לילי הרצפלד – סימון

20/09/1902 - 07/04/1955

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח אלול התרס"ב

תאריך פטירה: ט"ו ניסן התשט"ו

ארץ לידה: צרפת

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: זלמן הרצפלד

בנים ובנות: נחמיה הר פלד

לילי סימון

נולדה בעיירה אֶלְבֶּף שבחבל נורמנדי שבצרפת, בת ראשונה אחרי ארבעה בנים.
משפחת תעשייני טכסטיל שהיגרו מאלזס לוריין בעקבות השינויים החוקתיים של נפוליאון שאיפשרו ליהודים להתגורר בערי צרפת כאזרחים שווי זכויות.
המשפחה מצד אמה כללה אנשי מדע ורוח. אבי אמה, פרופסור לפיסיקה, השתתף בועידות שבהן אושרו חוקי החשמל והמידות העשרוניות. הם ראו עצמם כ”צרפתים בני דת משה”, יהודים חילונים צרפתים. במשפחתה המורחבת נמנו קציני צבא, הוגי דעות וכלכלנים.
בהיותה בת שבע עברה המשפחה לפריז, בעקבות משבר תיעוש שפקד את ענף הטכסטיל בצרפת.
אמה תרמה כספים להקמת בית הכנסת ברחוב קופרניק, לשם נהגו אחר כך לבוא שליחים מארץ ישראל. נפילת הבן הבכור אלפרד במלחמת העולם הראשונה גרמה לאם לדבוק ברעיון הציוני. היא החלה לעיין בספרי קודש יהודים ואף ניסתה ללמוד עברית.
יש לזכור שפרשת דרייפוס, שהסתיימה פורמאלית ב-1898, גרמה ליהודי אירופה למשבר חריף בתפיסתם העצמית. לאלה שהגדירו עצמם כצרפתים בני דת משה נשמטה באכזריות הקרקע הלאומית מתחת לרגליים. וכך, בהשפעת אִמן, בחרו שתי האחיות בציונות. לילי, שהיתה בוגרת מאחותה בחמש שנים, הצטרפה לקבוצה שהקימה את תנועת הצופים היהודיים.
באותו זמן למדה חינוך בסורבון. היא התמחתה ב”התפתחות והתנהגות של הגיל הרך” אצל פרופסור פיאז’ה בשוויץ. עם שובה לפריז קבלה על עצמה להקים את רשת הגנים העירוניים (גני חובה), שכן עד אז היו רק גנים פרטיים וברשות בלבד. בהמשך שימשה כמפקחת על גני העירייה.

במשך פעילותה בתנועת הצופים היהודיים כמדריכה, ואחר כך במסגרת עבודתה בעירייה, התוודעה למצוקת רבבות הילדים היהודיים בפריז, בני משפחות של מהגרים לא חוקיים, פליטים שנמלטו ממזרח אירופה. למראה הילדים במצוקה לא יכלה להישאר אדישה.
לילי הפעילה את קשריה הטובים עם משפחת רוטשילד בפריז, ובעזרתם הקימה מועדון יומי (ברח’ רו דה פון) שפעל משעות אחר הצהריים ועד מאוחר בלילה. הילדים והנערים קיבלו שם בנוסף לארוחה חמה גם עזרה בלימודים, וכל סיוע אחר שנזקקו לו. מדי שנה, בחודשי הקיץ, ארגנה עבורם קייטנה בחוף ברטיין, וכדרכה, הכול תמיד בצניעות, בחיוך, וביחס אישי.
היתה זאת לילי שבישרה לילדים את בשורת ארץ ישראל ונטעה בהם תקווה לחיים חדשים. היא שסיפרה להם על החיים בקומונה, על השחרור מהדלות ועל בניית חברה חדשה ושוויונית. ובהגיע השעה, מתוך תחושת מחייבות והכרה שחינוך טוב מחייב אותה לתת דוגמא אישית, נפרדה ממשפחתה ועלתה לארץ.

