מלכה שתיל

12/12/1908 - 04/06/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח כסלו התרס"ט

תאריך פטירה: כ"ב סיון התשנ"א

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

מלכה שתיל

נולדה – 1908
נפטרה – כ”ג סיוון תשנ”א, 5.6.1991

מלכה נולדה להוריה אפרים-ברוך ואלטה-מירל ב-1908 בוונגרוב, פולין. מלכה היתה בהכשרה בקיבוץ תל-חי ובסוף שנת 1929 עלתה לארץ. בשנתיים הראשונות עבדה בויצ”ו בתל אביב.
לאחר שנפגשה עם חומה חיות עברה ליגור. כאן עבדה בלול, בחדר האוכל ובבתי ילדים (פעוטים).
היא עבדה גם בעבודות חוץ בחיפה – במשק בית ובמטבחי הפועלים. למעלה מעשרים שנה עבדה במתפרה.
אישיות חביבה היתה מלכה. אהבה אנשים והיתה נוחה מאוד לבריות. היה לה כבוד פנימי אל הזולת. מטבעה הצניעה לכת.
מלכה הצטיינה בקול נעים ואהבה לשיר לא רק במקהלה, גם בדירתנו – ביחידות.
לימים חלתה ונתייסרה בהרבה יסורים וכאבים, אך הפעם נאבקה עם מר המוות ולא יכלה לו.

הנה קטע של שיר שיהודה שרת עיבד בשבילה, הלחן של בוקסטהודה. את השיר הזה שרה רק פעם אחת. ואלה הן המילים:
תַחַת כְּנָפֶיךָ לוּ אֶמְצָא מָנוֹחַ
וְאֶת רוּחַ קוֹדְשְךָ אַל תִקָח מִמֶנִי.
הַאֲזִינָה, הַקְשִׁיבָה לְקוֹל תְפִילָתִי.

ויידום הקול, תמה המנגינה.

אור ליום ד’ בשעה אחת בלילה, החזירה נשמתה לבורא. כ”ג בסיון תשנ”א.

וָי עַל האַי שׁוּפְרָא דְבָלֵי בּעַפְרָא.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • כשראיתיה

    (פרק מתוך “ילקוט זכרונות” מאת יצחק שתיל)

    – – בימים הראשונים אמא עבדה במטבח שבפלוגה. מרחוק שמעתי את קולה. נוצרו איזה יחסים. כשראיתיה מרחוק נזכרתי בקלסתר פניה שבתצלום. כשראיתיה הולכת עם חברות וחברים תקפני רגש דומה למורך לב או קנאה מסוג שלא היכרתי. היה מי שטיפל במיתרי האוהל שלה לקראת הגשם ולאחריו. היינו שלושה חברים שנהגנו לקרוא לפני חוג קטן של חברות ומלכה ביניהן. כשהגיע תורי ראיתי על פניה ארשת של מתיחות.

    קראתי שיר של אורי צבי גרינברג. בשורה הראשונה נאמר: “אספקלריה מאירה לדורות בה נראה את עצמנו”. מילים שיש בהן עוצמה…

    באחד מימי החורף היפים טיילנו על הכביש, כמה חברים ומלכה ביניהם. סיפרתי על הקונצרט של ישה חפץ. הגנבתי מבט אל פניה. לומר שבאותו זמן היינו חברים – ספק. יש שיר שמילותיו הן “אהבה כמו ירדן להיות…”. קרה שחלתה וקיבלה חום. העבירוה לצריף. הלכתי לבקר אותה ובלי משים הנחתי את ידי על מצחה לדעת אם יש לה חום. עברו כמה ימים והיא נזכרה להגיד: “איך היעזת?”. היום, על יד תמונתה מונחת פיסת נייר ועליה כתבתי מילים של זלמן שניאור: “יד ענוגה היתה לה, איש לא העז געת בה”.

