יצחק רובינוביץ

28/08/1911 - 05/12/1982

פרטים אישיים

תאריך לידה: ד' אלול התרע"א

תאריך פטירה: י"ט כסלו התשמ"ג

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חוקה רובינוביץ

נולד 1911
נפטר י”ט בכסליו תשמ”ג, 5.12.1982

יצחק נולד בעיירה קוסוב פילסקי למשפחת פועלים חסידית. אביו נלקח אל המלחמה בשנת 1914, ממנה לא שב. יצחק נתייתם בגיל צעיר ואמו מצאה, אך בדוחק, פרנסה למחיית המשפחה. לא אחת ידעו חרפת רעב ועוני.
את השכלתו רכש תחילה ב”חדר” ולאחר מכן בבית ספר עברי שבעיירה, שם רכש את השפה העברית. משם עבר ללמוד בישיבה. לאחר מכן למד יצחק את מקצוע התפירה ממנו התפרנס.
מתוך אמונה ברעיון הציוני ולחץ השכנים, אשר התנכלו ליהודים ופרעו בהם, הצטרף יצחק לתנועת הנוער הציונית “פרייהייט” ולאחר מכן ל”החלוץ”.
בשנת 1935 יצא לקיבוץ ההכשרה בבילסק-פודולסק, על יד ביאליסטוק, שם עסק במקצועו – תפרות, ואף נבחר למזכיר ההכשרה בגלל שליטתו בעברית. מקיבוץ ההכשרה עבר לווילנה וגם שם חזה על בשרו את ההתנכלות ליהודים, ואז גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל.
בשנת 1939 הגיע יצחק באניה “אוטראטו” – מאניות המוסד לעליה ב’, לחוף שפיים. בתחילה היה בקיבוץ רמת רחל ועבד בים המלח. לאחר שנתיים עבר ליגור, כאן הקים את משפחתו ונולדו ילדיו.
עבד בדיר ולאחר מכן במכולת בימים הקשים של תקופת הצנע. לאחר מכן עבד עוד שנים רבות בלגין עד שנפל למשכב.
יצחק סיכם לאחרונה את יובל חייו ביגור במילים אלו:
“נולדתי למשפחה פרולטרית. חונכתי בתנועת הנוער כפרולטר וכך המשכתי את דרכי שלא היתה קלה…
למרות כל המלחמות, השנים הקשות וילדות קשה, יצאתי לדרך המלך בראש מורם ובגאווה שהקיבוץ הוא ביתי, אשר נתן לי את הזכות לחיות כשווה עם שווים”.
יצחק היה איש טוב, שנון, בעל חוש הומור דק, אשר ינק את השראתו ממסורת ישראל והתנועה החסידית וחי באהבה ובאמונה גדולה בביתו יגור.

יהי זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • המעפילים עולי קולורדו ואוטרטו

    באחד במאי לפני 30 שנה דרכו רגלינו לראשונה על אדמת המולדת: בלה אגם, יצחק בן-כהן וכותב שורות אלו.

    לאחר היותנו בהכשרה 4-6 שנים ומיכסת הסרטיפיקטים לא סיפקה את המינימום התחילו לחפש כל מיני דרכים כדי לעלות ארצה. העלייה הבלתי ליגלית היתה כבר אז בממדים די רציניים. מספר חודשים לפני העלייה נשלחנו הביתה להתכונן ואף אחד לא ידע איך ומה הן הדרכים. הכל היה עטוף בסודיות גמורה.

