ישראל בר-יהודה

15/11/1895 - 04/05/1965

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח חשון התרנ"ו

תאריך פטירה: ב' אייר התשכ"ה

ארץ לידה: רוסיה

שירות בטחון: הגנה

תנועה ציונית: פועלי ציון

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בנים ובנות: רבקה בר יהודה

ישראל בר יהודה

כ”ח חשוון תרנ”ו – 15.11.1895
ב’ אייר תשכ”ה – 4.5.1965

ישראל בר יהודה (אידלסון) נולד בשנת 1895 בעיר יקטרינוסלב ברוסיה. בית הוריו “היה בית טיפוסי של אינטליגנציה מתבוללת. ההורים דיברו ורסית והילדים אף לא הבינו יידיש. אני למדתי יידיש בתנועה. שירי העם היהודי קסמו לי וכך הגעתי לידיעת היידיש”. עברית למד בהגיעו ארצה בעקשנות האופיינית לו ועל-ידי התנזרותו אז מכל שפה אחרת. לפני סיום בחינותיו בבית-ספר טכני גבוה ברוסיה, עזב את הלימודים והתמסר כולו, ללא שיור, לתנועה הציונית, ולפעולות הצלה בקרב המוני הפליטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. היה מראשי צעירי ציון – צ.ס. ומארגניה וחבר בועדה הפלשתינאית המרכזית שהקימה את ההכשרות הראשונות. נאסר מספר פעמים על ידי הג.פ.או. שדנה אותו לגירוש. בר יהודה – אז אידלסון – לא שעה לעצת חברי המרכז שיפנה לג.פ.או. בבקשה לאפשר לו, בגלל מצב בריאותו, לצאת לחו”ל. הוא סיכן את עצמו, העיז וביקש שחרור בכדי לצאת לארץ ישראל. למרבה הפלא מבוקשו ניתן לו ועל-ידי כך נפתחה דרך ההצלה לעוד 6000 איש. לאחר זמן מסויים של פעילות בברית העולמית של צ.ס. ופועלי ציון – צ.ס. בליטא ובגרמניה עלה ארצה בחודש מרץ 1926. עבד בכל מיני מקומות, נאסר בתקופת המאבק על עבודה עברית ובשנת 1930 הגיע ליגור. מאז עד יומו האחרון היה קשור לבית הזה בכל נימי נפשו, עבד בעבודה פיזית קשה ונבחר למוסדות המנהליים והחינוכיים של המשק. כיהן כמזכיר בזמן איחוד הפלוגה עם המשק והשפיע רבות על מהלך הויכוחים שהתנהלו בצורה חברית ועניינית, דבר שליכד אחר-כך את שני הגופים והצעיד את המשק קדימה.
בכל עבודתו המרכזית-הציבורית: בקיבוץ המאוחד, במפלגה, בהסתדרות, בהגנה, בכנסת שהיה חבר בה מיומה הראשון ובממשלה, בה כיהן כשר הפנים ומשנת 1962 כשר התחבורה – שמר על הקשר עם הבית, טיפל בענייני יגור תוך אהבה ומסירות ללא גבול, כאב על כשלונות ותופעות שליליות בחיי החברה והתנועה ושמח על ההישגים. האימרה “אין נביא בעירו” לא תאמה את בר יהודה. הוא היה מושרש בביתו הקיבוצי, אהוב ומקובל על הכל, על הצעירים ועל המבוגרים ולא אחד בא לתנות לפניו את מרי שיחו בצר לו, ומצא אצלו און קשבת ולב רגיש וגם עזרה במידת האפשר.
בר יהודה היה איש העקרונות המוצקים, איש הערכים התנועתיים והמוסריים, עליהם נלחם בקנאות רבה וללא פשרות. תבע מאחרים ועוד יותר מעצמו. היה יריב קשה אבל גם מתנגדיו החריפים ביותר התייחסו אליו בכבוד ובהערכה בגלל יושרו האינטלקטואלי, מוסריותו ובגלל היותו איש אמת, אולי יותר “נאה מקיים”, מאשר “נאה דורש”.

