ישראל פרנקל

09/03/1907 - 27/12/1980

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ג אדר התרס"ז

תאריך פטירה: כ' טבת התשמ"א

ארץ לידה: צ'כיה

עבודה: מורה, נגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

ישראל פרנקל

ישראל נולד בברטיסלבה שבצ’כסלובקיה בשנת 1907. כבן למשפחה אדוקה החל ללמוד תורה ב”חדר” בגיל שלוש. את לימודיו השלים בישיבת פרסבורג. בנשוב הרוח הציונית, עזב את בית הוריו ואת הישיבה ושם פניו לעליה לארץ ישראל. בדרכו לארץ התעכב בוינה, שם למד נגרות. לארץ הגיע ישראל בשנת 1930 ולאחר חמישה חדשים הצטרף ליגור. כאן נשא לאשה את רחל.
ישראל הקים ביגור את הנגריה הראשונה, שהעבודות בה היו ידניות, ויד לו בהקמת הצריפים ביגור. בשנת 1935 נרכשו המכונות הראשונות והוקמה הנגריה מעבר לכביש, שהייתה אז הנגריה הטכנית היחידה באזור. תוך כדי עבודתו, הכניס לבית הספר את הוראת הנגרות והיה המורה הראשון בתחום זה.
בשנת 1955 היה מורה ומדריך באולפן לנגרות, ששילב את קליטת העולים בלימוד המקצוע. בשנים שלאחר מכן עבד בנגריה ותרם את מיטב כשרונו לבניית רהיטים לחברי יגור.
ישראל היה איש נעים הליכות, חייכני וצנוע. בסיפוריו לנכדיו היו שזורים משלים ופתגמים מהמקרא, המשנה והתלמוד. תמיד ידע לעזור לזולת ברוחב הלב המיוחד שלו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בשלושים לישראל פרנקל ז

    כשהיינו ילדים, היה המוות אפוף סודיות, מהלך על קצות האצבעות, עובר מפה לאוזן בלחשושי המבוגרים… וכך הוא נקלט בתודעתנו – חמור סבר, מרחף בספֵרות אחרות, רחוק…

    ופתאום הוא קרוב, שלך, שייך… והכל נשפך – הדמעות, המחשבות והזיכרונות, ואת מוצאת עצמך במחוזות ילדותך, ודברים ששקעו מפאת שגרת היום-יום צפים ומציפים:

    לילה בבית הילדים. יריות מכיוון ההר, ואנחנו מוצאים מסתור מתחת למיטות. הציפיה להד צעדיו המוכרים, המרגיעים – הרי הבטיח לבוא ולומר “לילה טוב” ולכסות את בתו, ובהזדמנות זו לתחוב את השמיכה היטב תחת המזרון, שלא תישמט, כי הלילות קרים. והשירים, הסיפורים והדיקלומים כל ערב לפני השינה – אין מוותרים על המיכסה. עד היום שגורים על פי דיקלומים ושירים בכל השפות ששלט בהן.

    והשהייה בכל אותן נקודות ישוב חדשות לצורך בניית הצריפים (בית אורן, פלוגת הים – היא עין כרמל). לראות בעיניים של ילדה ולספוג את אווירת החדווה והשמחה של בראשית.

    והחזרה אל המקורות – הביקורים שעשינו בירושלים אצל המשפחה הדתית, כדי לקלוט שמץ מעולם אחר שעורר התנגדות בזרותו, בצד סקרנות.

    ואח”כ בשנות הבגרות, בשעת לחץ ודחק – תמיד אותן מלים מתאימות במקום הנכון, שבעזרתן יכולת להתעודד ולהתמודד.

    והחוויות סביב גידול הנכדות – בעדינות ובתבונה האופייניות לו יצר מערכת יחסים רגשית וחמה בין הדורות, עד שלא חשנו על בשרנו את “פער הדורות” הקלאסי. פשוט היינו מעבר לזה…

    בחוה”מ סוכות האחרון חגגנו חמישים שנות חיים משותפים – “חתונת הזהב”. היה כל-כך מרגש לשחזר את הראשית הרומנטית, כאילו השחלת 50 שנה בטבעת ענקית אחת, והמעגל נסגר…

    ואני מודה על אותה זכות נפלאה שנתגלגלה לי, להשתייך ל”חתיכת הסטוריה” שכזאת – וכך אשא את דמותו.

