יצחק מינץ

10/06/1916 - 15/01/1962

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט' סיון התרע"ו

תאריך פטירה: י' שבט התשכ"ב

ארץ לידה: פולין

שליחות תנועתית: מלכיה

תנועה ציונית: השומר הצעיר

עבודה: דיר, כרם

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שולה רביב

אחים ואחיות: גולדה מינץ

בנים ובנות: יהודה רביב, עטר ציפי

יצחק מינץ

יליד פולין (שמיטיץ), נולד ב-1916. מוקדם הצטרף לתנועה החלוצית וכחניך
“השומר הצעיר” עשה את הכשרתו בחוות צ’נסטוחוב. אחותו (גולדה) ואחיו
(חבר עין-חרוד איחוד) המבוגרים ממנו הקדימו אותו בעליתם ארצה
ובהצטרפם לקיבוץ. בבואו ארצה 1939, ערב פרוץ המלחמה העולמית הגיע
ליגור, אליה הצטרף כחבר, בה השתרש. נצמד לעבודה בחקלאות. הרבה
שנים היה איש הצאן ביגור והשקיע בענף הזה את מיטב מרצו.
משנת 1944 התחיל לעבוד בכרם ובאותה המסירות המאפיינת אותו
השתרש בענף זה, אותו ריכז גם כעת בימיו האחרונים.
הוא מילא גם שליחויות תנועתיות. ערב קום המדינה היה בשליחות
ב”מחנות-העולים” בקפריסין. עם קום המדינה, כשקמו ישובים צעירים
בספר וזקוקים היו להדרכה, מתגייס יצחק לתפקיד מדריך ראשון
במלכיה (1952 – 1953), המשק המאומץ ע”י יגור, אותו מילא בהצלחה.
אף לאחר חזרתו משם ליגור, כשבינתים בנה משפחה, לא נפסקו קשריו
הלבביים עם החבר’ה הצעירים ונשאר במשך שנים יועצם בענייני משק
וחברה כאחת. במשק מילא תפקיד מזכיר ומרכז משק לאחר סיימו את
סמינר המשק של הקיבוץ.
ידע באופן מופלא, עם היותו איש עבודה מושרש, לשמור על קשריו עם
הספר באינטנסיביות. לכן הוא במשך שנים חבר פעיל בוועדת הספריה.
אף נרתם ל”מפעל הספר לחבר” בהעריכו את הספר-הידיד בחדר
החבר, נוסף לספר שבא בהשאלה מהספריה. עוד בימים האחרונים,
נפגשנו אתו כציבור בתערוכת “מפעל הספר”, כשרשם את הזמנותינו.
למרות מזג האויר הגשום בערבים אלה מצאוהו החברים תמיד על
משמרתו בשעה היעודה.
הוא היה אחד האנשים שהגיל לא נתן בו את אותותיו ותמיד קרוב
היה כאחת לבני גילו ולצעירים ממנו. ועוד יכול היה לחיות בינינו הרבה
שנים פוריות. לכן אין מילים בפינו לנחמנו, כחברה, שכאלה אנו מפסידים
לפתע. דלות המילים לנחם את משפחתו, את רעייתו וילדיו,
את אחותו ואחיו.

יהיו חייו למופת לנו!

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • יצחק המדריך

    …אנסה לספר רשמים מהתקופה שיצחק היה בינינו, חי את חיינו וניסה לסייע לנו.

    היתה זו עוד תקופת בראשית, תקופת הנחת היסודות למשק ולחברה. זכורני, בפגישה ראשונה עם יצחק בשיחת חברים על חג המים, יצחק תבע את עלבונו של החג; טען נגד הֵעדר היחס והלהט של החברים.

    אחר-כך, בחיי יום-יום, היה לנו יצחק למופת בעבודה. הוא תרם רבות לעיצובנו כחברה קיבוצית, שהעבודה והיצירה הם מרכז חייה. לא פחות מזה היה חלקו בהכוונה והדרכה של חברינו, שעה שצעדנו את צעדינו הראשונים בחיי קיבוץ.

    זכורני עוד השיחות שקיימנו בימי משפט פראג; כיצד מול ים ההיסוסים והלבטים הוא הופיע כפועל יהודי, שורשי ומעורה בעמו ובמצוקתו.

    מאז תמיד ידענו שמצאנו ביצחק חבר ומדריך, שסייע לנו לאורך כל שנות חיינו במלכיה. מדי שנה היה חוזר עם קבוצת חברים מיגור לעזור לנו בזמירה בכרם, ומדי שנה היתה מתחדשת הרֵעוּת הישנה והיינו מעלים זיכרונות.

    ידענו תמיד, שבבואנו ליגור נמצא בביתו פינה חמה ומסבירת פנים, שנוכל להשיח את אשר עם לבנו.

    ועתה יצחק הלך…. לנו, לחברת מלכיה, אבד רע יקר, שאת זכרו נישא תמיד בלבנו.