בבואה לארץ התארחה אצל אחת מחניכותיה, אורה (לימים אורה עברי), שעלתה לישראל קודם לכן והקימה משפחה ביגור. לילי נשארה ביגור ועבדה בגן הירק של המשק. היא תגדיר לימים תקופה זו כיפה בחייה. עורה הלבן השחיר עד לבלי הכר וגרם לה להאמין שדם העברים הקדמונים שבעורקיה הוא הגורם לכך.
באותם ימים הכירה עולה חדש מפולין, שדיבר להפתעתה צרפתית – זלמן הרצפלד – וההמשך, הלא צפוי, הפך לצפוי. הם התחתנו ערב גיוסו לצבא הבריטי.

לילי, שנולדה עם מום בליבה, העדיפה תמיד להתעלם ממנו. כשנדרשה בגיל ארבעים ושתיים להפסיק את הריונה, סירבה. הרופאים הסבירו לה שאחרה את הרכבת, שמעבר לגיל ארבעים הלידה מסוכנת, ועם מום בלב היא מסתכנת שבעתיים. אבל כמיהתה לגדל ילד שיגדל בארץ, לזכות לדור המשך למימוש החלום הציוני- סוציאליסטי שלה, הם שגרמו לה לסרב להפלה.
בעלה זלמן שוחרר בשנת ארבעים ושש מהצבא הבריטי, וכמו משוחררים רבים אחרים מצא בן בגיל שנתיים וחצי שנהג לכנות כל חבר שחלף בשבילי המשק – “אבא”.

לילי עבדה כמטפלת בילדי עליית הנוער.
במהלך “השבת השחורה” ארגנה עם אחרים את ההתנגדות הפסיבית של הנערים והנערות לחיפושי החיילים הבריטים אחר נשק ותחמושת. היא הצליחה להרגיז את החיילים הבריטים בהתרסות שהתריסה כלפיהם באנגלית, נעצרה ונשלחה למחנה המעצר בלטרון. בעלה זלמן נשלח באותה עת (למרות ואולי דווקא בגלל שהיה חייל משוחרר של הצבא הבריטי), למחנה המעצר ברפיח.
במהלך מלחמת השחרור שוב נעדר זלמן מהבית כיוון שגוייס לצה”ל. אחרי המלחמה גוייס למשטרת ישראל שרק הוקמה, הופקד על מחלקת הבחינה לכשירות רכב בסדנאות המשטרה. ושוב לילי מקבלת בהבנה, בהשלמה ואף ברצון את היעדרות בעלה מהבית. הכול למען הגשמת החזון.
היא עצמה מתקבלת למחלקה הסוציאלית של עיריית חיפה ואחר כך לישובי עמק זבולון. נאלצת לעשות דרכה בין הישובים בטרמפים ובהליכה רגלית, חוזרת הביתה בשעות החשיכה וממהרת לגן הילדים לומר לילה טוב לנחמיה.

בשלב מסוים היא מבינה שלא תוכל להמשיך כך וחוזרת לעבוד בקיבוץ. היא שבה לעבוד כמטפלת בקבוצות של עליית הנוער ומסייעת להם בכול. היא כותבת בשבילם מכתבים בצרפתית למשפחותיהם שנותרו במרוקו, מעודדת ומקשיבה, וכשמחלת הגזזת מתפרצת, הילדים מוכנסים להסגר מוחלט בבנין המשטרה שהותירו הבריטים על כביש חיפה עפולה. ומי איתם בהסגר, חופף ראשיהם ומטפל בפצעי המחלה? מי מעודד אותם אם לא היא? עשרות שנים אחר כך ישכחו את שמות חבריהם לילדות אך לא את לילי.

שנים רצתה וניסתה ללמוד עברית בכוחות עצמה, ולא עלה בידה. השפה השמית התעמרה בה. היתה לה לקיר ומכשול. בלא שפה לא יכלה לממש אפילו מעט מכישוריה. רק כשנה לפני מותה העיזה לפנות למזכירות הקיבוץ בבקשה לקבלת עזרה בלימוד העברית. בקשתה נענתה ברצון.
במהלך שנת 1954 ניתנו לה בכל יום ארבע שעות לימוד עברית, באמצעות חברת הקיבוץ בתיה גוטהלף.
הלא יאמן התרחש לעיני כל. הודות למסירותה של בתיה ונחישותה של לילי, היא החלה לקרוא ולכתוב ולדבר בלא שגיאות. אמנם נותר המבטא הצרפתי שהסגיר את מוצאה, אך היא יכלה לה לשפה. פנתה ללשכת העזרה הסוציאלית בעיריית חיפה והם נענו ברצון לקבלה – “מיד לאחר חג הפסח”… סיכמו איתה.
לילי חשה כשיכורה משמחה: “הנה, שוב תוכל לעזור לנזקקים לה…”

