מיכאל טולפין

09/09/1914 - 28/12/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח אלול התרע"ד

תאריך פטירה: ט"ז טבת התשס"ה

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ הצעיר

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: עדה טולפין

מיכאל טולפין

מיכאל נולד ב-9.9.1914 בעיר אוסטראה שבפולין, להוריו רבקה וגדליה. בילדותו למד בבית ספר יסודי ובסיום לימודיו החל להשתלב בעסקיו של אביו – מכירת עצים.
בנערותו הצטרף לתנועת “החלוץ הצעיר”, שבה ספג את ערכי הציונות, הקיבוץ והכמיהה לעלות ארצה, וגם למד עברית.
בשנת 1939 החל את מסע עלייתו ארצה. זה היה מסע ארוך בגלל צוק העיתים (תחילת מלחמת העולם השניה). במסעו הוא חלף על פני רומניה, יוגוסלביה, בולגריה, ולבסוף הפליג ארצה מנמל איסטנבול שבטורקיה. “בתנאים קשים, בלי אוכל ועם מעט מים”, הוא סיפר לנכדיו.
את ימיו הראשונים בארץ הוא בילה בקבוצת עין הים, שהקימה לאחר מספר שנים את קיבוץ עין כרמל. לאחר נישואיו עם עדה לבית צימבלר הוא עבר לחיות ביגור. כאן נולדו שלושת ילדיהם: משה, רבקה וגדליה.
ילדיו מספרים כי שלושה דברים היו חשובים לו כל חייו: עבודתו, הקיבוץ ומשפחתו. להם היה נאמן עד יומו האחרון.
מיכאל היה איש עבודה בכל רמ”ח אבריו. הוא עבד מהשעות הקטנות של הלילה עד השעות המאוחרות של הערב, באחריות, באמונה חזקה בדרך ומתוך אהבה. במסגרת עבודתו הוא נהג שלושים ושבע שנים. תחילה ב”תנובה” ואחר כך המשיך בלגין. וכשהעם נקרא לדגל, התגייס מיכאל עם המשאית. פעם אחת במלחמת ששת הימים בה שירת באזור ג’נין בהעברת חומרי נפץ וחבלה. והפעם השנייה הייתה במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן. כמו הנהגים של פעם, גם הוא הצטרף לטיולים השנתיים הרבים של בית הספר למדבר יהודה, לאזור אילת, לטיולי האופניים ועוד. ילדיו אומרים כי מתוך שאהב לטייל, אהב גם את הנסיעות הארוכות בכבישי הארץ.
בשנת 1969 נהרג בנו הבכור, משה ז”ל. את כאבו נשא בליבו בדממה. כל השנים היה יורד פעם בשבוע לנקות ולטפח את קברו של מוישל’ה, עד שכבר לא יכול היה ללכת על רגליו.
בשנים האחרונות עבר עם עדה אשתו לבית אחוה. החודשים הראשונים היו קשים. בנוסף לחולי וההזדקנות הוא התגעגע לעבודתו ולחבריו הטובים, איתם חלק עשרות שנים של עבודה ויצירה. היה לו קשה, עד ליום בו החל לעבוד בתעסוקון. מספרת רבקה: “ביום שהתחיל לעבוד בתעסוקון חזר אליו החיוך, חזרה אליו האופטימיות. שוב לא התאונן על מחלות וכאבים. הוא ממש חיכה יום יום לשעה שבה יוכל לחזור לעבוד”.
מיכאל היה איש חם, אוהב אדם, ילדים ובעלי חיים. אבל אהבתו הגדולה ביותר הייתה לנכדיו: גיל, נועה ואלון. הם היו בשבילו שמחה ואור. הם נתנו לו את הסיבה להתגבר על כאביו ולקום כל בוקר. הם האירו את ימיו מיום שנולדו ועד יומו האחרון.
מיכאל ועדה תיבדל לחיים ארוכים חיו כל שנותיהם יחד. עדה אמרה: “כל הימים חיינו יחד, רקדנו יחד, שרנו יחד, ועכשיו נשארתי לבד”.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא

    אהבת לחיות ואהבת את החיים ולרוב החיים השיבו לך אהבה.

