מאיר טפר

10/11/1928 - 23/04/1948

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ז חשון התרפ"ט

תאריך פטירה: י"ד ניסן התש"ח

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: מד"נ, פלמ"ח

מחזור / חברות נוער: ב

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: חגי טפר, יגאל טפר

נכדים ונכדות: אריה טפר

טפר מאיר רב טוראי

נולד – כ"ז בחשוון תרפ"ט, 10.11.1928
נפל – י"ד בניסן תש"ח, 23.4.1948

בן לאה ויעקב, נולד ביום כ"ז בחשוון תרפ"ט (10.11.1928) ברעננה ובהיותו בן 4 שנים עבר עם הוריו לקיבוץ יגור. שם עבר את כל שלבי החינוך: גן-ילדים, בית-ספר יסודי, בית-ספר מחוזי, עד שהיה לחבר בוגר במשק. מילדותו חיבב את השלמות, הסדר והניקיון ובייחוד אהב את בעלי-החיים. ביישנותו מילדות הפכה בתקופת התבגרותו לשתקנות מתוך ענווה, אך מדבריו בחוג חברים סגור נתגלה, ששתיקתו מכסה על עולם פנימי עשיר חוויות ושאיפות. בחברת הילדים והנוער היו דבריו נשמעים ומתקבלים בכובד-ראש, כפי שנאמרו. כשהורגש במשק מחסור רב בכוח אדם, בגלל גיוסים ושירותים בתקופת התקרבות הכוחות הגרמניים לאל עלמיין במצרים, אמר כי כעת אין פנאי להתעסק במתמטיקה ובפיסיקה, ויצא לעבודה בענף הצאן. התחיל לעבוד כרועה ובינתיים עסק גם באיסוף פרחים ובקריאת ספרים. התמסר לענף בחיבה וכאילו מתוך אמביציה אישית – צמודה לחיבה לבעלי-החיים – התגבר על קשיים לבל יהיה בין הנחשלים והגיע למהירות רבה בחליבה והיה לאחד מטובי הגוזזים. לא השאיפה להתבלטות המריצה אותו לכך, אלא הזיקה הרצינית לעבודה והשאיפה שתצא שלמה מתחת ידו. נטייתו זו נתגלתה גם במקרה אחר: כשנפצע בידיו בשעת תרגיל-ספורט, אמר: "אמא, אני מבטיחך, כשאגדל ואהיה פעם מדריך אדע לשמור על הילדים".
בהיותו בן 15 היה למדריך גדנ"ע ביגור וביישובים הסמוכים. בתפיסתו המהירה הגיע לבקיאות בסוגי הנשק, ובשימוש ובטיפול בהם, ואף בהיותו עם הצאן בשלוות המרעה היה חוזר על תרגילי קפא"פ (קרב פנים-אל-פנים), כדי להגיע לידי שלמות בהם. גם בהיותו עמוס עבודה ותפקידים שהוטלו עליו היה מתנדב לעזור לאחרים בעבודה למעלה מחובתו, אף כשלא ביקשו זאת ממנו. פעם, בשעת מחסור באנשים בענף המכוורת, כאשר חבריו לענף הצאן רצו שיצטרף לסירובם הכללי לעבור אל המכוורת, השיב: "גם עלי חביבים הכבשים, אבל אם טובת המשק תדרוש זאת, אעבוד בכל ענף שהוא".

