יצחק שתיל

06/06/1906 - 01/03/2003

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג סיון התרס"ו

תאריך פטירה: כ"ז אדר א' התשס"ג

ארץ לידה: אוקראינה

עבודה: נגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מלכה שתיל

בנים ובנות: משה שתיל

יצחק שתיל

נולד – 1906
נפטר – כ”ח באדר א’ תשס”ג, 2.3.2003

אבא יצחק נולד בשנת 1906 להוריו פרל ואברהם שטאהל בעיירה מציוב, אוקראינה. ימים ספורים לאחר הולדתו נפטרה אימו מחמת זיהום בלידה. לאחר שנה וחצי נישא אביו בשנית לאישה שגידלה את הילד היתום מאימו בחסד וברחמים. במיוחד היה קשור לאביו.
ערב עזיבתו את בית הוריו, לקראת עלייתו לארץ ישראל, סיפר לו אביו על חלום שחלם: “הנה הוא מלווה אותי לרגלי הר גבוה ואומר לי: ‘עלה למעלה’. כשהעפלתי למעלה הוא פנה והלך לדרכו”.
אבא עשה את המסלול הידוע: לימוד ב”חדר”, בית ספר, תנועת נוער חלוצית ועלייה לארץ ישראל בשנת 1930. את ימיו הראשונים בארץ עשה בפתח-תקוה, בעבודה בפרדס, וכעבור זמן קצר הגיע ליגור. על ימיו הראשונים ביגור הוא מספר: “הקיבוץ הזה נקרא “פלוגת חיפה-יגור”. היו שם שני צריפים. בחדר אחד פתחתי את מזוודתי ואת בגדיי סימנו במספר 19 – מספר של חבר שעזב. לפני שהעריב היום קיבלתי שק ומילאתי אותו בקש. בו בערב ישנתי על מיטתי עייף מכל הסידורים. למחרת מצאו לי עבודה – קיבלתי מריצה, סל ומעדר. תפקידי היה לחפור בתעלה לצד הכביש ולסתום את הגומות…”
עוד הוא מספר: “ביגור התחוללה מהפכה בחיי, פיזית ומחשבתית, מבלי שיכולתי לקבוע את צדקת הדרך. קודם כל יחסי לעבודה והתנהגות חלוצית ללא יוצא דופן… עבודתי על הכביש לא ארכה הרבה זמן, קיבלתי עבודות אחרות… יש אלף ואחד סיפורים, ייבוש ביצות במפרץ, עבודה בבניין, במחצבה, בנמל, בעתלית, בנהריים ועוד… לא ביישתי את הפירמה”.
ועוד על ימיו הראשונים ביגור: “באחד הערבים נכנסתי לאוהל, שכבתי על מיטתי ונרדמתי. התעוררתי לשמע קולות שירה. לא זיהיתי מאין הקולות. יצאתי החוצה – חושך מצרים. הקולות הביאו אותי לחדר האוכל (שהיה אז בצריף). בפנים היה חושך, החבר’ה רוקדים יד על כתף, אין עייפות, התלהבות נעורים. לא יכולתי לזהות את פניהם. רק השירה: ‘הורה עלי-עלי, אש הדליקי בלילי’. שוכחים את האתמול, והמחר הוא בחזקת נעלם”.

נסיים בציטוט השיר “האתמול איננו, וגם לא המחר, רק קצת מהיום עוד יש”.
ואבא מוסיף: “…ואני, בכל כוחי אוחז בשולי המרכבה, השאלה: לאיזה מרחק עוד אוכל להגיע?”

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • חזרה ביגור

    (פרק מתוך “ילקוט זכרונות – נפש לרעייתי מלכהל’ה המסורה עד כלות”)

    היינו יוצאים השכם בבוקר לעבודה, מי למחצבה ומי לנמל, והיו שנשארו בבית. אני גרתי עדיין באוהל.

    ליד מיטתי היה חור קטן בברזנט בכיוון ההר. התקנתי בחור זכוכית והוא הפך לצוהר קטן דרכו יכולתי לראות למשל אם יורד גשם. במקרה כזה לא יוצאים לעבודה במחצבה, כי אי אפשר להניע את המכונה בחגורות רטובות. אך מה שקשור לנמל, הכרחי היה לטעון את משלוח התפוזים או האשכוליות אל האוניה שעגנה במרחק 4 ק”מ בלב הים. היו ימים ומזג האוויר היה נוח, קרה שנשבר ארגז תפוזים והללו היו לנחלתנו, גם זרקנו תפוזים לחברים מעבר לגדר שלא ניתן להכניסם לנמל.

    יום אחד, בנמל, ראיתי בקרבתי את ביאליק נשען על מקלו. ראיתיו מביט איך הבחורים עובדים ואומר לעצמו באידיש “געזונטע יידן” (“יהודים בריאים”). בחורף היינו חוזרים מהנמל הביתה, לאוהל, רטובים עד לעצמות, ולמחרת שוב יוצאים לנמל, וחוזר חלילה.

    בכל זאת, טוב יותר היה לאלה שיצאו לעבודה בנמל כי מנת האוכל שלהם היתה טובה.

    אתנו עבד יהושע ו’, אדם בעל מזג טוב שהשפיע בהתנהגותו על אלה שקשה להם. קרה שלפני גמר העבודה הודיעו לנו שתוך שעה מגיע מטען פרי נוסף ועלינו להעבירו מהקרונות אל האוניה שאמורה להפליג באותו ערב.