במהלך השנים שחלפו, החביאה את סוד ליבה שמכאיב לה עם כל מאמץ פיזי, עליו חיפתה בחיוך. רק הרופא והאחות בתיה (האחות הראשית) שותפו בסודה. היא לא התלוננה. עבדה במעגלה בגיהוץ בגדי החברים. סוחבת על גבה חבילות כביסה צרורות בסדין, וליבה הולם בה ומזהיר ומתריע, אבל אף מילה לחברות. קרוב משפחתה, פרופסור ידוע למחלות לב שחי בצרפת, שלח לה מכתב. הציע שתבוא אליו לניתוח במחלקתו, אך לילי דוחה הצעתו על הסף. חוששת שייוודע ברבים, שתהיה לנטל על החברים. ואילו הגורל המתעתע מה חפץ?

מותה מהתקף לב פתאומי בשנת 1955 מתרחש כשעתיים אחרי סדר פסח, כשאותו הקרוב ובני משפחתו מתארחים אצלה בקיבוץ שלה ביגור. כל כך שמחה לבואם וכה היתה גאה להציג בפניהם את הגשמת החלום הציוני, את הקיבוץ. את חג הפסח המיוחד ליגור. קרוב לוודאי שחשה בכאבים כשנפרדה מהם בברכת לילה טוב, אך כדרכה העדיפה לשמור רק לעצמה את כאבי ליבה.
בליל ירח מלא, פתאום בחטף, ליבה שהוצף אושר … נדם.

לזכרה:

בשקט בלי רחש
מהלכים בינינו הזכים.
תום ליבם לליבנו
מיתר נוגן תקוה.

נחמיה

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרה של לילי

    לילי הרצפלד – סימון

    לילי הייתה ילידת חבל נורמנדי שבצרפת. בשנת 1940 היא עלתה ארצה והצטרפה ליגור. היא עבדה זמן מה בעזרה הסוציאלית ואחר כך, רוב הזמן בטיפול ילדים. אך מחלת לב ממושכת לא הניחה לה זה כמה שנים להמשיך בעבודה זו. משאת נפשה נשארה העבודה הסוציאלית, וכדי לחזור אליה, לא נרתעה משום מאמץ. ואמנם, בימים אלה עמדה שוב לצאת לעבודה זו.

    לא כן רצה הגורל. לילי, אשר טוב ליבה היה סגולתה הבולטת ביותר, עד כי לא הייתה מסוגלת לגרום צער לשום איש, דוקא משום כך כה עמוק הצער והכאב אשר נגרם לנו בשל הליכתה זו, האחרונה, מאיתנו.

    טבועה ביסוד נפשה הייתה השאיפה לטפח ולחנך ילדים, לסעוד חלשים, להרים נדכאים, לעזור לכל יצורי אנוש, ללא שיעור וללא חשבון. שאיפה זו נעורה בערותה הרוחנית, והיא אשר נתנה ביסוס אורגני, בלתי תלוי בהשפעות חיצוניות, לעמדתה האידיאית של גאווה יהודית ומהפכנות פועלית. ועל כן, טבעי הוא שחדרה שימש כל השנים כעין בית-ועד לרבים בין יוצאי צרפת אשר ערים למאבקי הארץ והקיבוץ ושוקדים על חיזוק קשרי יהדות צרפת עם ישראל.

    לא זכתה לילי להתגבר בעוד מועד על הקשיים הפנימיים והחיצוניים כדי להתמסר לעבודה שהיא הרגישה כייעודה. כי לשם כך דרושה הייתה לה קשיות עורף גם לדאגה לעצמה – זו תכונה שלא בנקל עולה בד בבד עם הסגולות הנ”ל. וגם אנו, החברה הקיבוצית, טרם התעלינו לדרגה ארגונית ואנושית כזו, שתמיד נדע ללכת כברת דרך מספיקה לקראת חברים כמו לילי, כדי להעשיר את הכלל בעלייתם.

