יצחק עשת

24/03/1910 - 16/05/1994

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג אדר ב' התר"ע

תאריך פטירה: ו' סיון התשנ"ד

ארץ לידה: גרמניה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: רות עשת

בנים ובנות: ראובן עשת

נכדים ונכדות: איל עשת, מתן עשת

יצחק עשת

חברנו יצחק עשת נולד בברלין בשנת 1910, בבית מסורתי, יהודי טיפוסי. אביו היה רופא ובמשפחה – תרבות כללית ומוסיקלית. בבחרותו היה יצחק חבר בתנועת הנוער “תכלת לבן”. בהיותו בהכשרה בשטרסבורג פגש את רעייתו לעתיד, רות מאייר ז”ל. עם עליתם ארצה, בשנת 1934, לאחר השתלטות הנאצים בגרמניה, הגיעו ישירות ליגור. כאן נישאו ונולדו שלושת ילדיהם.
חבלי הקליטה היו קשים, כמו לרוב העולים שהגיעו ממערב אירופה וגרמניה. עם בואו ליגור השתלב יצחק במעגל העבודה הרגיל של האינטלגנציה ה”יקית”. בתחילה חקלאות, בכרם, לאחר מכן עבד בדוד הקיטור, ורוב שנות עבודתו בבית חרושת נשר – במעבדה. לעבודה התמסר בלי חשבון. ימים ארוכים, שבתות וחגים. כאשר יצא לפנסיה, עבד בלגין בביקורת טיב. השתלב יפה בעבודה, למרות החששות שהיו מהמשבר של המעבר לפנסיה. גם בלגין עבד במסירות רבה. יותר מאוחר עבר מלגין לטובופלסט. כל חייו חשובה הייתה לו העבודה. הוא תרם לה מרצונו ויכולתו, והעבודה תרמה רבות לגאוותו כאדם.
העליה הגרמנית, ויצחק כנציגה, הביאו ליגור את תרבות המוסיקה הקלאסית, כשרון נגינה ויכולת האזנה. שנים רבות ליווה יצחק בפסנתר את המקהלה ביגור בהופעות וארועים חגיגיים. בשנים שעברו, כמעט כל חג לווה בקונצרט, ויצחק תמיד בשורה הראשונה וכל כולו קשב.
במשך השנים המשפחה גדלה. נולדו נכדים ולכולם יחס של כבוד ואהבה לסבא וסבתא. ב-1984 נפטרה רות. יצחק זכה לבנים, נכדים ונינים. מוקף במשפחה מטפלת ותומכת, ממשיך להאזין למוסיקה ולקרוא, ושואף כל הזמן להיות עצמאי ולא ליפול למעמסה על אף אחד.
רצה את החיים בכבוד וזכה בכך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הדרך לציונות

    הדרך לציונות

    להיות ציוני ולעלות לארץ ישראל לא היה דבר מובן מאליו לאדם צעיר בגרמניה לפני עלייתו של היטלר לשלטון. מצבם הכלכלי ומעמדם המבוסס של יהודי גרמניה, במידה שהם היו אזרחי גרמניה זה כמה דורות, הביאו לידי כך שיהודים אלה ברובם הרגישו את עצמם כגרמנים בני הדת היהודית, או כמו שנהגו לציין “בני דת משה”. נכון, היו גוונים שונים ביהדות זו. היו כאלה שהשתדלו להתנכר ליהדותם ככל האפשר, והיו רבים מאוד ששמרו על הקשר עם היהדות.

    איך קרה הדבר שנעשיתי ציוני?

    הייתי בן למשפחה מתבוללת. הורי התנגדו לציונות, אבל מקטנותי קיבלתי חינוך יהודי. בבית הורי שמרו על מנהגים יהודיים. אני זוכר את לילות השבת עם הקידוש המסורתי, את ליל הסדר ועוד. בחגים (לא רק ביום כיפור) נהגו ללכת לבית הכנסת. בספרייתו של אבא היו הרבה ספרים בעלי תוכן יהודי שעוררו את התעניינותי. זוכר אני את הסיפורים של אבא על יהדות גליציה, שלמד להכירה בהיותו חייל במלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר, כשנעשיתי ציוני, הבנתי שאבא היה בסתר ליבו יהודי לאומי טוב, אם כי לא ציוני, אבל הרוח ששררה אז בתוך יהדות גרמניה הרתיעה אותו מלהודות בזה.