    חבר (מלכיה)

    בתוך חוברת לזכרו

  • דבריו באסיפה

    דברים מימי היותו מדריך בגרעין-עליה מבבל

    אסיפה מיום 18.7.1950

    המשק התנסה הרבה בקליטת עליה, אך למרות הרצון והנכונות יש יחס אחר לעליה זו ממזרח. הייתי מכנה את זה בשם – גזעני. לפנים, כשחבר ותיק אמר לחדש שאין לו עדיין רשות להגיד דעתו, היה החדש מעיז לומר שיש לו רשות. אבל חבר מבבל מפרש עלבון כזה אחרת. אין זו בעיניו פגיעה אישית בין ותיק לחדש, אלא יחס מיוחד ל”מזרח”.

    עלינו לזכור, שהמרחק בין חייהם הקודמים בבבל לצורת חיינו פה גדול הרבה יותר מאשר המרחק בין חיינו אנו בחו”ל לחיינו כאן. כשם שאנו איננו מבינים אותם, כך הם לא מבינים אותנו. טרם הקימונו כלים הכרחיים לקליטת העליה של היום. עד היום אין מועדון. אין להם מקום פגישה אחרי העבודה. המציאות האובייקטיבית היא כזאת שציבור החברים הזדקן וצמוד לענפים, ולעבודות עונתיות קשות כגון סחיבת שקים וחבילות, שולחים בעיקר אותם. חלק מהם מבין וחלק רואה בזה ניצול. יש דברים שכולנו חוטאים בהם, כגון ה”טיולים” במטבח, אבל ההערות המופנות אליהם הן יותר תוקפניות. עלינו לדעת את השוני שבעליה ולהתכונן לחינוך מעמיק.

    ***

    אין להסתפק בהערכת העליה כגורם מבטיח את קליטתה. ניסיוני עם הקבוצה הבבלית לימדני שהציבור אינו מוכן לקלוט. התרגלנו לעליה “שלנו” ואיננו מוכנים לקלוט עליה אחרת. גם מוסדות המשק אינם מגלים נכונות. יש לשחרר את האנשים החדשים ממגע עם המוסדות המקובלים ומעבודה בענפי שירות במשך השנה הראשונה. מוכרחים להבטיח עלייתם ברמת התרבות, כי בלי זה לא יוכלו להסתגל לחברה שלנו.

    ***

    יש עייפות אצל חברים. אבל אי-קליטת עליה הרי זה אומר צמצום המשק, אם אין מציעים כפתרון עבודה שכירה. ה”טכניקה” של הקליטה שלנו מפגרת, אינה מתאימה לעליה זו. באין הכשרה בחו”ל ההכשרה היא פה במקום. הקטנות ה”טכניות” של הקליטה קובעות בהרגשת האדם, ואנו צריכים לצמצם את הקשיים הטכניים עד למינימום. ידוע כי כישלונות יהיו, אבל אין דרך אחרת. הקליטה הרוחנית (עברית, ימי עיון) מסודרת בהחלט, אבל תוצאות פעולה זו נהרסות בקשיים היומיומיים. יש בעליה מבבל יסוד טוב ואנו צריכים לפעול בתוכה.

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • מדבריו באסיפות כלליות

    בדיון כספי

    צריכים להיות זהירים ביחס לביקורת על יעילות של ענפים קטנים “המורידים את הממוצע”. יש לזכור שהזמנים משנים לפעמים את התמונה מהקצה לקצה.

    נוסיף, שהשקעות נכונות במקום ובזמן היו משנות לגמרי את התנובות של כל אותם הענפים הקטנים, העובדים בתנאים קשים, בלי השקעות, שהיו עשויות להרים את פריון העבודה והיעילות.

    אם לסכם: אסור לשפוט על קיום ענף לפי המאזן של השנה האחרונה.

    * * *

    יש להמשיך בתורנות האשפה. לא יהיו אצלנו “חוטבי עצים ושואבי מים” מצד אחד, ואנשים “מכובדים” מצד שני.

    * * *

    על עבודה שכירה

    לא צריך לתת לענפים להתחסל מעצמם. אני מתנגד לכל עבודה שכירה בחקלאות.

    כיצד להסתדר? אינני יודע. בכל אופן, לא צריך להגדיל את הענפים.

    אני מתנגד לכל עבודה שכירה, כי היא קובעת את דמותנו.

    יש הכרח לשמור על שעות עבודה בענפים.

    * * *

    על תפקיד בית בת-שבע

    נחוץ בשביל הנוער בית-טבע. תהיה תועלת מבית זה לא רק לנוער אלא גם לחוגי חברים רבים, ללימוד ולהשתלמות. בית-טבע אמנם ידרוש השקעות נוספות מדי פעם, אך זה מאפשר לספק צורך דחוף לציבורנו החקלאי ולנוער. לא נוכל להקימו בבת-אחת; המפעל יתפתח ואיתו הנושא.

