שיחרורנו המדיני והלאומי ינון וישרוד בתוכנו. אך עד היום לא נמצאה הדרך הנאותה להנצחת זכרם בתוכנו, הלכה למעשה, ע”י הקמת מצבת זיכרון שתישא את שמם לדורות.

    בעמדנו על סף שנת היובל ה-35 לעלייתנו על הקרקע אין ולא תיתכן כל עריכת וקביעת תכנית ההולמת מעמד זה, טרם שנוכל להופיע לפני החברים ולומר: לא הפרנו את הבטחת הכבוד לזכר חברינו ובנינו שנפלו. הנחנו יסוד למפעל הזיכרון.

    רבה תקוותי שיימצא בנו הכוח וגודל הלב, ולא נחלל את חג היובל ה-35, לרווחתם של כל החברים.

    יצחק יגורי

    יומן יגור, 9.1.1957

  • כעת מותר לגלות

    …בשנת 1932 צעדנו צעד נוסף קדימה. התחלנו לבנות מקומות איחסון וסליקים בנויים וקבועים לצרכי המשק, אך מחוסר מקום לאיחסון הנשק הנרכש ע”י המרכז וכמויות גדלות והולכות, העמדנו לרשות המרכז, כסידור ארעי וזמני, את מחסני המשק לצרכי איחסון. הצורה הזאת היתה לקויה בחסרון גדול. הנשק היה מפוזר במקומות רבים והגישה היתה אפשרית רק בלילות, מה שגרם לקשיים גדולים בעבודת המחסנאות. כל ארגון משלוח גזל זמן רב, בעיקר משלוחים יוצאים, וגם דרש זהירות רבה – שלא יתגלו מחסנים על-ידי עוברים מקריים. גם את כוח הזיכרון היה צורך לאמץ. כדי לבצע משלוח היה צורך לזכור איפה כל סוג ומין מונח.

    בתקופה זו החל לזרום נשק חדש מאירופה, בעיקר כלים קטנים בקליבר זעיר. רוב המשלוחים עברו דרך נמל יפו, ואלינו הם הגיעו דרך מחסן תל-אביב ע”י מכונית הסליק. מכאן הנשק נמכר וחולק לישובי הצפון. זו היתה תקופת המזוודות, זאת אומרת באמצעות משלוח מחו”ל במזוודות. שיטת המשלוח היתה כזאת: בצאת האוניה עם עולים מנמל בחו”ל היו מכניסים מספר מזוודות על שמות בדויים, ובהגיע האוניה עם העולים לכאן, לנמל יפו, היה כבר מי שדאג לקבלן ולהוציאן ולהביאן לתעודתן…

    – – –

    במשך השנים תרצ”ו-תרצ”ח קיבלנו הרבה נשק. רובים, מקלעי רקם, מרגמה 3 אינץ’, שלפי דוגמתה ייצרו אחר-כך בתע”ש שלנו מרגמות מתוצרתנו. גם פגזי מרגמות קיבלנו מחו”ל עד שהחלו לייצרם בארץ….

    בתוקף המצב ובהתחשב בהתרחבות הפעולה, בָּשֵל הצורך להגשמת החלום שרבות חלמנו על כך – לבנות מחסן מרכזי גדול, הולם את הצורך.

    – – –

    התחלתי את הפרק הזה במקומה של יגור במערכת ההגנה, ואסיים ביגור.

    בפרוץ מאורעות הדמים של תרצ”ו עמדנו מוכנים, פחות או יותר. לא כבמאורעות תרפ”ט פגשנו את מאורעות תרצ”ו. במשך השנים הכשרנו קאדר מדריכים ומפקדים, שהיו מסוגלים ליטול לידיהם, כל אחד בעמדתו ובגזרתו, את היוזמה להדוף כל התקפה אפשרית. גם בשטח הזיון לא שקטנו על השמרים. הרבינו לרכוש נשק. במשק פעלה מפקדה בצורת ועדת ביטחון, שכל ענייני הביטחון נחתכו על ידה וכל כוח האדם עמד לרשותה, הן הכוח הלוחם והן כוח השירותים… גמל אז הצורך לשתף מספר אנשים גדול יותר בשיקול ובהכרעת העניינים, והקימונו מועצת ביטחון ממונה. זאת אומרת אנשים לא נבחרו מבין כלל הציבור אלא מונו ע”י ועדת הביטחון. וכאן נטמן הזרע למוסד נבחר מוכר ע”י כל הציבור.

    ברכה רבה ראינו במוסד זה.