    השתייכתי לתנועת נוער שהיתה לה זיקה ל”צנטראל פראיין” (איגוד מרכזי של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית), שאחד ממנהיגיה היה לודוויג טיץ ז”ל. זכורני שאחד הנושאים שדנו עליהם הרבה בזמנים ההם היה: “האם יהדות היא דת או לאום”.

    בקיץ 1931 השתתפתי במחנה-נופש שאורגן ע”י ארגון-גג של תנועות הנוער היהודי (מנוער של האגודה ועד הנוער הליברלי). כאן נפגשתי לראשונה עם צעירים ציוניים שהוריהם באו ממזרח אירופה. אלה גם קבעו את האווירה במחנה. השיחות איתם והאווירה הכללית השפיעו עלי מאוד. למדתי בחברה זו לרקוד הורה ושירים עבריים שאת תוכנם אמנם לא הבנתי.

    מאז התחילו אצלי התלבטויות וחיפושי דרך. פניתי אל הידיד שלנו לודוויג טיץ, שהיה ידוע כבעל נטייה יהודית-לאומית, וקיבלתי ממנו לקריאה את “הנאומים על היהדות” של בובר. הרבה ספקות התבהרו לי. ניתקתי את הקשרים הארגוניים עם ה”צנטראל פראיין” וחיפשתי קשר עם ארגון ציוני. נכנסתי להסתדרות ספורט “מכבי”, ומאחר שראיתי שפה לא יכולתי למצוא חינוך ציוני ממש, הצטרפתי לקבוצה של צעירי “פועלי ציון” ול”החלוץ”.

    בתחילת 1933 יצאתי להכשרה בודדת אצל איכרים בגרמניה, ואחר-כך בצרפת המזרחית. עם בואי ארצה הצטרפתי יחד עם חברתי ליגור, בהשפעת פריץ ליכטנשטיין (עכשיו לשם) וחברים שהכרנום מהכשרתנו בצרפת.

    יצחק עשת

    ספר יגור, עמ’ 359

  • אבא

    א ב א

    בדיוק שישים שנה עברו מאז הגעתם אתה ואמא ליגור. כל חייכם הייתם אנשי עבודה. מעולם לא רציתם להיות נטל על הציבור או פרזיטים. ערך העבודה היה ערך חשוב מאוד בחייכם ומילאתם ערך זה במלואו, גם אם היה לפעמים על חשבוננו, ילדיכם, כאשר אתה אבא היית עובד בחגים, בשבתות ובמשמרות ערב ולילה בבית החרושת “נשר”, כדי להביא משכורת מכובדת למשק, שלא תהיה פחותה משל הפועלים האחרים.

    גם כשיצאת לגמלאות המשכת לעבוד במסירות רבה בלגין ובטובופלסט… לא פעם חשבתי שלמעשה העבודה נותנת לך את זקיפות הקומה וגאוות החיים. בערוב ימיך הצלחת אפילו לקשור קשרי ידידות יפים עם חברים ותיקים, שהיו פחות או יותר באותו מצב משפחתי ובריאותי כמוך. חברים שמעולם לא קשרת איתם קשר קודם לכן היו לבסוף חבריך הטובים, ותמיד דאגת להם יותר מאשר לעצמך. כמה שהיה לך קשה, תמיד חשבת שלאחרים יותר קשה.

    אבא, היית סבא נפלא ואוהב מאוד לילדי ולנכדי. לילדי, שהיו בילדותם מבלים בחופשים ביגור, נשארו זיכרונות עשירים מאוד מהבילוי איתך ועם אמא ז”ל. מעולם לא שכחת אף תאריך יום הולדת או אירוע אחר במשפחה…

    היית איש סגור מאוד, אך עולמך היה עשיר במוסיקה, ספרות ופוליטיקה. ספרייתך היתה תמיד מלאה מילונים ואנציקלופדיות בשטחים שעניינו אותך. ניסית תמיד להאציל משטחי התעניינותך גם על ילדי, במיוחד במוסיקה קלאסית….