    הנכון הוא שלא נתתי לה עילה להתעסק איתי. הזמן עשה את שלו. חברות וידידות יצרו קשר חזק בינינו. היא עוד גרה באוהל ואני בצריף. אמרה לי שהיא שומעת את חריקת נעליי בצאתי לעבודה. הבינותי. היה לה שמץ דאגה לבריאותי. ניסיתי להרגיעה כי רגליי תעמודנה בכל משימות העבודה. אכן, כך היה…

    שני חבריי לחדר היו לפעמים באים מאוחר לישון. באותן שעות נשארתי לבד עם מלכה.

    התהלכנו קרוב לשנתיים. בשקט ובדומיית הלילה כרתנו ברית של אהבה. בדרכנו לאוהל נדמה לנו כי הכוכבים בשמיים רומזים לנו באורם הרך. בבוקר יצאנו שנינו לעבודה בחיפה, היא במטבח הפועלים ואני – לאן שנשלחתי ע”י סדרן העבודה.

    החיזור אחריה נמשך זמן רב. היה לה חדר מגורים בחיפה למקרה שלא הספיקה להגיע בערב הביתה. היה לי חבר, פל’. כשהיה רואה אותה יורדת מן האוטו היה רץ לומר לי “הנה מלכה הולכת”. בלילות ירח נהגנו לשבת ליד האוהל על פיסת דשא, ואני אהבתי בשקט לדקלם “לאט לך הסהר בדרכך”…

  • לקראת נישואינו

    1934

    על פי הנוהג יש להירשם בוועד הקהילה בחיפה ועם המסמך הזה פונים לרבנות בחיפה ושם מסדרים חופה וקידושין. בוועד הקהילה מחייבים בתשלום 60 גרוש. איפה משיגים סכום כזה?

    היססתי לבקש מהגזבר הכל-יכול. לא הייתי מסוגל לקבל תשובה שלילית. מצאתי עצה: אמרתי לו שאני צריך פלס מים לעבודתי – מחירו בדיוק 60 גרוש…

    ברבנות קבעו לי ולמלכה את יום החתונה. לא יכולנו להיות שמחים במעמד הזה. לא היו לנו אבא ואמא, לא אחים ואחיות וגם לא פרוטה בכיס, שבחג הכלולות גם לזה יש ערך. חברי הטוב ברל’ה היה אתנו.

    אחרי טקס הקידושין שלנו שאל אותי אם יש לי כסף לחזור הביתה. אמנם, רק זה היה לי.

    החברות שעבדו איתי בריצוף הרגישו בהיעדרי באותו יום וכשחזרנו הביתה לצריף מצאנו שם צנצנת עם פרחים. זה היה מעשה נכון, ובמקום הנכון.

    מאז עברו הרבה שנים, מי יכול לזכור את כל הפרטים…

    סוף דבר – זכיתי במלכה, רעיה טובה ונאמנה לכל החיים. “לאישה יפה, אשרי בעלה מספר ימיו כפליים”.

    בזמן הזה יהודה ש’ ומשפחתו חזרו הביתה. הפלוגה והמשק היו מאוחדים. פעולות התרבות עלו על הפסים. לקראת חג המשק יהודה הכין את המקהלה. מלכה’לי היתה צריכה לשיר סולו את השיר “לא שרתי לך ארצי” בביצוע בכורה. הלחן עדיין היה בכתב יד של יהודה. להופיע בפעם הראשונה לפני ציבור, היתה לה אימת הציבור. זה עלול היה להיות כישלון. הציבור ישב דרוך לשמוע את השיר. יהודה אמר לה: “אל תסתכלי עליהם. צפצפי עליהם”. העיקר, ההופעה של מלכה’לי היתה הצלחה רבה. אחרי המסיבה הזאת הגיעו לחדרנו הרבה חברים וביקשו ממנה שתשיר עוד פעם! הכול היה רצוף אהבה וכבוד.

    (פרק מתוך “ילקוט זכרונות” מאת יצחק שתיל)