“עברו שלושים ושלוש שנים מאז הגעתי ליגור. השתנו מאז הרבה דברים. יגור גדלה והתרחבה לאין ערוך, ואנחנו? אולי עייפנו לפני הזמן. מעטים היינו אז, יצאנו לשנות את העולם ואילו עתה מתברר לעמים, שגם את עצמנו לא שינינו כדי הצורך, אם כי בנינו משק וחוללנו גדולות. רשות הדיבור והמעשה ניתנת עתה לדור הצעיר – לדור הממשיכים”. זאת צוואתו.

שלום לעפרך בר יהודה. יגור על חבריה, ילדיה והוריה מרכינים את הדגל על קברך הרענן.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ציוני דרך בחייו

    ישראל בר-יהודה

    תאריך לידה 15 בנובמבר 1895

    תאריך עלייה 1926

    תאריך פטירה 4 במאי 1965

    ממשלות 7, 8, 9, 10, 11, 12

    כנסות 1 – 5

    סיעות מפלגת הפועלים המאוחדת, אחדות העבודה – פועלי ציון

    תפקידים בולטים שר הפנים

    שר התחבורה

    ישראל בר-יהודה (אידלסון) (15 בנובמבר 1895 – 4 במאי 1965), היה פעיל ציוני, חבר כנסת ושר בממשלת ישראל.

    בר-יהודה נולד בשם ישראל אידלסון בעיר קונטופ שבאימפריה הרוסית (היום באוקראינה). אביו, ברוך, היה מנהל חשבונות ונצר לחסידי חב”ד ואמו, בלומה, ניהלה את משק הבית. בביתם לא התקיים אורח חיים מורתי, אלא כי אם מתוך הרגל, ושפתם הייתה רוסית. בין קרובי משפחתו נמנו בן הדוד של אביו, המנהיג הציוני אברהם אידלסון, ובן דודו שלו, המוזיקולוג אברהם צבי אידלסון.

    בילדותו עברה משפחתו ליאקטרינוסלב (היום דניפרופטרובסק), בה למד בר-יהודה בבית ספר תיכון ריאלי. בהיותו בן 14 הוא הצטרף לארגון הציוני “נכדי ציון” וכעבור שנתיים לארגון “צעירי ציון”. מטעמי ציונות הוא החל בלימודים במכון האוניברסיטאי למהנדסי מכרות, במטרה לעסוק בקידוח נפט לאחר עלייתו לארץ ישראל.‏‏[1] ערב מלחמת העולם הראשונה נבחר אידלסון לחבר ועד בסניף יאקטרינוסלב של אגודת “צעירי ציון”. מתוקף תפקידו זה הוא בחר לקיים קשר ישיר עם הפליטים שהגיעו בימי המלחמה לעיר ולמד למטרה זו את השפה היידית.

    ב-1917 הוא היה לחבר מרכז התנועה ובאותה שנה השתתף בוועידת צעירי ציון ובלט בה כאחד ממנהיגי הצירים הסוציאליסטים.‏‏[2] באותה עת סיים בר-יהודה את לימודיו, אך החלטתו להשתתף בוועידה הובילה להיעדרותו מבחינות ההסמכה. בהיעדר פרנסה, בר-יהודה נותר לחיות בבית הוריו והתמסר לפעילות תנועתית. הוא היה לאיש מפתח בארגון המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ”ס) ובאותה עת נישא לבבה לבית טרכטנברג ונולדה בתם היחידה. המשפחה עברה לחיות בחרקוב. בוועידת חרקוב (1920) של התנועה היא הפכה רשמית למפלגה הציונית-סוציאליסטית ובר-יהודה היה לדמות המרכזית של המפלגה בברית המועצות, שהייתה התנועה הציונית הגדולה במדינה, ובתנאי המחתרת בהן היא פעלה הוא שימש למעשה כמזכיר המפלגה. פעילותו העיקרית נגעה להקמת קואופרטיבים וקופות גמל.