    – – –

    אבא, איש אציל נפש, איש עקרונות, אינו מתפשר, דורש הרבה מעצמו ומעט מאחרים, עולם רוחני עשיר ידע, מוסיקה וספרות, צנוע וענו, חי לפי החינוך הייקי שקיבל בילדותו…

    חגית ושלמה בוסני (עפולה)

    יומן ליום השלושים

    24.6.1994

  • מכתב מאריאלה זילברמן

    – – –

    הייתי מיודדת עם אביכם, ובכל ביקור בארץ הייתי מוזמנת אליו ומבקרת אותו בדירתו לשיחה “שנתית” כזאת, שיחה אשר השאירה אצלי תמיד רושם מיוחד ממנו ומאישיותו. בדרך כלל שוחחנו רק עליו ועל עולמו הפנימי, אותו מילא, כידוע לכולם, בעושר תרבותי עצום. מוסיקה וספרות יפה הקיפוהו מכל עבר, אך למרבה העניין ועד כמה שידוע לי לעולם לא שילב בין השניים בו זמנית. יצחק אימץ לו צורת האזנה “פעילה” ולא “סבילה” למוסיקה. כשהאזין ליצירה מוסיקלית היה נכנס ומתכנס כולו בתוך המוסיקה, שומע, דולה ועוקב אחרי כל ההרמוניות, הדינמיקות והניואנסים המשתנים תדיר. לא הקשבה למוסיקה ברקע, תוך כדי עשיית פעולה זו או אחרת, אלא התרכזות טוטאלית במשימת ההאזנה.

    יצחק לא רק אהב את המוסיקה בכל רמ”ח אבריו. הוא כיבד את היצירה ואת מבצעיה. ראיתי זאת אצל מוסיקאים מקצועיים, אך מעולם לא אצל חובבים. הערצתי זאת וקינאתי בו על שהגיע לדרגות כה גבוהות של חוויה אמנותית כזו. בביקורי האחרון אצלו בבית אחוה הראה לי את מאות הקלטות שקנה ואסף במשך השנים ושמר במגירת השידה בחדרו הקטן, כמו גם את הפנקס, או הקטלוג הידני, בו רשם וקיטלג את כל הפרטים המזהים של כל יצירה ויצירה…

    באותו ביקור גם סיפר לי על עייפותו מהחיים ועל רצונו לעבור מן העולם הזה. כשהבעתי את מחאתי על דיבוריו אלה והצבעתי על כל אותם ספרים וקלטות מהם שאב תמיד כל-כך הרבה חיוניות והנאה, ביטל את דברי ואמר: “כל פרח, ולוּ העמיד והחזק ביותר, סופו שהוא קמל ונובל”.

    אכן, אדם מיוחד ותרבותי במלוא מובן המילה היה אביכם, וככזה אזכור אותו תמיד.

    שלכם אריאלה

    וושינגטון, 23.5.94

    יומן ליום השלושים

    24.6.1994

  • סבא יצחק

    סבא יצחק

    סבא סבא סבא יצחק,

    אתה החמוד מכולם.

    סבא סבא סבא יצחק,

    אתה החכם מכולם.

    אתה כה אוהב מוסיקה.

    גם אני אוהב מאוד מוסיקה

    וכמוך מנגן בפסנתר.

    ושיר אחד אני אוהב במיוחד

    שהוא סוד, ואני אגלה,

    קוראים לו – רקדן צעיר.

    אני אוהב אותך מאוד סבא יצחק

    וחבל שלא נשאר ממך כלום.

    אני אוהב אותך והלוואי שתקום לתחיה.

    אני אהיה כה שמח אם תשוב אלי.

    באהבה מהנין הגדול ניר

    שאוהב אותך מאוד, סבא יצחק.

    ניר לוי, בן 7.5 שנים

    יומן ליום השלושים

    24.6.1994