    שלושה דברים היו במרכז חייך:

    אמא, שעד הסוף המשכת לדאוג לה ולעשות כל מה שביקשה ורצתה בתוך החושך של עיוורונה.

    הנכדים, גילי, נועה ואלון – שאהבת ללא גבול.

    והעבודה, כמובן, בכל מקום שבו עבדת.

    אהבת אנשים, אהבת ילדים, אהבת לדבר עם כולם.

    אהבת לשאול שאלות: מה קורה? איפה? מה? מתי? למה? איך?

    אהבת להסתובב ולנסוע. הנהיגה נתנה לך אפשרות להגיע לכל מקום, להכיר אנשים ומקומות חדשים, לטייל ולראות. ואני אהבתי להצטרף אליך ולנסוע איתך לכל מיני מקומות חדשים.

    כל השנים, מתוך החילוניות הגדולה, הקיבוצית, המשכת לשמור על השורשים היהודיים שלך. הלכת לבית הכנסת בשבתות ובחגים לקיים את המניין ולהגיד “קדיש” כל שנה על הוריך ועל משה.

    כאשר נאלצת להפסיק לנהוג, מצאת לך עבודה חדשה ב”לגין”, התמסרת לה בכל לב ובנאמנות רבה ומצאת בה עניין. היה לך קשה מאוד להפסיק לעבוד מאחר ומוסר העבודה שלך והיחס שלך לעבודה היו ערכים גבוהים בעיניך. אמרת לי פעם: “אני הייתי סטחנוביץ”.

    לא אהבת את הזיקנה, החולי וחוסר העצמאות. התנגדת לעבור ל”בית אחווה”.

    בסופו של דבר הצלחת להשתלב שם בתעסוקון ומאוד אהבת את הפעילויות: ערבי אקטואליה, קריאת קטעי עיתונים, התעמלות, “שבת סיפור”, קבלות שבת עם ילדי הגנים והכיתות ומסיבות חג.

    אהבת גם את צוות העובדים. היו לך הרבה מילים חמות להגיד עליהם ועל היחס שקיבלת. תמיד היצעת להם להצטרף אלינו לקפה ולכיבוד, כמו לבני משפחה. להרגשתי, הם החזירו לך אהבה.

    אומרים לי שאנחנו בני מזל שחיית כל-כך הרבה שנים ואנחנו יכולנו להיות איתך כל השנים האלה.

    זה נכון. לכן החוסר גדול כל-כך.

    חסר לי החום הגדול והשמחה שנבעו ממך לרוב.

    חסר לי החיוך הגדול ותרועות השמחה בהם היית מקבל אותי.

    חסרים לי השירים שלך שהצמדת לכל משפט שאמרתי.

    חסרות לי שיחות הטלפון שניהלנו, חוש ההומור וקול הצחוק ששמעתי תמיד כשענית לי בטלפון.

    חסר לי הפירוט שלך מה עשית היום, מה אכלת, מה כואב, איך היה בתעסוקון, איזה דברים חדשים עשית,

    מה אמרו לך, על מה התרגזת ומי עיצבן אותך.

    חסרות לי ההתרגזויות שלך כשלא היו לך מילים להסביר למה אתה מתעצבן, והיית אומר לי: “אוי, את לא מבינה, אני לא יכול להסביר לך”.

    חסרה לי הציפייה המשותפת ב”נשיונל גיאוגרפיק” וההסברים שלך על כל נחש, דג, סרטן, תנין, פיל, נמר, או צ’יטה וחסרה לי הקריאה “תראי תראי” כל פעם שראו רעידת אדמה והתפרצות לבה.

    חסר לי הרצון שלך ללכת לטייל ולפגוש אנשים ולשאול אותם את כל השאלות בשביל לדעת מה קורה ומה חדש.

    חסר לי ה”ביי ביי, ביי, ביי” כאשר היינו נפרדים.

    אז ביי ביי אבא, ביי, ביי, ביי.

    רבקה