    בשנת 1922 נעצר בקייב על ידי הג.פ.או. בשל פעילותו הציונית (במהלך כינוס מועצת הצ”ס) ונידון לשלוש שנות גלות בגליל זיראניה שעל חוף הים הלבן. בשנת 1923, ממקום מעצרו, יצאה לפועל יוזמתו לחילופי עצירים בין האסירים הפוליטיים בברית המועצות לבין קומוניסטים יהודים שנידונו בארץ ישראל לגירוש.‏‏[3] בר-יהודה עצמו שוחרר באחת מעסקאות אלו, ולאחר שחרורו המשיך לעמוד בראשות המפלגה, פעל לחיזוק ערכי הציונות בקרב חבריה, הנהיג את תנועת הנוער “יוגנט-צ”ס” ופעל לחיזוק חברי התנועה המצויים בגלות ובמעצר.

    לאחר שחרורו הוא יצא לליטא, ומשם לעיר דנציג שבפולין, ולבסוף הגיע לברלין. לאחר מכן פעל להקמת “ברית הפועלים העברית הסוציאליסטית פועלי ציון – צ”ס” מפלגי פועלי ציון – ימין ושרידי צ”ס מברית המועצות והיה מזכירה בין השנים 1923 – 1926. עלה ארצה ב-1926 וב-1930 הצטרף לקיבוץ יגור. היה ציר אספת הנבחרים, חבר הוועד הלאומי, מראשי סיעה ב’ ואחדות העבודה לאחר הפילוג ב-1944.

    הוא נבחר לכנסת הראשונה מטעם מפ”ם ולאחר מכן, החל מהכנסת השנייה ועד אמצע הכנסת החמישית (פרש ב-1965), מטעם אחדות העבודה – פועלי ציון. שימש גם כמזכ”ל “אחדות העבודה-פועלי ציון” בין השנים 1960 – 1962. כיהן בשנים 1955 – 1962 כשר הפנים ולאחר מכן, עד 1965, כיהן כשר התחבורה.

    בר-יהודה כיהן כחבר כנסת לצד גרושתו בבה אידלסון, שכיהנה כחברת כנסת מטעם מפא”י.

  • רשימה של יואל מרקוס

    להלן רשימתו של יואל מרקוס, בקיצורים מסויימים, שנתפרסמה ב”דבר”, 29.5.1962.

    הרשימה עוררה את תשומת לבו של בר-יהודה; הוא גזר אותה מתוך העיתון, שמרה בתיק העבודה שלו ושם נמצאה לאחר מותו.

    “אפשר להתפקע! אך זהו בר-יהודה”

    אילו הייתי נמנה עם מחנה התלמידים של מדינת ישראל, יתכן שהייתי מודה לאלוהים על שישראל בר-יהודה פרש מעיסוקי ההוראה שלו כאשר עזב את ברית המועצות. גם כיום, 40 שנה לאחר שחדל להרביץ תורה בדרדקים (בין השאר לימד את הרבי מלובביץ’ מקצועות חילוניים), נשאר בר-יהודה מורה בנפשו. מורה חמוּר-סבר, זועף, מטיף, נוקשה, קפדן ונזפן. לנוקשותו יצאו מוניטין בעולמנו הפוליטי ומתנגדיו אומרים עליו שהוא חסר את התכונות הגמישות והפשרה, ושהוא, בקיצור, עקשן ללא תקנה. בעיתות משא ומתן הוא קשה כצור, משסע את דברי בני שיחו בקריאות-ביניים מרגיזות ובשאלות רטוריות. באחת השיחות המייגעות על הרכבת הקואליציה האחרונה הוא הירבה כל-כך בקריאות-ביניים עד שאשכול זעק אל תוך אוזנו של גלילי: “אני מתפקע!”, אך כעבור רגע גחן שוב על אוזנו ואמר: “מה לעשות? זה בר-יהודה”…