כשהחלה מלחמת-העצמאות אמר להתגייס לפלמ"ח. מוסדות המשק עיכבוהו בגלל הצורך החיוני בעבודתו, אך אחרי הפצרותיו המרובות ("האם עלי לשבת בבית, בשעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת?" – התאונן לפני אמו) הורשה לבסוף להתגייס. תחילה שירת בפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח (בגלל חשיבות "הקשר עם הגולה" – כפי שאמר), אחר-כך הועבר לחיל-היבשה, עבר קורסים שונים, קיבל תפקיד מ"כ ומדריך והתמסר כולו לתפקידיו, אך קשרי נפשו עם הבית והמשק לא נותקו. הוא השתדל להרגיע את אמו בהשגת ידיעות על שלום אחיו אריה ובהעברתן אליה, ובשעת פרידה אמר לה: "אל תחשבי, אמא, שרק לך בנים לוחמים, כל בית ישראל נותן היום את חלקו!" אך נתינת חלקו בהדרכה לא סיפקה אותו. "כבר נמאס עלי להדריך ולהדריך. צריך לעשות משהו! שם נלחמים, וכאן יושבים ומתבטלים," אמר בקנאה לחברו שעלה לקרבות בדרך לירושלים. "יש לי 'כיף' לעלות!" סוף-סוף ניתן לו מבוקשו והוא השתתף בפריצת הדרך לירושלים, בכיבוש בית-איכסא, ובליל הסדר של פסח גם בהתקפה על נבי-סמואל. לקראת סוף אפריל 1948 נערך בגזרת ירושלים מבצע "יבוסי", שנועד ליצור רצף טריטוריאלי עברי בתוך העיר ובין ירושלים והיישובים שבצפונה. לצורך המבצע הועברה חטיבת "הראל" לירושלים ובליל 22-23 באפריל יצאו כוחותיה לתקוף את שועפת, בית-איכסא ונבי-סמואל. תנועת הכוח לנבי-סמואל ארכה זמן רב וההסתערות החלה עם שחר. נוכח אש האויב נאלץ הכוח לסגת ובנסיגה הקשה לאור היום היו נפגעים רבים. בקרב זה נפל, תוך כדי חיפוי על נסיגת חבריו ביום י"ד בניסן תש"ח 23.4.1948) והובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית- הקברות הצבאי בקרית ענבים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • ליובה גוקובסקי

    קסם נעורים, כיסופי מולדת וסוד הכוח שחושל בידי רצון פלדה בגוף זקוף; ראש מורם של ילד-אדם הכובש לבבות בשתיקתו, בעיניו שמתוכן נוצצת אהבת החיים – – –

    בלילות החושך, בלכתך תיר-ולא-תיר בין רפת לדיר, בעיניים עצומות למחצה, היית פוגשו הולך לעבודת הקודש. והלא ילד עדיין – הקימה בשעה שלוש בלילה קשה עליו מאוד. ואולם עצם העובדה שהוא קם בשעה זו – שעה שחבריו עדיין מתהפכים עטופי שינה על יצועם, שהוא מתגבר על עצמו – עצם העובדה הזאת היתה אחד מגילוייהם של יסודי חייו הקצרים: מלחמה מתמדת עם עצמו. הוא חשף מתוך-תוכו חיים שגבורה היתה בהם.

    עם כניסתו לשורות ההגנה המיר את "מקל הרועים" ב"מקל הקפא"פ". מי שפגשו בימים ההם ראה כמה נקשרה נפשו לחיי ההגנה. אבל לא איש קרבות היה ולא מדים מצוחצחים וברק כפתורים משכו את לבו – איש המחתרת היה ונשאר.

    ומאיר התבגר וגדל עם תפקידיו. במהירות עלה והיה למדריך בגדנ"ע והלילות נהפכו לו לימים: טיולי ליל ואימוני ליל, הדרכה לשימוש בנשק וחומרי נפץ – ועם כל אלה מגיע מאיר הראשון לחליבת הבוקר, לעתים רבות ישר מ"אי שם"…

    הקשרים בינינו נהדקו, ובלילה, עם סוף האשמורת השלישית, אחרי חליבה מאוחרת, כשהצינה אופפת אותך וחושך שורר מסביב ונשמע רק צליל החלב היורד אל הדלי ונשימת הצאן הקשורות אל המחלובים ודפיקת הלב בקרבך – הרי אז הלב פתוח ונפתח גם הפה וניתרות מעט חרצובות הלשון, ויש רצון לומר לחברך משהו מן האסור בסיפור: מן העניינים שאין מדברים עליהם. ואז הייתי לעתים פותח ומספר על מחתרת תנועתית בגולה ועל שבויים וצנחנים, על עליה ב' וקרונות עולים – ומאיר היה מקשיב ושותק. הייתי חש כי רוצה הוא להגיד משהו וכי יש לו מה להגיד, אלא שאך עכשיו חזר עם כיתתו מ"ביקור" בכפר ערבי סמוך או מאימוני לילה אחרים – עיסוקים שהשתיקה יפה להם. אך בכל זאת התפרצה לפעמים מלה החוצה, וכשהלב נפתח לגמרי – אף משפט אחד שלם – ויצא מעט שבמעט מן הסוד. ומיד היו נדלקות עיניו ונקמטות פניו וכולו כאילו אומר: אולי כבר סיפרתי יותר מדי?… איש המחתרת וסמל של מפקד היה באופיו. שותק ומביע בשתיקתו ובתנועת יד אחת מספר על חוויות עמוקות ביותר.

