מיכה כפרי

23/12/1942 - 24/09/2009

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ו טבת התש"ג

תאריך פטירה: ו' תשרי התש"ע

ארץ לידה: ישראל

שירות בטחון: נח"ל

שליחות תנועתית: קיבוץ צעיר

מחזור / חברות נוער: טז

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: עדה כפרי

מיכה כפרי

נולד: 23.12.1942
נפטר: 24.9.2009

מיכה נולד בחורף 1942 ביגור, בן להוריו פסיה ופליקס קיפרס זכרם לברכה, אח להלה ושולה. שנות ילדותו עברו עליו ביגור. בעבודת השרשים של מיקה נכדתו סיפר על הזיכרון החזק מ”השבת השחורה”, כאשר פרצו האנגלים למשק והוא עדיין ילד בגן.
לאחר סיום לימודיו התגייס לנח”ל כמדריך. לאחר הצבא חזר ליגור ועבד ברפת, כאביו לפניו. אחרי כשנה יצא לשנת שירות בקיבוץ פרוד ועבד במידגה. בפרוד הכיר את עדה, לה נישא לאחר כשישה חודשי היכרות בלבד. הם התחילו את חייהם המשותפים בנען ואחר כך חזרו ליגור, בה גידלו את חמשת ילדיהם: סמדר, הגר, נמרוד, נרי ולירון.
מיכה עבד שנים רבות בטובופלסט, אחר כך המשיך במשתלה ובבניין. במהלך השנים לקח חלק פעיל בוועדות שונות וגילה מעורבות ואכפתיות בנעשה ביגור. הוועדה האחרונה בה השתתף היתה ועדת קליטה.
מיכה הירבה לטייל בארץ בהרכבים שונים. בשנים האחרונות יצא לטיולים ארוכים בחו”ל במתכונת הצעירים. את חלומו הגדול לטייל בדרום אמריקה לא זכה לממש.
בכל השנים, יותר מהכל אהב את הבילויים עם החבר’ה, את המסיבות, את הריקודים ואת השתייה. למרות אהבתו את החיים הטובים, לא שכח את אלו שהחיים לא חייכו אליהם. בתחילה התנדב ועבד עם נוער בבית איתן. אחר כך התמיד במשך שנים רבות לשלוח פעם בשבוע אוכל חם, שנשאר בחדר האוכל של יגור, אל המקלטים בהם שוהות נערות בסיכון.

כמה קשה לומר היום את המשפט: “מיכה נפטר”. זה אכזרי ולא נתפס.
היית אבא וסבא דאגן ומשקיען, שלקח את הכל ללב, ושם לב לכל דבר. שידע והתעניין בכל נכד ובכל ילד. שהביא את שולה אחותו ליגור כדי שתהיה איתנו ולא לבד. שהקפיד לבוא במשך היום הביתה, כדי לראות מה שלום אמא ולשתף אותה במה שקורה. שלקח את הנכדים לסיבוב על הקלאב-קאר.
התעניינת בחברים ותיקים וחדשים. דאגת תמיד לפועלים ולצוות שאיתו עבדת.
נותרנו אחריך: אמא, חמישה ילדים, בני ובנות זוגם ותשעה נכדים.

נזכור אותך באהבה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא

    אתה שם ואנחנו כאן מדברים אליך ועליך. אנחנו יודעים שאתה שומע. אתה תמיד שומע.

    גם כשאנחנו לא אומרים, אתה יודע.

    “משהו קרה? איך בעבודה? הילדים בסדר? ואיך בלימודים? טוב, אז כל טוב”.

    מתעניין, לא מתבייש לשאול, מחפש במה יוכל לעזור.

    עוד בילדותנו היית תמיד בעניינים. ליווית אותנו בטיולים השנתיים, שרת בקול רם במסיבות של החגים, השתתפת בהופעות המצחיקות של ההורים ודאגת לראות עם מי אנו מסתובבים.

    והיום זה אותו הדבר עם הנכדים; השאלות על חיי היום-יום, העניין שאתה מגלה במה שהם עושים. אפילו הגדלת תמונות שלך על סוס כדי להראות ללוטם וכרמל.

    מסתובב עם המפתח לבית של סמדר, כדי שתוכל להיכנס הביתה.

    עושה “סיבוב” לנכדים שאתה פוגש בטיול, ולא שוכח איזו הערה ותשומת לב למטפלות.

    כל מה שקורה בקיבוץ זוכה תמיד להתייחסות: “תירגע!”, אבל אין עם מי לדבר.

    מעורב ומתערב ויודע תמיד להתערבב. בכל מקום מרגיש בנוח ו”בבית”.

    עובד כמו חמור, מתרגש מכל קלקול

    אוהב לא אוהב – בעבודה זה לא שיקול.

    בפועלים גוער, נוזף, מסדר להם דברים, מביא עוגות של אמא,

    נותן להם הרבה כבוד ולעבודה, קדימה.

    מכור לכדורגל ולשידורי הספורט.

    לוקח ללב כל שריקה וצועק כשיש שגיאות.

    מכין לביבות חנוכה הטובות מכולם

    והוויכוח אם יהיו עבות או דקות לא יסתיים לעולם.

    המוני אנשים הגיעו לכאן היום, קצתם עבורנו אך רובם בשבילך.