    יהיה בית בית-שבע בית-טבע ביגור!

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • גיוס למלכיה

    דבריו באסיפה מיום 23.1.1954

    גיוס למלכיה

    עד שלא היה לי הניסיון של חיים בישוב צעיר, לא ידעתי את דחיפותו של הגיוס ואת רצינותו. ידוע כי הוצאת חבר מענף פוגעת בנו, אך אין אנו יכולים להתכחש לציוויים. נשתדל להיזכר מה היתה צורת הקיבוץ לפני שנים. ההתיישבות שלאחר מלחמת השחרור מורכבת בעיקר מחברות-נוער, שגילו במלחמת השחרור כוחות לא-ישוערו, אך לא היו מוכנים לעמוד במבחן של הכשרת קרקע ושל הימים האפורים.

    אנחנו הפקרנו אותם לנפשם, ללא הדרכה. משקים צעירים אלה לא החזיקו מעמד ורבים מחבריהם עזבו. אין להשוות אותם לאלה שבאו עם מטען חלוצי, לאחר הכשרה, מחוץ לארץ.

    מלכיה היא נקודה ליד גבול לבנון… עלייתם על הקרקע היתה בלי עזרת הקיבוץ; אין במקום אף מבנה-בטחון אחד. עבודתם הראשונה היתה סיקול ונדידה למשקים מרוחקים לעבודת-חוץ…. הם מונים כיום 80 חבר ויש חששות לעזיבה. הריחוק ממרכזי ישוב, אפילו טלפון אין.

    אין לנו כל זכות מוסרית ותנועתית לעזבם לנפשם. מאז עזבנו – פורציה ואני – את מלכיה, חזרו לבדידותם, לויכוחים חברתיים וחיכוכים. חובתנו היא לעזור להם. העזרה הזעירה הניתנת על-ידינו, ע”י ביקורי חברי ענפים שונים או עזרה כספית, אינה פותרת את השאלה. אנשים שיחיו במקום יוכלו לעזור בצורה הרבה יותר יעילה.

    אי אפשר להגיד שאין לנו חבר מתאים. אי פתרון – היא מכה גם ליגור.

    הישובים הצעירים לא יחזיקו מעמד ללא נושא התנדבותי, התנדבות מהכרה. לוּ בנינו היו בחלקם נשארים במלכיה, יגור לא היתה מתנגדת. יגור צריכה לדעת שהיא צ ר י כ ה ל א מ ץ א ת מ ל כ י ה.

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • תמיד חתר – לחדש, לקדם!

    בבואי להביע את צערי ולשפוך את מרי שיחי על אבדן חבר יקר וידיד ששנים היה שותפי לעבודה בכרם, אין היד נשמעת לי. דל אוצר ביטויי לבטא את המזעזע שבמוות הפתאומי הזה של חברנו יצחק. במיטב שנות חייו, בעצם פעילותו הציבורית, המשקית והתרבותית, ובהיותו בהתפתחות שיא יכולתו – נלקח מאיתנו. פקע המיתר ונדם הלב לעולמים.

    זכורני, בואו של יצחק לעבוד בכרם, והוא כבר אז שְׂבַע ניסיון-עבודה והישגים ועשיר-ידע בענף משקי שעבד בו קודם – בגידול הצאן. באיזה מרץ רענן ובאיזו מסירות “הסתער” על העבודה בענף! כמה להט ובטחון עצמי השקיע בו! היה זה מהמעודד ומלכד לכל הצוות.

    הוא נחן בראיה בהירה וחודרת ובאומץ-רוח לשנות ולחדש. מעולם לא נכנע למסורת ולשיגרה מקובלת. תמיד חתר ליותר יעיל וליותר משוכלל. תמיד בדק את הנעשה לאור המתחדש והמתקדם, ובעירנות מתמדת פעל להעלאת רווחיותו של הענף ולקידומו. העירנות שלו, מרצו וכשרונותיו הארגוניים העמידוהו בכל מקום-עבודה ובכל ענף בראש צוות הפעילים. הוא נשא באחריות הענף בכל הרצינות והמסירות, ונסך אֵמון ובטחון בכל צוות החברים העובדים איתו.

    בידיעותיו, בהתמדתו, בראייתו הבהירה, בחוש הביקורת המפוכח שלו, בחתירתו המתמדת להשתלמות ולהוספת דעת, בשקידתו הרבה על קריאת ספרות כללית ומקצועית – הוא נראה לי נצר של משפחת הלמדנים הליטאית המפוארת, ממשיך שלשלת הזהב של תלמידי הגר”א וישיבת וולוזשין, זו שרשרת הדורות של למדנות, חריצות וכשרון-מעש.

    והנה, אבוי! נותקה השלשלת פתאום וגדול מאוד הכאב.

    מ.כ.

    [בתוך חוברת לזכרו]