    – – –

    בר-יהודה אוהב לשמוע בדיחות – – – אך בהליכותיו נחשב לאדם רציני ביותר, הבוחר תמיד בדרך הקשה. כאשר עלה לארץ ב-1926 עבד בסלילת כבישים (אף שהיה עסקן פוליטי מוכר ומקומו ליד השולחן היה מובטח). כאשר ידידים שלחו לו אז פרודוקטים כדי שלפחות לא ירעב ללחם, החזיר אותם בגאווה לשולחיהם…

    – – –

    בר-יהודה הוא חבר-כנסת מיומה הראשון, והיה למעלה מארבע שנים שר פנים. בן-גוריון ורוזן ראו בו את שר הפנים הטוב ביותר שהיה לישראל. הוא דגל בפרוגרסיביות של המיסים, והיה נוהג להחזיר תקציבי עיריות שלא תאמו קו זה. עסק בעיצוב האוטונומיה של הרשויות המקומיות, תוך זיקה להכרעות הכנסת והממשלה, ופעל נגד הרשויות שעשו שבת לעצמן ונגד הפיכתם של ראשי הרשויות לבוסים מקומיים…

    – – –

    בר-יהודה הוא איש עבודה מזריחת השמש עד שקיעתה, ואוהב “לקחת עבודה הביתה”. אין הוא איש בידור, ורק לעתים רחוקות מבקר הוא בתיאטרון. בידורו ומנוחתו הם קריאת ספרי בלטריסטיקה. ידידיו האישיים ספורים ואין הם נמנים עם חברי מפלגתו דווקא.

    לאורח חייו הצנוע יצאו מוניטין, ובקשר לכך מספרים כי כאשר חזר לפני ארבע שנים משליחות מטעם הממשלה בארגנטינה (הכתרת נשיא), סיפר לחבריו כי שישה מלצרים שירתו אותו בלבד במסעדת בית מלונו. “ומה אכלת עם שישה מלצרים לרשותך?” שאלוהו החברים בסקרנות. והוא השיב במלוא הרצינות: “הזמנתי ביציה”…

    – – –

    נודע בקפדנותו ובעקשנותו, בעמידתו על עקרונות וחדירתו לעומק הבעיות עד לפרטיהן הדקים. איש רֵעים, בעל לב חם וחוש הומור דק. מעולם לא איבד את חוש החברוּת והרעוּת, וידע להלך כשווה עם שווים עם ידידיו ומכריו הרבים.

    יעקב גורן (חוקר ביד טבנקין)

    מחבר הספר:

    “ישראל בר-יהודה – איש בשליחות תנועה”

    הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1992

    עמ’ 356 + גב הכריכה

  • מגילת היסוד

    מגילת היסוד לבית בר-יהודה

    בחמישי בשבת, א’ דראש חודש אייר תשכ”ו, שנת ח”י לעצמאות ישראל, 21 באפריל 1966, התכנסנו חברים, ידידים ומוקירי זכרו של ישראל בר-יהודה כאן בביתו, במשק יגור, במלאת שנה לפטירתו, להניח אבן פינה לבית תרבות אשר יישא את שמו לתמיד.

    ערכי הרוח הגדולים ותכונות הנפש הנאצלות של ישראל בר-יהודה – לוחם, חלוץ, איש עבודה, חבר קיבוץ ושר בישראל – שהיו למופת לתנועת הפועלים ולעם עוד בחייו, ייצררו בבית הזה, להנחילם לדורו ולדורות הבאים.

    רעות פשוטה, אהבת הבריות, מסירות לכלל, דבקות במטרה, רוח לחימה והקרבה עצמית, שהיו מתכונות היסוד של ישראל בר-יהודה ז”ל – מי יתן ויטביעו חותמם על באי הבית הזה ביגור, בו יחרטו תולדות חייו, תרוכז מורשתו הרוחנית – לאורם יתחנכו בני הנעורים וישאבו תורה מתיישבי המקום והאזור.

