ישראל וקסר

08/02/1910 - 14/09/2008

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ט שבט התר"ע

תאריך פטירה: י"ד אלול התשס"ח

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: בני וקסר, לאה וקסר

בן/בת זוג: צפורה וקסר

ישראל (שרוליק) וקסר

ישראל בן שרה וחיים יודל וקסר נולד בשנת 1910 בעיירה קוריטניצה בחבל ווהלין שבפולין למשפחה חרדית בת תשע נפשות. אביו היה חסיד רז’ין, ידען גדול ביהדות, וקיווה כי בנו ימשיך את דרכו. בהיותו בן 12 הביאה אותו הרבנית לעיר לודמיר ללמוד בישיבה. אחרי כשלוש שנים נאלץ לעזוב את לימודיו, התחיל לעבוד לקיומו ולעזור לאימו יחד עם אחיו בפרנסת המשפחה. הוא הכיר אנשים חדשים ונפתח לעולם הרחב, שם שמע על האפשרות לעלות לארץ על ידי יציאה להכשרה בקלוסובה. אחרי ההכשרה בקלוסובה, בדרכו להכשרה בסוקול, עצר בעיירה קטנה, שם פגש את צפורה בורשטיין והמליץ לקבלה להכשרה. בשנת 1934 קיבל אישור עלייה ומסרו לצפורה, שחיכתה לו לאחר מכן שנתיים ביגור.
בשנת 1936 התאחד עם צפורה ביגור. הם נישאו וכאן נולדו שלושת ילדיהם – דבורק’ה, הדסה וחיים. ישראל עבד במחצבה ובמרס 1939 נפצע ברגלו מכדור מרצחים, טראומה שלוותה אותו כל חייו. בשנת 1942 היה בין ראשוני העובדים מטעם יגור ב”תנובה”, שם עבד כעשרים וחמש שנים. במלחמת השחרור לא הפסיד יום אחד בעבודתו בחלוקת תוצרת “תנובה”, למרות הסכנה הרבה שהייתה באותם ימים בדרכים בפרט ובארץ בכלל. עקב התקף לב נאלץ לעזוב את “תנובה”. לאחר השיקום התחיל לעבוד ב”עוף העמק”, שם עבד שתים עשרה שנים. לאחר מכן עבד בדוכן, במרכולית ובטובופלסט. תמיד בשקט בלי דרישות מיוחדות ובלי תלונות.
ישראל איבד את רוב בני משפחתו בשואה. יחד עם צפורה הם אימצו אל ביתם את כל השרידים ממשפחותיהם ודאגו בכל מה שניתן היה.
ישראל וצפורה בנו בית חם, אוהב, דואג ומכניס אורחים מכל הלב. הבית היה תמיד מלא אורחים, משפחה וחברים. השמחה וההומור מילאו את הבית בעיקר בנוכחותו של בנם חיים ז”ל. נפילתו של חיים במלחמת יום כיפור הייתה מכה קשה לישראל, שהתכנס בתוך עצמו וחזר לבית הכנסת בייחוד בימים הנוראים.
ישראל וצפורה מצאו ניחומים עם הנכדים והנינים, שהחזירו להם המון אהבה.
ישראל איש צנוע, עצם את עיניו בשיבה טובה. מוקף בשתי בנותיו, חתנו, חמשת נכדיו וששה נינים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ישראל וקסר

    אבא עצם את עיניו בגיל 98 וחצי. צלול, מתעניין, דואג ואוהב.

    אדם צנוע וישר, שלימד אותנו לחיות עם מה שיש ותמיד ביושר והגינות.

    היה לו זכרון לא רגיל והרבה ידע.

    הוא לא ויתר על דעתו, אפילו אם היה במיעוט.

    יחד עם אמא הקימו בית מלא אהבת אדם ומכניס אורחים. תמיד היה מקום לכולם ואיש לא יצא מהבית בידיים ריקות.

    אבא הגיע לארץ לבד ואימץ את משפחתה הגדולה של אמא כמשפחתו. בשואה איבד את הוריו, אחיו ואחיותיו.

    כאשר החלו להגיע ארצה ניצולי השואה, חיפשו ההורים את שרידי המשפחה ואימצו אותם אליהם. בייחוד בת אחותו – טובה.

    שלושתנו, הדסה חיים ואני גדלנו בבית מלא שמחה, אהבת היהדות ושמירה על חגי ישראל, הזמירות והחזנות.

    נפילתו של חיים במלחמת יום כיפור שינתה את המשפחה. אבא התכנס בתוכו וחזר לבית הכנסת. הבית נהיה יותר עצוב, אבל עם החלטה של ההורים לשמור על בית מכניס אורחים ודאגה להדסה, לי ולמשפחותינו.

    חמשת הנכדים הביאו המון שמחה לבית. אבא תמיד התעניין במעשיהם ובלימודיהם ורצה לדעת כל פרט.

    הנינים שנולדו הביאו הרבה אושר.

    אמא זכתה לשניים, ואבא קיבל במתנה את הנינה השישית ביום הולדתו האחרון.

    תם בית ההורים האוהב והחם.