    בינתיים, עד שיגיע המטען, תפסתי תנומה עם החבר פ’ – התכסינו בברזנט שמצאנו באיזו פינה. היינו רטובים. פלא שלא קיבלתי דלקת ריאות. ובכל זאת היתה לנו הרגשה שאנחנו כאילו בבית מלון.

    היתה הסכמה בינינו, דיירי האוהל: זה שיוצא לעבודה יעביר את שמיכתו לזה שעדיין ישן, אחרת קשה היה לעבור את ימי החורף הקרים. לחבר אחד היה מעיל פרווה קצר, לקראת הלילה נתן לי אותו לכסות את הרגליים ובבוקר החזרתי לו את המעיל.

    כשאני מעלה את הדברים האלה אני בטוח שרק ביחס חברי ניתן לחיות בהבנה בחברה שיתופית.

  • 30 שנות נגרות

    (פרק מתוך “ילקוט זכרונות”)

    יד למגינים

    כל העבודה בעץ, חוץ מהתקרה והקירות, נעשתה בניהולי. עבדתי עם כולם אך איש לא תקע מסמר בלי לשאול אותי. ועם כל זה היתה אווירה מאוד חברית.

    היתה תוכנית איך לבנות את הרצפה בחדר הקרנת הסרטים. חרגתי מהתוכנית בגלל שלא מצאתי את מידת העצים הנדרשת. קיבלתי יד חופשית לבנות לפי הצעתי וכך נחסך חומר רב ולא היו שאריות…

    את הכניסה הראשית עשיתי בעזרת חבר שהיה נגר הרבה שנים אך לא התמצא בתוכניות הכתובות על גבי הנייר. היה עלי להרכיב מסגרת של חלון ארוך ושתי דלתות הכניסה. היו עמי שלושה מעובדי הנגריה, כולם “אנשי שם”, המטירו עלי שאלות איך זה יעמוד, לאן זה יהיה קשור, שלא יפול כי למראית עין זה עלול להתהפך. הייתי מוכן לכול. הוריתי להחזיק ישר לאורך ולגובה וקבעתי יחד עם ברגים בלתי נראים לעין. אמרתי להם: “עכשיו לכו כולכם הצידה”. בטוחים היו שמיד הכול יתהפך, עבודה רבה ועצים יקרים יירדו לטמיון.

    מאז עברו 40 שנה ושום “נס” לא קרה. הכול עומד על מקומו עד היום הזה בלי טיפולים ובלי תיקונים. אלפי אנשים עברו ועוברים דרך שם – זאת היא עדות חיה.

    מכאן לאולם פנימה, למלאכת הבמה – 300 מ”ר שטחה… ריכזתי את כל הלוחות שהיו חייבים להיות יבשים עד כדי 90 אחוז. לפי בקשתי הכינו עבורי בבית המלאכה של “לגין” מקדח מיוחד שעושה שתי פעולות בבת אחת. זה חסך זמן ושיפר את טיב העבודה. אין בדעתי לציין את כל הפרטים איך עושים במה ענקית…

    את הרצפה באולם בנו בצורת מדרגות רחבות עליהן ניתן להעמיד שולחנות בליל הסדר. בעניין השולחנות הנ”ל הוזמנתי ע”י ועדת יד-למגינים. אחרי שיחה קלה נעניתי בחיוב ואמרתי להם שיבואו למחרת לנגריה לראות את הדוגמה. אגב, ביקשתי מהם לא לשכוח להביא בקבוק קוניאק לברך על המוגמר.

    במוצ”ש הסתגרתי בחדרי ושרטטתי לכל פרטיו שולחן שניתן לקיפול לאחר השימוש בו…

    מיד יצאה הזמנה ל-150 שולחנות, שישה מקומות ישיבה לאחד. בחצר של לגין מצאנו ערימה של מאות פלטות שהתאימו לצרכינו. פירקנו וניקינו אותן ממסמרים וברגים – שני אנשים עסקו בכך. בזה חסכנו כסף רב…

    בליל הסדר ישבו כולם ליד השולחנות הללו וכך זה נמשך עוד 20 שנה.

    אחרי העבודה הזאת המשכתי לעבוד בנגרות בניין ובריהוט מכל הסוגים. עזרתי למנהל החדש. נסענו לקנות עצים, ללמוד ולהכיר את סוגי העצים, מה כדאי לקנות ואיך להשתמש בהם…

    הייתי קשור למקום העבודה ולעובדיו קרוב ל-30 שנה. בחרתי לעסוק בתיקוני כסאות ביד למגינים ולבסוף בעשיית שולחן סלוני עגול, נקרא לזה “פרוטקציה”, מפני שיותר מזה לא המשכתי לעשות.

    יום אחד, בעוברי ב”דרך השלום”, שמעתי מרחוק קולה של חברה קוראת בשמי. זה היה זמן קצר אחרי שקיבלה שולחן שעשיתי בשבילה. היא באה לנגריה ולקחה אותו בהיעדרי. לא הבנתי מדוע היא קוראת לי, אולי מצאה פגם בשולחן? אך לא. כשקרבנו הרעיפה עלי שפע תשבוחות. היה זה גמול לעמלי.