    …גם ביחס לשיתוף החֲבֵרָה בעול ובאחריות ההגנה עשינו מפנה חד. לא רק ששיתפנו חברות בתוך המפקדה, אלא גם בשטח ההדרכה תפסה החברה מקום נכבד, ולא מעט חברים קיבלו את הכשרתם הצבאית מידי החברות. גם בפיקוד בעמדות לא נגרע חלקן של הבחורות, ויצא הקול כי ביגור מתחוללת מהפכה במושגי ובסדרי ההגנה, ובאחת ממועצות הקיבוץ הוחלט לחייב את המשקים לנהוג כמנהג יגור ולשתף שיתוף אמת את החברה…

    עוד שינוי הנהגנו: עד הזמן ההוא לא היה קיים תקציב לצרכי ההגנה, ובכל מקרה היו צריכים להקציב סכומי כסף שונים. במשק נקבע תקציב שנתי, שאושר ע”י המועצה…

    ועוד חידוש חידשנו: מקובל ומוסכם היה שאין בונים עמדות קבועות ויציבות, אלא משתמשים בעמדות ארעיות מסודרות משקי-חול. והנה ניגשנו לבנות עמדות מבוצרות מבטון, היכולות לעמוד בפני התקפה מבלי שתחשוף את עצמך לכדורי התוקפים… הדוגמה שלנו שימשה אות לשינוי מערכת ההגנה בישובים רבים.

    יצחק יגורי

    יומן יגור, 29.6.1962

  • שנתיים גורליות

    ביום 16 למרץ בשנת 1923 הגעתי לחופי הארץ ולמחרת צעדתי ברגל לסלמיה, היא גבעת נשר, והצטרפתי לקבוצת “אחוה”.

    הגעתי ארצה אחרי נדודים וטלטולים רבים מקריבויה אוזירה אשר באוקראינה. בית הורי שימש כמרכז ציוני בכל האיזור, ומשחר ימי גדלתי, חונכתי וספגתי אווירה ארץ-ישראלית, כאשר המטרה העיקרית היא עליה ארצה. אבל בימים ההם, ימי מלחמת העולם הראשונה, לא נסתייע הדבר.

    – – –

    בשנת 1921 נפתח סדק צר בגבול רוסיה-פולניה והיתה אפשרות – אמנם בדרך בלתי ליגלית – לצאת את הארץ. כל המשפחה יצאה לדרך, למרות הסכנות בהברחת הגבול. בפולניה חיכינו כמעט שנה לאפשרות של עליה, וביום 5 למרץ 1923 הפלגנו באניית גרוטאות מנמל גלץ שברומניה לארץ-ישראל.

    ***

    התרשמתי מאוד מהקבוצה בת 9 חברים שעלתה על הקרקע חודשים מספר לפני בואי. כל אחד מהם היה טיפוס בפני עצמו. מי שנקלע במקרה למקום זה ולא הכיר את האנשים האלה מקרוב, עלול היה לטעות ולחשוב שיש לו עניין עם ציניקנים ללא תקנה. ואכן, לפעמים נדמה היה שהם מבליטים במכוון את הציניות. בכלל, אסור היה להזכיר את המילה “אידיאליסטים”. זה עורר בהם סלידה כאילו…

    אנשי “אחוה” בחרו את דרך חיי הקבוצה ללא שום אידיאולוגיות. ככה צריך. אחרת הם לא יכלו לחיות. הציניות שלהם, כביכול, שלאמיתו של דבר אף פעם לא הפכה לגסות, לא הפריעה לאף אחד…

    יחסם של אנשי “אחוה” לעבודה היה, כמו בתקופה ההיא, מיוחד במינו. נזכר אני: עבדנו – אני ועוד אחד מהקבוצה – בבניין בחיפה. הלה חלה במחלת פרקים ולא יכול לשאת את דלי המלט באצבעות הידיים. הוא שם אותו על זרועותיו, וכך סחב דליים במשך כל היום. רציתי לעזור לו, אבל הוא נפגע והתפרץ עלי: “איך אתה מעיז”… לאנשים לא-עובדים התייחסו בביטול מהול בבוז. איך אפשר לא לעבוד?…

    – – –

    בכלל, יש להגיד כי השנתיים הראשונות עד לאיחוד היו קשות ביותר. עזבו אותנו בחורים טובים, בעלי הכרה ואנשי אידיאה. הם לא ראו את שביב-האור ולא האמינו שיבקע אי-פעם. ישבו שנה-שנתיים ולא ראו תכלית, לא רק מבחינה אישית אלא גם מבחינה אידיאית-חלוצית. קמו והלכו. אחת העזיבות המכאיבות ביותר היתה עזיבת כמה חברות. קראו לזה אז “מרד הבחורות”. בערב שבת אחד עזבו אותנו שלוש בחורות. הנימוק הרשמי: בחור אחד העליב אותן. אבל זה היה רק תירוץ פורמלי. הסיבה האמיתית היתה חוסר כוח לסבול יותר, והעיקר אולי חוסר פרספקטיבה ואמונה שיש ושיהיה פעם ערך לסבל הזה.