    מכל גווני הקשת, מכל הגילאים, מכל הדעות, העדות וחלקי הארץ השונים.

    אנו כאן, נשארים, זוכרים אותך באהבה, את כל הרגעים הטובים והיפים.

    (יומן יגור, דפי שלושים)

  • חסרים אותך ומתגעגעים

    כך אתה, מיכה –

    חיוך, חצי חיוך, מבט קצר ודי. ואתה אינך איתנו עוד לעד. הלכת אל מותך.

    אני יושבת עם עדה אשתך – שתינו “הבנות מנען”. כשאתה קורא לנו ככה, אני שומעת בקולך עוקצנות של “מה שווה יותר – נען או יגור?” – אתה הרי איש אוהב יגור ומחובר אל הנוף והקהילה בכל נימי נפשך…

    איש של ניגודים.

    רציני להחריד וגם שמח וטוב לב.

    ביקורתי ונוקב וגם מסתכל בהומור על העולם.

    דאגן, ביתי ומשפחתי וגם מעורב ללא גבול בענייני הציבור והקהילה.

    שמרן, המסתפק במה שישי, וסקרן, שמטייל וחוגג ורוצה להספיק עוד ועוד.

    צוחק בקול רם ולא טורח להסתיר דמעה שמתגנבת לה בקצה העין.

    סוער מבחוץ ורך ורגיש שם בפנים, איפה שלאף אחד אין רשות כניסה.

    איש של אנשים. אוהב חברה וחברים, אוהב משפחה ונכדים, רוצה שישמעו אותו ורוצה להקשיב ולשמוע אחרים.

    ובעבודה: חרוץ, מסור ואחראי, דואג לאנשים, מתנדב לעזור לנזקקים, רוצה לתרום, לעשות, להועיל…

    מיכה, אתה היית דמות בולטת ביותר בנוף הציבורי היגורי. אתה היית הילד שהצביע ואמר “המלך הוא עירום”. אתה אמרת בקול רם הרבה דברים שאחרים חשבו בלב. בישירות ובנקודת מבטך, שלא מפספסת כל מה שזז, הצחקת אותנו עד דמעות. לפעמים הרגזת וקוממת, לא עשית חיים קלים לממסד, אבל תמיד נשארת נאמן לאמת שלך ודאגת להזכיר לנו את מה שלפעמים רצינו לשכוח.

    המשפחה, החברים, בית יגור כולו כבר חסרים אותך ובוודאי מתגעגעים.

    אריאלה וולק

    (יומן יגור, דפי השלושים)

  • על העבודה בבית הספר

    [מתוך חוברת לסיום כיתה י”ב]

    דבר יסודי הוא בחיינו לימוד מקצוע והשתלבות יציבה בענף מסויים. זה מקנה לנער הגומר את לימודיו קשר הדוק למשק ויחס יותר חיובי לעבודות הנעשות בתחומיו.

    אני סבור כי מטרת בית הספר הקיבוצי היא לא רק להכשיר את חניכיו בשטח העיוני, אלא באותה מידה גם בשטח החינוך לעבודה בחקלאות, דבר אשר עד כה לא הורגש בבית הספר, והרי הוא בזמן מאוחר יותר קובע את יחס הבנים למשק כאל גוף חקלאי עובד.

    בשעות המעטות הניתנות לעבודה לאחר יום הלימודים לא ניתן לפתוח פתח לעבודה רחבה יותר, ולכן צריכים נערים בני 15-17 לעבוד בעבודות של שיפור בית הספר או גינת ביה”ס, שיש להן ערך בפני עצמן אך אי אפשר להסתפק בהן. מקומות עבודה אלו לא נותנים סיפוק לרוב הבנים, בגלל היקפם המצומצם וגם מחוסר עבודות מתאימות לבנים המסוגלים ליותר.

    אני מנסה להעלות הצעה המבוצעת כבר בכמה משקים. הצעה זו מבוססת על חצי שנה עבודה וחצי שנה לימודים (עם חלוקה פנימית שונה, כמובן). בשעה שבן עובד באחד מענפי המשק במשך חצי שנה הרי הוא מעורב בבעיות הענף, הוא קונה עבודות חדשות שמאפשרות לו להתקדם כעובד בענף, הוא מעורב יותר בחיי המשק ומרגיש, על כן, אחריות יותר גדולה. מניסיון יודע אני, שנערים הבאים לעבוד תשע שעות בשבוע בענף מסויים ואשר מחליפים אותם פעמים תכופות – אין להם יחס רציני לעבודה. הם משתמטים לא פעם ואינם רוצים ללכת לעבוד בענפים עונתיים (פרדס, מספוא), בטענה שזו עבודה “לא טובה” ו”קשה” בשבילם.

    לכן, אני מציע שביה”ס ישקול הצעה זו, אשר תאפשר לנערים רבים בבית ספרנו הרוצים לעבוד בענפים קבועים של המשק, התערות ועניין של ממש בעבודה.

    בכיתתנו, הגומרת כעת ללמוד, רבים הבנים שרצו לעבוד ב”לגין” ובפלחה, אך מחוסר זמן מתאים לעבודה לא שובצו בענפים אלו ונשלחו לעבוד במקומות שלא היו מעוניינים בהם.

    מיכה (כיתה י”ב)

    1961