ישראל יהודה

02/01/1908 - 03/04/1990

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ח טבת התרס"ח

תאריך פטירה: ח' ניסן התש"נ

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: דוניה יהודה

נכדים ונכדות: דותן יהב

ישראל יהודה

ישראל נולד ב-1908 בצ’רנוביץ’ (רומניה). בילדותו עבר את מלחמת העולם הראשונה. בזמן מלחמת העולם השניה שהה בגטו טרנזיסטר ועבד במחנות כפייה.
בשנת 1944 הגיע לישראל דרך טורקיה, שהה בעתלית ואחר כך עבר לקיבוץ יגור.
ב-1945 הקים יחד עם זוגתו, דוניה, משפחה. כשנולד בנו הבכור צביקה ב”שבת השחורה” (יוני 1946) היה ישראל במעצר יחד עם שאר חברי יגור. בתו שלומית נולדה בשנת 1948, כחדשיים לפני הקמת המדינה.
מיומו הראשון ביגור ועד גיל 87 עבד ישראל בפחחיה, שמאוחר יותר הפכה לבית החרושת לגין.
ישראל היה אדם שקט וצנוע, לא אהב לשתף אחרים בסיפורי חייו (בעיקר אלה ממלחמת העולם השניה), אך אהב לקרוא עיתונים ולהתווכח “ויכוחים פוליטיים” עם כל המעוניין. כל שבת נהג לקחת את ילדיו לטייל על הר הכרמל, ובכך הקנה להם את אהבתם לטיולים ולטבע. אחד מתחביביו האהובים ההי טיפוח הגינה, שתמיד בלטה ביופיה.
ניחוח של עוגות עלה בסופי שבוע מחדרם של דוניה וישראל, בשעה שאפה אותן ב”סיר פלא” (אבוי לילדים שהעזו “להרים קולם” ולהרוס את העוגות). מאוחר יותר פיתח מיומנות זו לאפיית שטרודלים ועוגיות מסוגים שונים.
בשנת 1970 נולד נכדו הראשון דותן, בנו של צביקה.
ב-1971 נפטרה דוניה ממחלה ממושכת, במהלכה טיפל בה ישראל במסירות רבה.
במהלך השנים נהג לבקר את נכדיו בשילת בכל הזדמנות, ונכדיו נהגו לבקרו בקיבוץ לעיתים תכופות. לישראל חמישה נכדים – דותן, עדי, עמית, עידן ואיל, וארבעה נינים – נדב, סתיו, שחר וגיא. הקטן שבהם נולד כשבוע לפני פטירתו.
תהיה תמיד בלבנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא

    אבא

    לזכרו של יהודה ישראל (1908-2003)

    בקיץ 2003 עצם אבא את עיניו ונפרד מאיתנו. בתום טקס הקבורה נשארנו רק המשפחה הקרובה, וביקשנו מיענק’לה בורובסקי שיספר לנכדים את אשר סיפר לו אבא ביום הראשון בבואו ליגור.

    וזה הסיפור:

    הגרמנים היו מגיעים לעיירות ומוציאים אנשים להורג. יום אחד לקחו את אבא, עם עוד אנשים, העמידו אותם ליד הבור, אמרו להם להתפשט והתחילו לירות בהם. אבא נפל לבור. הוא חיכה לשעת לילה מאוחרת, ואז יצא מהבור, עירום כביום היוולדו.

    את הסיפור הזה שמעתי בנעורי ושמרתי אותו בלבי. על עברו של אבא רב יותר הנסתר מהגלוי. הוא לא רצה ולא נידב סיפורים. מעט מאוד ידוע לנו על עברו, בעיקר במלחמת העולם השניה. סיפור זה לא סופר מעולם, מלבד לילדיו.

    בשנת 1944 אבא הגיע מעתלית ליגור. הוא הכיר את דוניה לבית מיסלר ויחד הקימו בית ביגור.