    גאולה

    יומן ליום השלושים

    23.1.1981

  • לזכר סבא ישראל פרנקל

    אנו הנכדות נהגנו לשבת על ברכיו ולשמוע מפיו סיפורים קולחים על בית הוריו, על לימודיו בישיבה, על עלייתו ארצה, על יגור בשנותיה הראשונות, בניית הצריפים וייבוש הביצות.

    אהב להעלות זיכרונות מהימים ההם, שאנו אהבנו לשמוע.

    לסבא היו פתגמים ומשלים יפים, שתמיד ידע לשזור בחן בסיפוריו.

    היה לוקח אותנו לביקורים בנגריה. הנגריה היתה כל עולמו. אהב את העץ ואת העבודה. כשהיה מסביר לנו על המכונות, על העצים והריח המיוחד שלהם, היה בקולו משהו מיוחד, כמו התרגשות. היה מראה לנו את הרהיטים החדשים שנבנו. על כל רהיט היה סיפור אחר. ואחר כך, בסוף הסיור, יכולנו לאסוף קצת שיירי נסורת או חתיכות פורמיקה צבעוניות. סבא ידע להפתיע אותנו בהפתעות דמויות צעצועי-עץ או דגמי רהיטים קטנים. אהב את החומר, ובשנים האחרונות אף ניסה לגלף פסלים מעץ.

    תשומת הלב שנתן היתה כנה ומושלמת. אף פעם לא שכח את תאריכי ימי ההולדת של הנכדות, תמיד דאג לכתוב ברכות ולשלוח, והברכות הגיעו בתאריך המדוייק כל שנה ושנה.

    בימי חורף גשומים ומשעממים היה מוציא את קופסת השח ומלמד אותנו את תורת המשחק. מובן שנתן לנו לנצח.

    סבא היה אדם חביב וישר. תמיד היה אופטימי, ראה הכל דרך עיניים טובות ובהירות. היה סובלני, לא נהג לכעוס או להרים קול. נטה להשלים עם דברים, גם כשלא תמיד מצאו חן בעיניו. הכל היה בשקט ובנועם.

    כשבגרנו אהבנו לשבת לצידו ולהשמיע לו את סיפורינו, לקבל את הערותיו ועזרתו – שניתנה לנו ללא שהות.

    סבא העריך את המתנות הקטנות שהיינו מעניקות לו. בייחוד אהב את הציורים שציירנו. בגאווה גדולה היה עושה לציורים מסגרות, ורובם עוד תלויים בחדר.

    היה סבא נפלא, והיה אדם עם לב רחב וגדוש.

    תמיד יהיה איתנו.

    עדי

    יומן ליום השלושים

    30.1.1981

  • קטעי זיכרונות

    4 קרשים ליום

    בשנות השלושים היו זמנים קשים במשק. היתה אבטלה גדולה. הקַצָב בנשר הפסיק את האשראי והפרודוקטים במחסן אזלו והלכו. באחד הערבים חזר ברגינסקי מחיפה והודיע לי שקיבלנו מקום עבודה לנגר במתקנים של חברת “שֶל”. למחרת בבוקר הגעתי לעבודה. היתה זו עבודה לא מקצועית. היו צריכים להקציע קרשים, ששימשו לעשיית מדפים לפחי בנזין. בעצם אפשר היה להקציע את כל ערימת הקרשים בעזרת מכונות – במשך יומיים, אולם על מנת להקל על חוסר העבודה של הנגרים בחיפה, עשתה חברת “של” מחווה למועצת פועלי חיפה והעסיקה את הנגרים בעבודת ידיים.