    כה טבעית הייתה ופשוטה בהליכותיה, וכה רחוקה מפתוס ומתן חשיבות לעצמה – ומה הניב הראוי בו נדבר בה ביום שחור ונורא זה?

    אולם בליבנו לילי חיה תחיה.

  • זכרונות

    היי שרהלה

    שמח שיש מה לדבר בנושא אמא שלי. האם שלחתי לך בעבר את הסיפור (הוא נשמע אפילו לי דמיוני והזוי) וקשה להאמין שכל העובדות באמת אמיתיות. למשל שבאותו ליל סדר התארח אצלנו בן דוד של אמא שבא מצרפת והיה פרופסור לניתוחי לב בעל שם עולמי בתחום. אבא חשש לספר לו שאמא נפטרה כי גם הוא עצמו (האורח) היה חולה לב. כדי לשמור את הסוד הוא הסתיר גם ממני ורק אמר שהיא בבית חולים כי הרגישה לא טוב בלילה. כך קרה שביום החג של פסח וגם למחרת אני (אז בן אחת עשרה בדיוק כי נולדתי בערב פסח) מתהלך בחצר המשק כשכולם סביבי כבר יודעים, ורק אני חושב שאמא נלקחה לבית חולים ותחזור בקרוב. טוב התחלתי לגלוש ולספר את הסיפור .חילקתי אותו לשלושה חלקים. ראשון מהבוקר שלפני הסדר ועד למותה. חלק שני הבוקר שלחרת ועד שאבא מגלה לי ולקרובים שמתארכים אצלנו את האמת. וחלק שלישי הלוויה. אכתוב בוודאי גם את החוויה הקשה של ילד שממשיך לחיות ומסרב להאמין שאמא לא תחזור. בשלב הזה הוא מתקשה להבדיל בין מציאות לדמיון. עד כדי כך שץ בלילה לבית הקברות ומחפש כלי חפירה כדי לוודא שבאמת אמא לא שם באדמה. אמרתי לך שזה נשמע מטורף?. הכל היה . אם תרצי אשלח לך את הפרקים הראשונים.

    בברכה

  • העיגול שלי

    בעקבות ביקור ביגור – העיגול והתוכים :

    “הוא צריך להיות כאן , הרי הם לא הורידו אותו…נכון?” מלמלתי לעצמי.

    “באמת מה זה חשוב ? באנו לקנות תוכים או לחפש איזה עיגול שמיגול שהיה או לא היה?”

    “אבל את לא מבינה שהעיגול הזה הוא חלק ממני? שעל הדשא שלו התחלתי ללכת שסביבו למדתי לרכב על אופנים? בין שיחיו שיחקתי מחבואים ותופסת, שעליו שכבתי וספרתי עננים? שמהעיגול יצאו בשבת המשאיות לים? שזה היה לב הקיבוץ?… ורגע, ומה קרה לכלוב הגדול עם המון הכנריות שהיה פה?!…”

    “תזהר יש כאן אבנים שמסודרות בצורת עיגול , כמעט עלית עליהן עם האוטו!”

    “זה העיגול ?! אוי לא! מה קרה לדשא? לשיחים? לפרחים?! … ”

    “פ י ג ר י אחרון ה ע ב ד י….ים…” הדהדה לי המקהלה בראש.

    “כן, העיגול היה כאן” לחשתי המום .

    ” יופי ! פנקס הצ’קים אצלך יקירי? בוא נמצא כבר איפה הם מוכרים את התוכים שלהם, נבחר לנו זוג קטנים וחמודים וכלוב תכלת שיתאים לוילונות מרפסת המטבח שלנו, וככה הקטנים האלה יזכירו לך בכל בוקר דבר אחד מאד חשוב…”

    “כן, באמת? מה הם כבר יזכירו לי?”

    “שהקיבוץ מת מזמן אהובי! שרק צלקת עבה נשארה לך ממנו במוח הקטן והדפוק שלך. הם יזכירו לך מדי בוקר לקחת את הכדור למחיקת הצלקת. כי הרופא אמר שרק כך תבריא, אז יאללה נו?! סע כבר!!!”