    שבועיים לפני פסח 1939 קיבלנו ממרכז “החלוץ” ידיעה לבוא לוורשה. התרכזנו 400 חלוצים ב”הוטל האמיגרנטים” וחיכינו לאות לזוז…

    ביום בהיר יצאנו ברכבת אקספרס, ללא חנייה, לאיטליה. תחילה הגענו לרומא ואחר כך לוונציה. ראינו בנמל הרבה אוניות גדולות. מרחוק עמדה ספינה קטנה, ספק אוניה ספק סירה, ואמרו לנו שבה נפליג. בתחילה לא רצינו להאמין אבל נוכחנו שזה נכון כאשר התחילו להכניס אותנו לאוניה בצפיפות כזאת, כמו דגים מלוחים בחבית. חיכינו בנמל עד 12 בלילה. אחר כך נודע לנו שבגלל התנאים הסניטריים והצפיפות לא הירשו לנו להפליג, אבל לאחר מתן שוחד הורשה לנו לבסוף להפליג. לפי התעודות היינו פקידים, עורכי דין ורופאים העורכים טיול מאורגן בים התיכון עד יוון.

    יצאנו לים הפתוח ואחרי כמה ימים פקדה אותנו סערה חזקה ומצבנו היה בכי רע. הסירה התנודדה אנה ואנה והגלים בשצף קצף התדפקו על דפנותיה וטלטלוה קשות…

    בלב ים חיכתה לנו אוניית משא יותר גדולה בשם “אוטרטו”. האוניה הראשונה “קולורדו” חזרה כדי לקחת טרנספורט שני של מעפילים, אבל לא שיחק לה המזל ובהפלגה השנייה נתפסה על-ידי הבריטים.

    כאשר התחלנו להתקרב לחופי הארץ כיסו את האוניה בברזנטים כדי שלא יראו את המטען החי שבה.

    בצהריים היתה אסיפה בניהולו של לני שוורץ (מלווה אוניות מעפילים) וניתנו לנו הוראות אחרונות איך להתנהג, כי הלילה נרד. האוניה הסתובבה על יד חופי הארץ ולא קיבלה שום איתות והתחלנו להתרחק מהחוף. כך היה כמה ימים עד שערב אחד ראינו מרחוק מדורה והאוניה התחילה להתקרב לנמל.

    בחצות ירדנו בחוף שפיים, שם חיכו לנו אנשים שעזרו בהורדת העולים מהאוניה. עברנו את שפיים והלכנו ברגל לרשפון, שם קיבלו אותנו וסידרונו אצל משפחות ללינת לילה. עשו לנו אמבטיות חמות, נתנו לנו לשתות לחיים ושמחו ובכו מרוב שמחה: “הלוואי שיבואו עוד יהודים”.

    למחרת היה ה-1 במאי. העבירו אותנו באוטובוסים לרמת השבים וחילקו אותנו בין המשפחות עד שיסדרו לנו תעודות זיהוי. היינו שם כמו בבית הבראה. לאחר שהתעודות הגיעו חילקו אותנו לקיבוצים. כל אחד קיבל דמי כיס, 5 גרוש. אני הלכתי עם אנשי וילנה, שהיו יחד איתי בהכשרה, לקיבוץ רמת-רחל ואחרי שנה וחצי עברתי ליגור ובניתי כאן את ביתי. מתוך קבוצה של 20 איש נשארנו, כאמור, שלושה.

    יצחק רובינוביץ’

    (יומן יגור, 2.5.1969)

  • ימי חרדה וכאב

    איתרע מזלי ולא הייתי בשבת השחורה בבית. שכבתי בבית החולים “השרון” לאחר ניתוח וכל הידיעות על חיפושי הנשק בכמה מקומות בארץ ועל הושבת מנהיגי היישוב במחנות נודע לנו מהרדיו.

    ד”ר פלר, מנהל בית החולים, הכין מיטות רזרביות ורופאים תורנים לפי צו שקיבל, אבל למזלנו לא היו זקוקים לזה. כשנודע לו שאני מיגור בא אלי כמה פעמים והתחיל להתעניין ולשאול על יגור, על הנשק הרב שגילו ומאוד רצה לדעת פרטים; מניין הכוח שהצטבר אצלנו. מרכז הכובד וההתעניינות אז בארץ היתה יגור. הידיעות ברדיו ובעיתונות על הנשק שגילו ביגור ועל הסליק הגדול וכל התמונות מהנשק שנאגר במשך שנים ונלקח מאיתנו באותם ימים – ידיעות אלו רבצו כמשא כבד ולא נתנו מנוח.