    מאיר, כמה סודות של חיים תוססים, של חדוות יצירה ושמחת כוח עברית לקחת עמך – ולא יימסרו לבאים אחריך לעולמי עד! – – –

    כשנודע לי כי מאיר עומד להתגייס לימיה חשבתי שגופו חלש מדי לפורמציה זו, ובאחד הלילות, בשעה מאוחרת, שוחחתי אתו על כך בחדר האכילה. הסביר לי את קשריו לגולה ואת ערך יורד הים העברי בשביל הקשר עם הגולה, ובשקט אמר: "המים קוראים לי". היה זה בקו אופיו: להיות בין גלי הים הסוער – ולשתוק. וכמה ידע לשתוק…

    יצא את הענף ואת המשק והלך לים, אבל מהר חזר להדרכה בחיל היבשה, כי מדריך היה. כך הלך כמדריך מפלוגה לפלוגה – עד לירושלים.

    לא ידועים לי חייו האחרונים – – –

    זכרו בל ימוש מקרבנו.

    ליובה

    (מתוך חוברת לזכרו)

  • לאה טפר

    קשה לאם לכתוב זכרונות על ילדה, שעה שעומדת לפני עיניה דמותו מיום היוולדו…

    פרצה המלחמה שלנו ומאיר דרש בכל תוקף את התגייסותו. לא יכול להיכנע להחלטת המזכירות שלא הרשתה לו עדיין ללכת. "האם עלי לשבת בית שעה שאני יכול לתת את חלקי להצלת המולדת?" התאונן בפניי.

    הוא לא ויתר וערער על החלטה זו ושקט רק כאשר אפשרו לו ללכת. ואז לא היה מאושר ממנו. בפנים צוהלות בא לספר לי על נצחונו.

    והימים ימי המלחמה הראשונים בארץ. לבי חרד לשלום בניי העומדים בחזיתות. יודעת אני שכל רגע יכול להתרגש האסון על ראש ילדיי. מאיר הבטיח לכתוב לי בכל הזדמנות וקיים את הבטחתו ביושר.

    הנני מאחלת לכל חבריו, שהיו אתו יחד ועברו את הימים הקשים ההם, שיזכו לראות את אשר מאירק'ה לא זכה לו: ארץ ישראל חופשית ומאושרת.

    יום ששי אחד. הערב יורד, גשם בחוץ. מאיר נכנס לחדרי בשמחה: "אמא, הבאתי לך אורח. אל תיבהלי!" הוא חזר עם אריה אחיו ובצניעותו לא ידע שעם צליל קולו נתגרשה התוגה מביתי. אותו ערב היינו כולנו מאושרים.

    בשבת הבאה הגיע מאיר הביתה לכמה שעות ונודע לי מפיו על הקרב בגוש עציון. הוא ראה בעיניי את החרדה לשלום אחיו שהשתתף בקרב זה, ואף כי גם בלבו של מאירק'ה פעמה הדאגה, ניסה להרגיע אותי: "אל תחשבי, אמא, שרק לך בנים לוחמים. כל בית ישראל נותן היום את חלקו. היי שקטה ובטוחה שהכל יעבור בכי טוב".

    בחזרו לבסיסו ב-28.3.1948 שמע מפי מישהו על שלום אריה ומיד הודיע לי על זה. אולי יביא לי הדבר ארגעה.

    בימים האחרונים כבר ניחש לבי את האסון ההולך וקרב. ובכל זאת, כשיום אחד דפקו בדלת ונכנסו לחדרי שני חברים לבשר לי את בשורת איוב על מות ילדי, שומעות היו אוזניי אך לא הבנתי למשמע אוזניי ובמוחי חלחלה מחשבה: "מה הם סחים? מאיר?! מאיר שלי?!".