    זכרו המאיר של ישראל בר-יהודה, איש העם – בתוכו חי, בשירותו עשה ובמערכותיו עמד – יישרה על בית בר-יהודה במקום הזה לרגלי הכרמל.

    (נאמר ביום השנה לפטירתו ופורסם ביומן יגור 22.4.1966)

  • המצפור על הכרמל

    מתוך שיחה עם נחמן מתוקי, שבהדרכתו הוקם מצפור זה:

    בוועדה הציבורית להנצחת זכרו של בר-יהודה הועלו כמה הצעות. על כך סיפר לי בזמנו ברדיצ’בסקי. העליתי בפניו את הרעיון להקמת מצפור במקום שבו אהב בר-יהודה לשבת ולהתבודד עם הטבע והנוף הנפלא של הכרמל, ובמיוחד כאשר משם אפשר לראות את יגור ביתו.

    היו לנו הרבה סיורים עם בר-יהודה, לפי בקשתו. היתה לו אהבה מיוחדת לכרמל. היה מספר לי שכאשר כוחו היה עמו נהג לטייל ברגל על ההר. פעם, כאשר נפגשתי אתו בזמן שהותו בהבראה בבית אורן, הוא שאל אותי אם אני מוכן לסייר איתו במקומות שונים בכרמל, שהוא איננו יכול להגיע אליהם. נעניתי ברצון לבקשתו וסיירתי אתו כשלוש שעות בפינות חמד רבות על ההר. התפעלותו לא ידעה גבול.

    היה זה בסוף הקיץ. הגענו, בין היתר, למקום שחיבב אותו במיוחד והיה מגיע אליו ברגל. המקום נמצא מתחת לבית השומר, היה שם עץ אלון גבוה ועץ קטלב אדמדם. שוחחנו רבות על נוף הכרמל, על העבודות שמבצעים שם ואיך לשמור על הנכס שהעניק לנו הטבע.

    באחת הנסיעות הגענו לפינה נוספת על הכרמל שהקסימה את בר-יהודה באופן מיוחד ביופייה ובמראה שנתגלה לעינינו: כל עמק זבולון, יגור בחלקה והכניסה לעמק יזרעאל. במקום הזה הוא ישב, רצה להיות עם עצמו ואולי להתכונן למשהו. כאילו המקום נתן לו השראה, התרכזות ושקט. פינה זו הוא כנראה חיפש ומצא.

    הוא אמר לי: “לא אשכח לך את הגילוי הזה. חבל שחברי יגור אינם יודעים שיש על הכרמל מקומות כך כך יפים ואינם מבקרים בהם”. מאז הייתי פוגש בו שם בהזדמנויות רבות.

    כאשר צץ רעיון ההנצחה הרגשתי חובה לשקם את המקום שהיה אהוב עליו, ולכן הצעתי לברדיצ’בסקי ועל ידו גם לוועדה ולרבקה בר-יהודה. הרעיון התקבל על דעת כולם לאחר ביקורים באתר יחד עם חברי משק נוספים.

    לאחר אישור המקום התחלנו בביצוע התכנית ע”י הקק”ל: לפתח את המצפור על ידי הקמת חניון בחורשה, דרך טובה וגישה נוחה למקום, וכן מגרש חנייה.

    דעתי האישית היא כי זהו אחד המקומות היפים ביותר על ההר. גם עכשיו אפשר להגיע אליו עם כל כלי רכב.

    אני מציע לחברים לבקר במקום הזה. אין ספק שהם ייהנו הנאה רבה ממנו ומהנוף הנשקף סביבו.

    תודתנו נתונה לקרן הקיימת לישראל וליושב ראש הדירקטוריון יעקב צור, על הקמת המפעל היפה הזה לזכרו של חברנו ישראל בר-יהודה.

    נחמן מתוקי

    יומן יגור, אוקטובר 1971