    אחר כך התחילו לכתוב על יגור שהתרוקנה מהגברים אשר נשלחו לרפיח יחד עם יהודים נוספים ממקומות אחרים ועל כך שעומדים להעביר את הנשים והילדים למקום אחר ולפוצץ את יגור על כל בנייניה – והיתה מועקה כבדה ולילות של נדודי שינה.

    אחרי יומיים-שלושה החלטתי – אני נוסע ליגור ויהי מה כדי לראות בעיניי מה עשו האנגלים בבית שלי.

    פניתי לד”ר פלר שייתן לי חופש ליום אחד. נתנו לי כסף ומכתב לנהג האוטובוס שיסדר לי מקום ישיבה כי טרם הוציאו לי את התפרים ואסור היה לי לעמוד ובקושי רב הגעתי לחיפה.

    מחבריי נודע לי שליגור אי-אפשר להגיע. קמתי מוקדם והתחלתי לחפש קשר טלפוני עם המשק. רציתי שחווקה תבוא אלי לחיפה, אבל לא הצלחתי וחזרתי לבית החולים בלי להיפגש איתה. ברחוב החלוץ פגשתי שני חברי יגור, אבל פחדנו לדבר פן עוקבים אחרינו.

    למחרת באה חווקה אלי לבית החולים ומסרה לי מה שקרה בבית, על ההרס הרב של האנגלים ועל העזרה הרבה שיגור מקבלת מהיישוב. נרגעתי.

    חזרתי הביתה, אך לא יכולתי לעבוד בצאן וסידרו אותי ל”לגין”. העובדים אזיו ברובם מקיבוץ “מכורה” ועוד שכירים מחיפה והסביבה. טיפל במכונות מכונאי מבית החרושת “שמן”. כך החזיקו מעמד עד שהחברים חזרו אחד אחד מרפיח. עם אחרוני ה”טרוריסטים הגדולים” ששוחררו – זאב ילין ומרדכי כוכבי – נסתיימה פרשת רפיח.

    כתם השמן שהתיזו אז האנגלים על קירות חדר האוכל נשאר למזכרת ליום האפור והשבת השחורה.

    (מתוך יומן יגור, 1.7.1966)

  • חיי ביגור

    – – אחרי שנתיים ברמת-רחל עברתי ליגור. בהתחלה עבדתי במחצבה וזמן די ממושך בטיפול בחולים ואחר כך הכניסו אותי לעבוד בדיר. יום העבודה שם היה ארוך מאוד. היו קמים בשלוש בלילה לחליבה ויוצאים למרעה.

    באחת בצהריים היו מחליפים אותי בשדה ולפנות ערב הייתי חוזר לחליבת ערב. בקיץ אחרי קטיף התירס היו יוצאים לחודש לנדידה עם העדר בסביבת כפר-אתא ומתחלפים כל שבוע. ישנים באוהל בשדה ומכלאה לעדר. רוב האוכל היה יבש שקיבלנו מהבית. ממש חיי בדואים.

    שני הילדים היו פעוטים ועברו חודשים שלא ראיתי אותם, אפילו כשהייתי בבית, מכיוון שהחליבה בערב היתה נגמרת מאוחר והם כבר ישנו.

    עבדתי בדיר תשע שנים שנמשכו כיובל שנים ואחרי זה תשע שנים באקונומיה אצל החברים והילדים בתקופה של דב יוסף והצנע ולגמרי לא היה פשוט וקל עם הרבה סבלות וסחיבה על הגב. שום רכב לא עמד לרשותנו.

    ועכשיו כחצי יובל אני עובד ב”לגין”, שכל המשפחה, הבן האיידם והמחותן – עובדים.