    עד ארוחת הבוקר הספקתי להקציע ארבעה קרשים. ניגש אלי אחד מאנשי הוועד ואמר לי: מה אתה כל-כך זריז? מסתבר כי כדי למשוך את העבודה מה שיותר – היו מקצים ארבעה קרשים ליום. שאלתי אותו: איך אפשר להתבטל כל כך? והוא באמת לימד אותי איך לעבור את היום על מנת לא להתבטל וגם לא להוציא תוצרת. כך הצלחנו למשוך את העבודה שישה שבועות וקיבלנו 22 גרוש בעד יום עבודה. זה היה הרבה, כי האנגלים שילמו אז ליהודים 15 גרוש בעד יום עבודה בעבודות ציבוריות.

    הגיע יום התשלום. חיכיתי זמן רב עד שהגיע תורי לקבל את הכסף. נעשה ערב, ואני איחרתי את האוטובוס האחרון לנשר, כי ליגור בכלל לא היתה תחבורה. באין ברירה התחלתי ללכת ברגל, תוך תקווה קלושה שאולי יזדמן לי איזה רכב בדרך. הואיל ולא הזדמן דבר – המשכתי ללכת. מגשר “של” עד בלד-א-שייך לא פגשתי נפש חיה, אולם כאן ראיתי כמה ערבים יושבים בצידי הכביש. בירכתי אותם לשלום, ועשיתי את עצמי כאילו זה דבר רגיל שברגילים שיהודי צועד בלילה יחידי בכביש דרך כפר ערבי – ועוד איזה כפר. כעבור זמן מועט שמעתי כי רודפים אחרי. קיבלתי דפיקות לב אולם לא זירזתי את צעדי, כי הרי לא היה טעם לרוץ. לא הסתכלתי אחורה, והצעדים הולכים וקרבים. להפתעתי היה זה ערבי רכוב על חמור. נשמתי לרווחה והמשכתי הביתה.

    שעה וחצי ארכה הדרך. בבית כבר דאגו לי – מדוע בוששתי לבוא.

    ישראל פרנקל

    יומן יגור, 27.7.1973

  • שני סיפורים / ישראל פרנקל

    הראש והכובע

    הודיעו לנו כי אפשר לקבל עבודה בבית הספר “כדורי”. הגעתי לשם ובאתי בדברים עם המנהל. מדובר היה בכמה חלונות ומדפים. סיימנו את העיסקה ואני מחפש הזדמנות איך להגיע הביתה, כי תחבורה ציבורית משם לא היתה. למזלי הזדמנה שם משאית מעין-חרוד עמוסה חציר. הנהג הסכים לקחת אותי, אבל רק למעלה, על החבילות, כי תא הנהג היה תפוס. מחוסר ברירה טיפסתי על חבילות החציר והתחלנו לנסוע.

    היו אלה ימי חורף, וכדי להתגונן מהקור העז ישבתי עם הפנים אחורה. עברנו את כפר תבור, וביציאה מהכפר הרגשתי כאילו מישהו הוריד לי את הכובע מהראש. לחרדתי הרבה ראיתי כי עברנו את שער הכניסה לכפר. היו שם שני עמודי בטון ועליהם קורת ברזל. רק מילימטרים ספורים הפרידו בין הכובע ובין המוות הבטוח.

    בבואי הביתה הלכתי למחסן הבגדים לקבל כובע אחר. המחסנאית הסתכלה במחברת ואמרה: שמע חבר, אתה לא מזמן קיבלת כובע, היכן הוא נעלם? הפעם אתן לך כובע אחר, אבל שתדע לשמור עליו.

    הבטחתי לה שלהבא אשתדל לשמור גם על הכובע וגם על הראש…

    ***

    נו, תגיד אתה

    בזמן המאורעות חיפשנו אפשרויות לקבל עבודות חוץ בסביבה הלא רחוקה. והנה הופיע מושבניק מנהלל שהגדיל את ביתו והזמין אצלנו חלונות ודלתות. גם התחייבנו להביא אליו את עבודות הנגרות.

    ביצענו את ההזמנה והיה עלינו להשיג זוג פרֵדות ועגלה, אבל זה לא היה כל כך פשוט. זה היה באביב, בעונה הבוערת בפלחה. אחרי השתדלויות רבות הובטח לנו זוג בהמות ליום שישי בצהריים. העמסנו את החלונות והדלתות על העגלה ויצאנו – ישראל אורנסקי ואני – לדרך.