    לאה טפר

    (מתוך חוברת לזכרו)

  • יעקב טפר

    … בני, יצאת בעקבות בכור אחיך, שכה התגאית במעשיו. בשקט ובקור רוח הכינות עצמך ליום הייעוד בו תצעד ראשונה בעקבות הלוחמים לקיומם; ליום בו תשלים לימודך ותצטרף לשורת חברת העובדים וההגנה.

    שלם ודרוך יצאת לדרך הארוכה של מלחמת השחרור ולא השלמת את אשר הוטל עליך. בראשית צעדיך פגעו בך שליחי הרצח של פועלי אנגליה וניתקוך מהמפעל הגדול המבוצע לעיני אויבינו ושונאינו. בני, בדמך חיפית על תקומת מדינת ישראל החדשה ולא זכית ליום הגדול בו תזין עיניך על בהלת המנוסה בשורות האויב. המבצעים והמשלטים של חטיבתך אי שם בגליל ובנגב, עוז הרוח, האמונה בניצחון, חזון הייעוד – הם המסמלים אותך ואת יום ניתוקך מהם. לא בדמעות, בני, אקדיש לך דבריי, כי יודע אני סערת נפשך מבפנים וסודך הכמוס ידעתי.

    לא לשם הספד וגילוי סודותיך הכמוסים בחדרי לבך הסגורים, כי גדול ההספד והסוד לרבים כמוך; רב ההספד ורבים הדמעות שאינן נראות לעיני הזולת כי סוד מעשיך נשמור על טהרת השלמות למטרה היעודה לבית ישראל.

    מאירק'ה, לא ידעת עדיין חיים. אכזריים הם, אך יש להמשיכם. ויצאתי למלא מקומךבחטיבה; ודורך אני בעקבותיך, אשר נשארו לי כסימנים יקרים ונאמנים לי, במערכה הגדולה למען השלמת המפעל שניתקת ממנו. מילאתי מקומך, אם כי לא בקו הראשון של המערכה, והריני אמונה ותקוה שאקלע למטרת האויב בשיתוף המאמץ של חטיבתך…

    עוד ארוכה הדרך. עדיין מסתערים אויבים ממינים שונים על גבולות מולדתנו. עוד רבים הקורבנות הנדרשים מאיתנו, עוד רבה החרדה למסגרות שחורות שתבשרנה פה ושם על פגיעה ביקר מכל. אכזרית המלחמה אשר לא אנו הכרזנו עליה, ואמונתנו בניצחון היא הנשק היעיל שנשאר לנו לסיום המערכה.

    אמונתנו זו, נשק מלחמתנו, החזון הציוני שנרקם על רגבי אדמת המולדת, קמו והיו למציאות. עמלנו ביצירה, הסמל החרוט על לבנו: "לעבודה, להגנה ולשלום" – יישאר חרוט על דגל מדינת ישראל לדורי דורות. הוכחנו לעולם את היהודי החדש בארצו. חושלנו כפלדה, צאצאינו נתנו פרי עמל אבות, לא התבזבז עמל, פרי יקר מפז. בנינו ובנותינו, תקות ציון! מבצר קולט פזורי אחינו הנודדים, שארית הפליטה.

    ייהפכו הגבולות למהדורה חדשה של ספרד ויוון, יחלמו לא-יצלחים על מינכן חדשה, יחשבו אדירים שאנו כלי-שרת למטרותיהם, תרעם הבורסה הפוליטית הבינלאומית ותפיץ את ריח הנפט לאפי המסיתים, יחשוב לו ראש מיניסטריון החוץ הבריטי את עמנו לכיתה דתית מבוטלת – מטרתנו אנו, ארצנו הקטנה – בדמנו נחפה על כל רגב מאדמתה. מולדתנו לא תינתן למשחקי סרק בידי ג'וני וסמית. לנו תעודת יעוד, תעודות חזון, תעודות עמל וייסורים. תעודות אלו יכתיבו לנו חוקי חיינו במולדתנו. תעודות אלה נגיש לחבר העמים ונצח ננצח, כי תעודות אלה קדושים לעם מחוסר מולדת. מדינת ישרטל ודם קורבנותיה יכתיבו לנו חוק חיי יושר, על טהרת החיים בעמל ויצירה, עבודה, הגנה ושלום. דגלנו – דגל היהודי החדש בארצו.

    יעקב טפר

    (מתוך יומן יגור, ט"ו אייר תש"ח, 24.5.1948)