מטלה מתוקי

13/02/1911 - 17/07/2001

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו שבט התרע"א

תאריך פטירה: כ"ו תמוז התשס"א

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: נחמן מתוקי

בנים ובנות: מרים שביט

מטלה מתוקי

מטלה לבית גולוב נולדה ב-1911, בט”ו בשבט, בעיירה סמרגון בפולין, למשפחה בת ארבעה ילדים. בגיל צעיר מאוד נפטר אביה והיא גדלה בבית אמה וסבה. המשפחה סבלה מרדיפות קשות ונאלצה לנדוד לאודסה שבאוקראינה, שם חיו מספר שנים, חיי דוחק ועוני. לאחר מכן חזרה המשפחה לסמרגון ומטלה נשלחה לוילנה לבית ספר לבנות. בגיל 15 חזרה לסמרגון ועזרה לפרנסת המשפחה. באותו זמן הצטרפה לתנועה הציונית, ובגיל 16 הגיעה לקלוסובה להכשרה לקראת עלייתה לארץ. בשנת 1931 עלתה מטלה לארץ והגיעה ל”לפלוגה” ביגור. היא עבדה במחצבה, בתחנת החשמל של רוטנברג, בסנדלריה ואף כעוזרת בית בבתי משפחות אמידות בכרמל. באותן שנים הכירה את נחמן, הקימה עמו משפחה ונולדו ארבעת ילדיהם – זאב, שושנה, מרים וצביה. מאוחר יותר עבדה מטלה בבתי ילדים, באיזולטור, ב”חמי יגור”, ובשנותיה האחרונות במחסן הבגדים.
מטלה לקחה חלק בחיי הקיבוץ, היא אהבה חיים אלה. תמיד הסתפקה במועט, וחייה התרכזו סביב העבודה והמשפחה.
גם בתקופות הקשות ביותר, במאורעות, במלחמת העולם השניה, בה איבדה את רוב משפחתה, בתקופת המנדט הבריטי – אף פעם לא התלוננה וקיבלה את הקשיים ככורח המציאות.
בשנותיה האחרונות שהתה בבית אחוה, וכהרגלה לא התלוננה ותמיד הודתה על היש.
מטלה נפטרה בשיבה טובה, כשהיא מוקפת בילדיה, נכדיה וניניה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • סבתא מטלה ז

    בתור הבן הבכור של הבן הבכור של סבתא מטלה, זכיתי להכיר אותה בימים בהם היתה בשיא תפקודה כסבתא.

    לסבתא יש חלק נכבד בטעם החופש הגדול של ילדותי – תקופה של שבועיים בשנה, בחופש הגדול, שבין גיל אפס לגיל שתים-עשרה: בריכה, סרטים, משחקי מחשבה, סיפורים וצלחות עמוסות לעייפה בכדורי-בשר, קלופס ופשטידה עם כוס מיץ עגבניות, שהביאה יחד עם סבא מחדר האוכל לילד שתאבונו כזית…

    היא לא היתה סבתא של “פוציניו-מוציניו” וגם לא הסבתא של שירי-ערש לפני השינה או הסבתא הדאגנית. אבל היא היתה סבתא מיוחדת, אחת שנתנה מעצמה, מזמנה וממרצה לנכדיה, ללא לאות או פשרות ומבלי להתלונן.

    מבעד לעיני הילד שלי אז התבלטה לי תכונה מיוחדת שלה, והיא להתייחס אלי כאל מבוגר כבר בהיותי ילד – מה שהגביר אצלי תחושה של הערכה עצמית והערכה כלפיה. אולי הדוגמה הטובה שנחרתה בזיכרוני הוא אותו אירוע בו חזרתי בוכה לחדר, לאחר שקיבלתי מכה ברגל. היא אמרה לי אז: “אל תבכה, רן, מה יעזור לך הבכי?”

    מנקודת מבטי כיום שיקפה סבתא דמות חלוצית ספרטנית, שעול הימים והקשיים ניכרו ונחרתו בפניה. היא היתה שייכת לדור העולים הראשונים שהיוו את דור המקימים שייצג הסתפקות במועט, צניעות ופשטות הליכות, יחד עם עבודה קשה ואידיאלים, ידיעת הארץ, חדוות הטיולים והצעדה, אהבת הספר והידע.

    אכן צדקת בדברייך, סבתא, והבכי באמת לא יעזור, אבל ההשקעה שלך בנכדייך נמצאת בזיכרון הילדות שלנו, ואולי בזאת ננוחם.

    רן מתוקי

    יומן ליום השלושים

    17.8.2001