    נולדתי למשפחה פרולטרית, חונכתי בתנועת הנוער וכך המשכתי את דרכי שהיתה לגמרי לא קלה. הנני מבסוט שילדיי ונכדיי נמצאים יחד איתי בביתי הקיבוצי וממשיכים את דרכנו הקיבוצית וחווקה השותפה שלי בחיים, שעברה את כל תקופת הגיהנום בזמן השואה בגטו… ולמרות מה שעבר עליה באה בריאה בגוף ובנפש ובנתה את בית משפחתה לתפארת ואהובה על כל החברים.

    וכך אני מסכם קרוב ליובל שנים בקיבוץ. למרות כל המלחמות, השנים הקשות וילדות קשה יצאתי לדרך המלך בראש מורם ובגאווה שהקיבוץ הוא ביתי ונותן לי את הזכות לחיות כשווה בין שווים.

    בהקדשה למשפחתי הגדולה, קרוב ל-50 איש, שחפרו במו ידיהם את הבור והוכו באלות בראשיהם מהכפריים שהובאו במיוחד וקיבלו בתמורה את השלל. הטבח ביהודים התחיל בסביבה שלנו ברנוביץ’ סלונים בחודש ספטמבר 1943 והמשיך יותר מאוחר בערים אחרות בפולין.

    לפי עדות של שתי אחיות בנות 12-14 שברחו בלילה מהבור ליער פרטיזנים ונמצאות בישראל.

    יגור, אוגוסט 1981

    (מתוך חוברת בכתב ידו של יצחק)

  • ישר דרך ואיש מצפון / זאב רימון

    היה זה לפני הרבה שנים. מלחמת העולם הראשונה כבר נגמרה מזמן אך החיים היהודיים נהרסו כליל.

    הדור הצעיר תהה על גורלו. מה יהיה אתו? לאנשי ה”בונד” האנטי-ציוני היתה תשובה: היהודים צריכים להילחם יחד עם כל הנרדפים והעשוקים במקום מושבם בפולין לנצחון הסוציאליזם. את התוצאות של מאבק זה ראינו והרגשנו.

    הקומוניסטים היהודיים, להם לא היתה שום בעיה. הם נלחמו בעד ארץ הסובייטים, אלא שהשלטון הפולני גזר עליהם פסקי דין של בתי סוהר לשנים רבות. עוד היום אפשר לפגוש יהודים קומוניסטיים לשעבר שהוכו ועונו בבתי סוהר והקריבו את שנות חייהם היפות ביותר בעד אידיאות כוזבות.

    בכל הערים והעיירות בפולין התחילו להתארגן קבוצות נוער חלוציות במפלגת פועלי ציון.

    יצחק רובינוביץ, שמקום מושבו היה קוסוב-פולסקי, נרשם כחבר במפלגה זו והיינו מזמן לזמן נפגשים איתו בסלונים, מקום שם היה הוועד האזורי שעמד לרשות כל העיירות הסמוכות. היה ידוע כי אין מה לצפות מהשלטון האנטישמי בפולין ואין דרך אחרת מאשר לעלות לארץ-ישראל.

    יצחק אכן יצא להכשרה, עלה ארצה והגיע ליגור.

    למעלה מארבעים שנה הוא חי ביגור. עבד בכל מיני עבודות ואת יום העבודה שלו מילא בשלמות.

    יצא לי לעבוד איתו פרק זמן בלגין והייתי נוכח לדעת כי הוא היה ישר דרך ואיש מצפון. כל ענייני הקיבוץ היו קרובים לנפשו. היה מיצר על הכשלונות של הקיבוץ, נהנה ושמח על ההישגים.

    ביגור בנה את ביתו ומצא בחווקה שותפה נאמנה לחיים ולקיבוץ.

    כמה חבל כי בסוף חייו התאכזר לו הגורל.

    זאב רימון

    (יומן יגור, 31.12.1982)