    – – –

    חלפו ארבעים שנה. ולפעמים – אפילו לאלה שצעדו את הצעדים הראשונים של המשק קשה להאמין למראה של יגור היום, כי אכן – כזאת היתה ההתחלה.

    יצחק יגורי

    בתוך “ספר יגור”, 1962

  • יצחק – שלושים למותו

    מלאו שלושים למותו של יצחק. כבדרך-אגב, ללא דגש, הלך מאיתנו. כמעט ולא ידענו כי בא עליו המוות…

    יצחק היה איש עבודה. כל ימיו לא נפרד מכלי הייצור. טרקטור ושדה ומשאית… להתפרנס מהעבודה היה בשבילו עיקר. פולחן. והוא עבד עד יומו האחרון, עד שעתו האחרונה. מעולם לא ויתר… לא זנח את עבודת הכפיים.

    האיש בכחול הלך.

    רגיל הייתי לפוגשו בכחול, בשיחה חטופה, לעת ארוחת הבוקר, על רומה של המדיניות הלאומית, על ערכי העבודה, ביטחון ישראל ועל ערך ההגשמה האישית. עקרונות אשר מילאו את לוח לבו ויישם אותם בכל מאודו. עבודה והגנה עליה; קיבוץ והכשרה אליו; אלה היו עיקרי אמונתו, וחי בהם.

    האיש במחתרת הסתלק.

    מעשיו היו במחתרת. עיתותיו היו במחתרת. נוהגו היה במחתרת. יצחק היה איש הרכש והתחזוקה של נשק ההגנה. הסכנה היתה רבה. בתקופות שונות נעה ההסתכנות בין מאסר בפועל ועד לגזר דין מוות. לכן היו מעשי הרכישה, ההעברה והאחסנה חייבים להיעשות בסתר, נעלמים מעיני בולשים וסקרנים. לכן עיתות ההתעסקות בהם היו חייבים להיות באפלה ובמסתור. לכן התנהגותו של העוסק בכגון דא חייבת להיות מרוחקת מן הפרסומת.

    יצחק היה כזה מטבעו, באופיו. רבים שראוהו לאור השמש שפטוהו לפי הרישול בתנועותיו, ביחסיו לסובב אותו. סגור היה בסודותיו שלא נתגלו להם. ומעטים שליווהו לאור הירח ובלילות חושך – הכירוהו זריז, חושב, מעודד וממריץ. המחתרת במעשיה.

    האיש שחי בענווה נדם.

    מטבעו היה שתקן. עם רעים התרועע. אהב כל אדם אשר צֶלם אלוהים בדמותו. נשא סודותיו עימו. לא גילה, לא התפאר. מעשיו – מעשי נפילים. מחסני הנשק של ההגנה פרצו כל תכנון, כל מסגרת. מן הצפון הרחוק נפתחו המקורות. הנשק זרם למחסנים ואף יצא מהם בזרם. ישובי גבול חומה ומגדל; יחידות חי”ש ופלמ”ח – כולם הוזנו ע”י האיש הנסתר ורעיו המסייעים לו, נסתרים אף הם…

    השבת השחורה הרסה אותו. כל עולמו נחרב עליו. כל פועלו נשדד ממנו. ועוד כבד עליו אסונו האישי – נפילת אסא בנו, על הטרשים שבהרי יהודה, במלחמה על שחרור ירושלים. עד יומו האחרון נשא בכאב כבוש. בעבודתו היום-יומית, בנהגות על המשאית, השקיע את יגונו ושיכחו. למות וגבו זקוף! זה רצונו, זאת בקשתו.

    אשרי יצחק, שאכן כך נגזר לו. מעשיו במחתרת הביאו אותו אל היכל הקודש של גיבורי האומה…

    יהי זכרו ברוך בתוכנו.

    צבי סלע

    יומן יגור, 6.4.1979

  • מתוך שיחה בחוג המשפחה

    רחל: יצחק גדל כיתום, ללא אם, והיה רגיש מאוד. היתה חשובה לו מאוד הסביבה החמה והאוהבת. יתמותו קבעה את התנהגותו, ההפנמה שלו ואופיו עד יומו האחרון. כל הסיגוף הזה, שבו שום דבר לא היה חשוב לו למען הנאתו. למשפחה, לי, לילדים – כן. הרבה דברים באופיו הקשוח אני משייכת לכך, שבהיותו קטן היה הבן האהוב על אמו והיא נעלמה פתאום…

    יעקב: …הוא שמר על תעלומות ועניינים או דברים שהיו חשובים בעיניו; לא בכל מקרה רצה לספר ולשתף אחרים.