    עד קרית עמל נסענו בכביש, אבל משם היינו צריכים לעבור דרך השדות, כי בקטע הכביש ההוא קרו אז כמה מקרי רצח. עברנו את שדה יעקב, ובכיוון נהלל ירדנו בחלקת שדה במורד, ולאחר מכן היה עלינו לעבור עוד חלקה שהיתה מכוסה צמחיה גבוהה ויפה. לא חשדנו, כמובן, כי זוהי בִּיצה עמוקה, ועד שהספקנו להיווכח בכך שקעו הפרדות בתוך הביצה עד לברכיים. ניסינו בכל כוחותינו למשוך את העגלה לאחור, אלא שלא הצלחנו והפרדות שקעו יותר ויותר, והנה הן שקועות עד לצוואר והריתמות התחילו לחנוק אותן.

    איכשהו הצלחנו להתיר את הרתמות ואנחנו עומדים מיואשים באמצע השדה, רחוק מיישוב, ביום שישי לפנות ערב, ואין מציל. מה עושים? השמש כבר שוקעת ובסביבה משתוללות כנופיות ערביות.

    והנה, כאשר אנחנו עומדים חסרי אונים, הופיעו לפתע מושבניקים מכפר יהושע שעבדו בקרבת מקום, והם כמובן נחלצו תיכף לעזרתנו. הם רתמו את הבהמות שלהם לעגלה שלנו מאחור ובכוחות משותפים הצלחנו להוציא את העגלה והפרדות מהבוץ.

    אפשר לתאר את שמחתנו וכמה שהודינו להם.

    חזרנו הביתה בשעה מאוחרת. למחרת פגש אותי החצרן האחראי על האורווה ושאל אותי: איך הצלחתם כל-כך ללכלך את הבהמות? תגיד אתה – צריך לתת עגלה לנגרים?…

    ישראל פרנקל

    יומן יגור, 3.8.1972

  • בצריפי האולפן

    באולפן כעת שתי כיתות, וביחד כ-30 איש הגרים באופן מרוכז פחות או יותר. הבחורים נשלחים אלינו ע”י מחלקת העליה של ההסתדרות לתקופת שנה אחת, על מנת שילמדו נגרות. הם עובדים שלושה ימים בשבוע במשק כדי לקיים את עצמם, ולומדים שלושה ימים את המקצוע….

    בביצוע עבודות האולפן רב השינוי לטובה הן בכמות והן באיכות. כל זה לא במעט הודות להבנה ולרצון הטוב מצד מרכז הנגריה, החבר קופיט. אבל יכולנו להגיע להישגים הרבה יותר גדולים ואפילו לעסוק בעבודות מכניסות, לו יכולנו לקיים מה שתיכננו, דהיינו – להעביר את נגריית המשק למקומה החדש ולהעמיד לרשות האולפן את הנגריה הקיימת. אפשר היה אז… להגדיל בהרבה את התוצרת, והבחורים יכלו לקבל הכשרה טובה יותר…

    הדבר המכאיב ביותר הוא שלא הצלחנו לקרב אותם לחיי המשק. זאת יכולים לעשות רק בני גילם, בני המשק. ומה משונה הדבר, שבו בזמן ששולחים שליחים מיוחדים לפעול בתוך הנוער בעיר ומשקיעים מאמצים גדולים לארגן כמה נערים לקיבוץ, נמצאים אצלנו עשרות בחורים – ועברו במשך הזמן מאות – ולא נשאר מהם כמעט אף אחד.

    ואני שואל – ה י כ ן ה נ ו ע ר? היכן החטיבה וכו’. איך ינעם לכם בערבים-שמחים בשירה ובריקוד, ובו בזמן יושבים להם בחורים, שהם בגילכם, בצריפים קרים וקודרים, עזובים לנפשם, חסרי חדוות נעורים.

    קרבו אותם אליכם; הביאו להם קצת שמחת חיים – ובזאת תהיה תפארתכם.

    ישראל פ.

    יומן יגור, 15.1.1957