    נחמיה הר פלד

    בן של לילי

  • מכתב אחרון

    לילי יקירתי,

    “העיקר הוא להיות אדם” – זה היה העקרון שלאורו חינכת אותנו, לילי היקרה. עבודתך הסוציאלית עם היהודים שבאו מחו”ל, שלא ידעו מילה צרפתית ואת לא ידעת מילה אחת באידיש – זה היה מגעך הראשון איתנו. בפריס הגדולה הזאת, מקום שהיית כל-כך אהובה, מכובדת, מקובלת – קיבלת על עצמך עבודה סוציאלית, אנושית וכולה יהודית.

    ארץ-ישראל היתה משהו חדש בשבילנו, הצעירים מה”פְּלֶצְל”, ואת היית הראשונה שסיפרה לנו על כך. איזו תקווה בשבילנו, הצעירים, שהאווירה הגלותית כה הכבידה עליהם. פתאום את בינינו, ה”צרפתיה” מדורות, עזבת את חייך הטובים, מלאת עדינות וחינוך צרפתי, בגוף ונפש את מתמסרת לעבודה.

    כמה זיכרונות בלתי נשכחים: כל ערב אחר הלימודים היינו נפגשים לכמה שעות ב”מעון”. כמה אהבנו את הבית הזה ברחוב “שני הגשרים”, בלב-לבה של פריס, שם נתת טעם לחיינו ולנעורנו. נוצר חוג שאַת מרכזו. במבטך מלא המחשבות והמרחיק-ראות את עובדת, עובדת, למען גבש את החוג….

    היתה לך שיטת חינוך שהיום קוראים לה “מודרנית”… אני זוכרת, לילי יקרה, את ערבי השבתות שלנו בבית הים: הדלקת נרות, מפות לבנות ופרחים על השולחנות, ארוחה חגיגית, שירים עבריים וסיפור יפה לסיום הערב. היינו גדושים בשמחת-חיים. בערב כזה דימינו את עצמנו באיזה מקום בארץ-ישראל.

    היית המנהלת של בית הים – מנהלת מוזרה… עם כל כובד האחריות שרבץ עליך – הכל הלך בקלות. לא עשית רושם של “מנהלת”. תמיד הופעת לפנינו בכותונת עבה כחולה “א-לה-נורמנדי” ובסנדלים, מחייכת ומלאת מחשבות. הפריזאיוֹת הקטנות שנמשכו אחר סנסציות הכרך, נדהמו למראה המנהלת המוזרה הזאת שלנו. אבל מיד הרגישו כל הילדים מי זאת לילי, ואהבוה מאוד. לעתים קרובות אף העריצוה.

    את לא היית כמו כל אחד. את החדרת בנו את כבוד העבודה. “אין מקצוע בזוי”. הנה, לילי שלנו עושה “ספונג’ה” בחדר האוכל… במטבח לילי מנגבת את הכלים; במכבסה לילי עוזרת בכביסה; בערב כזה לילי עייפה, עולה לחדרה, מסדרת את החשבונות כשהכל ישנים. במקלחת, עטופה מטפחת-ראש, היא מקדשת מלחמה על הכינים. לילי מופיעה ובידיה סל, מזמרת ומפזזת – “יש הרבה תיקונים”. יושבת על הדשא ועובדת עם חוט ומחט. די לראותה והילדים עוזבים את משחקיהם ורוצים גם כן לעבוד. וכל זה באווירת חג, עם שירים עבריים ושיחת רֵעים.

    לילי ראתה את הקיבוץ שלה, חולמת… אולי יום אחד תעלה ארצה? ואולי גם כמה מהצעירים שלה ילכו אחריה? ובינתיים – לילי עובדת בשביל האידיאל שלה.

    לילי, את היית מופת חי וטהור של מה שצריך להיות “אדם”. איזה עושר מסרת לנו. הלהבה שלך מאירה בתוכנו ולא תכבה. גם כשאינך את נשארת לנו למרות הכל, וכולך חיה. נתת לנו משהו, וזה נעשה חלק מאיתנו וממשיך לחיות.

    באידיאל האנושי שלך אני אחנך את ילדי, והם יידעו מי היית – לילי.

    אחת מבנותייך

    יומן יגור לזכרה

    3.6.1955