    רחל: בייחוד בעניינים אישיים. אם זה אישי – אז זה שלו בלבד. אבל ההחלטה הזאת שהוא לא ישאר ללא הגנה, ליוותה אותו כל חייו, ובזה הוא עסק מהיום שבא ארצה. הדברים לא היו כל כך “במקרה” אצל יצחק.

    יעקב: הוא היה הטיפוס של האנטי-צ’יזבטניק. יותר שתק מאשר סיפר.

    רחל: קצת הוא סיפר. אבל צריך לזכור, שבתחילה אסור היה בכלל לדבר על הדברים האלה, ואחר-כך, אחרי שמצאו את מחסן הנשק, הוא היה מדוכא מאוד ומכונס בעצמו, ולא סיפר כמעט כלום ממה שעבר עליו…

    רותי: לא ידעתי שהוא עוסק בדברים אסורים. אני הייתי עוד ילדה קטנה ואף פעם לא קשרתי את הדברים. רק אחרי שנים נודע לי שאבא עסק בנשק אי-ליגלי…

    רחל: כל מה שחסר ליצחק הוא מסר והקדיש לילדים… אבא אהב לשבת כל ערב ולקרוא בעיתון. אבל ברגע שהילדים או הנכדים נכנסו, רק להם ניתנה תשומת הלב. יצחק היה מוצא פתרונות חינוכיים טובים, וזה בלי ללמוד ובלי לדעת תיאוריה. זה היה טבוע בו, לכן נמנע מפינוק. יחד עם זה, הוא עצמו היה זקוק מאוד לתשומת לב ואהבה, ולאווירה טובה סביבו.

    רותי: …אווירה מיוחדת היתה בטיולים המשותפים לאורך הכביש או על ההר בשבתות…

    שרה’לה: אני רואה באבא, בעצם, שני “אבאים”. אחד של תקופת הילדות הראשונה ואחד של התקופה המאוחרת. בתקופה הראשונה אני זוכרת את הנוקשות. עכשיו אולי יקראו לזה צמידות לערכים וכדומה… בשנים היותר מאוחרות הקשר היה במישורים אחרים, אולי לא כל-כך רגשיים…

    הוא היה עקשן. אינני אומרת שהיתה זו אצלו עקשנות במובן השלילי. העקשנות הזאת היא שהביאה, בסופו של דבר, להקמת המדינה. כי למרות כל הקשיים, השממה, הביצות, באה החלוציות העיקשת לעזוב בית חם ולהקים משהו שהביא את המדינה.

    רחל: הוא היה איש קיבוץ נאמן, ועד יומו האחרון חשב שאנחנו צריכים לחיות בתנאים ההולמים את הכנסתנו. הוא גם דבק בעקרון של עבודה עצמית… אתם יודעים באיזו צניעות והסתפקות במועט הוא חי, וכאב לו שגם הקיבוץ מתחיל לרדוף אחרי מותרות, ככל הארץ.

    יעקב: עוד משהו על הסגנון. עד השנים האחרונות לא היתה שבת שבה לא לבש את החולצה הרוסית. בזה היה אחרון המוהיקנים ביגור. הוא היה שמרן בלבוש ולא יכול להיפרד מבגד ישן ומסגנון ישן: מעיל כהה כחול או אפור; חולצה ששרווליה מקופלים עד המרפק.

    שרה’לה: לעומת קו האופי הזה… אפשר לומר שהיתה אצלו גם פתיחות מדהימה. היחס שלו למסורת, למשל. אף על פי שהוא לא קיבל את הדת, ואף מרד בה, את הדתיים הוא הבין יותר מכולנו ולא שנא אותם… כך גם לגבי דברים שונים במשק. הפליא אותי לראות שהוא מוכן יותר מאחרים לקבל דברים בתחום האנושי, שלא כל כך הסתדרו עם העקרונות. הוא גם ידע לסלוח לאדם שסרח, ולא עמד סתם על טוהר המידות.

    רחל: הוא היה הדבק במשפחה. כמו בין אחים ואחיות היו גם כאן מריבות. יצחק היה היחיד שעמד מעל זה. היושר, חוש הצדק שלו והיחס השווה לכל אחד, גרמו לכולם לכבד אותו…

    מיותר להגיד שמותו של אסא שבר את יצחק. הוא ראה באסא התגלמות של דמותו. שמח שאסא מגשים דברים שהוא לא יכול ולא הספיק להגשים בעצמו, בייחוד משום שלא למד די…

    כלפי חוץ הוא עמד באסון הזה ממש בגבורה… מדי פעם היה אומר: “בעצם, למי יש לי טענות? אני חינכתי אותו לזה”.

    [מתוך שיחה בחוג המשפחה]