    – – –

    בילדותי, אני זוכרת את השבתות שהיינו מטפסים עם אבא על הכרמל, ואת אהבתו לצומח ולטבע. תמיד היתה ליד ביתו גינה מטופחת ופורחת. אבא טמן בי את הגרעין הראשון לאהבת הטבע והצומח….

    אני זוכרת את עוגת הטורט שאבא כל-כך אהב לעשות בסופי השבוע, על פתיליה ובסיר-פלא, והריחות היו מתפשטים בכל השכונה. לימים, כשקנינו לו תנור אפיה, אבא אפה שטרודל בטעמים שונים וטעימים, ועוגיות.

    אבא היה שתקן אך מתפרץ כשהיינו מרגיזים אותו, ותמיד היה מלא הבנה ורגש. בחדר תמיד היתה אווירה שלאבא יש כל-כך הרבה דברים לספר על עברו, אך הוא העדיף לשתוק…

    אבא –

    לעיתים רחוקות נידבת איזה סיפור, אך על פי רוב בחרת לשתוק. ומצד שני היו בך השובבות ומעשי הקונדס, שרק צביקה ואני ידענו עליהם…

    ב-1971 אמא נפטרה מהתקף-לב. כחצי שנה לפני פטירתה ראיתי באיזו מסירות ועדינות-נפש טיפלת בה. לא חסכת ממנה דבר…

    בדירה הקטנה דאגת שהכל יהיה מסודר, נקי ונעים. לנו, בתור ילדים, לא נתתם להשתולל בחדר. תמיד היה צריך להיות נקי ומסודר. לעומת זאת, לנכדים כבר היה הכל מותר לעשות… רק ביקשת שלא יזרקו כדור לקיר המשותף עם השכנים, שלא יפריע להם. כזה מתחשב היית. בשבתות בבוקר היית מכין לנכדים ארוחת בוקר, ובשקט יוצא עימם לפינת החי וללגין… תמיד אמרת שקשה לך לשבת מבלי לעבוד. כל-כך אהבת לקום השכם בבוקר וללכת לעבודה, לחזור ולעבוד בגינה, לקרוא עיתון ולשמוע רדיו…

    תמו 59 שנים ביגור. דמותך תלווה אותנו לאורך כל הדרך.

    שלומית

    יומן ליום השלושים

    25.7.2003

  • סבא ישראל

    סבא ישראל

    אני זוכר את ילדותי בקיבוץ… כל-כך אהבתי לטייל איתך – למשק חי, בבקרי שבת, למפעל לגין, שבו היית מתגאה בי לפני כל חבריך. אני זוכר את ניחוחות הפרדסים, את בריכת השחיה ואת גן המשחקים שלידה.

    אני כל-כך מתגעגע לארוחות הבוקר שהיינו אוכלים רק שנינו, בחדר שלך או בחדר האוכל; אל השוקולד – כל פעם שפתחתי את ארון הממתקים שבחדרך, היו שם כמויות אדירות של שוקולד ומסטיקים עגולים… גינת הוורדים המדהימה שלך ומשחקי הכדור ששיחקנו לידה.

    אז סבא, מה “ירשתי” ממך –

    העיניים הצהובות-חומות-ירוקות שמתחלפות כל הזמן – זה בטוח ממך, חיוך תמידי ואופטימי למדתי ממך. השיגעון לקום כל בוקר וללכת עד נשר וחזרה – זה בטח ובטח לא אני, אבל אמא ירשה זאת חזק ממך.

    הממתקים – אין לי ספק שזה ממך. אילו יכולתי לחיות רק על ממתקים, הייתי עושה זאת.

    סבא – אני בטוח שאני מדבר בשם כל הנכדים.

    המון המון המון תודה על ילדות נפלאה, שהיית חלק בלתי נפרד ממנה. תודה שהיית גאה בנו כל-כך, והכי תודה על האהבה שהענקת לנו.

    מתגעגע מאוד – איל

    יומן ליום השלושים

    25.7.2003