מרדכי גורביץ

20/05/1913 - 09/11/1997

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג אייר התרע"ג

תאריך פטירה: ט' חשון התשנ"ח

ארץ לידה: ליטא

שירות בטחון: הצבא הבריטי

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: שרה גורביץ

מרדכי (מוטק’ה) גורביץ

מוטק’ה נולד במאי 1913 בעיירה ניינשטוט בליטא. הוא היה בן למשפחת רבנים ידועה ומכובדת בעיירתו. מוטק’ה היה הצעיר מבין אחד-עשר אחיו. אמו נפטרה בהיותו בן שלוש, ואחותו הגדולה גידלה אותו. בילדותו למד מוטק’ה ב”חדר”, ואחר כך עבר ללמוד בבית ספר חילוני. כבר בצעירותו הצטרף מוטק’ה לתנועת נוער ולהכשרה לקראת עלייה לארץ. בהיותו בהכשרה התמנה לגיזבר.
בשנת 1938 הכיר את שרה ונישא לה. בסוף אותה שנה עלה לארץ, והגיע ליגור. שרה רעייתו הצטרפה אליו שנה לאחר מכן. כאן הקימו את ביתם ונולדו להם שלושת ילדיהם – מרים, חיים וגרשון.
מוטק’ה עבד בשנותיו הראשונות במחצבת “ארבע וחצי”. אחר כך גוייס למשמר החופים הבריטי. בראשית שנות החמישים התחיל מוטק’ה את עבודתו בתנובה, בה התמיד כעשרים שנה. מתחילת שנות השבעים ועד סוף שנות השמונים עבד מוטק’ה במפעל “עוף העמק” וב”מילוזן” בתפקידי ניהול.
מוטק’ה נודע ביחסו לזולת, בחריצותו, באחריותו לעבודה. הוא היה איש ישר ונאמן לדרכו. ידע ליצור קשר חם וחברי עם הסובבים אותו.
מוטק’ה אהב את משפחתו הענפה, את שלושת ילדיו ותשעת נכדיו.
הוא לא זכה להעניק את מלוא אהבתו וטוב ליבו לשתי נינותיו.
בשנת 1991 חלה מוטק’ה ומאז מצבו הידרדר עד שמחלתו הכריעה אותו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא

    אבא היה עולם ומלואו, כשבתוכו מקופלים היסטוריה של עם ישראל, של ארץ ישראל, של יגור, של איש מופלא, עדין, ישר וחביב על כולם, ויותר מכל – עלינו.

    הערצתי את אבא, ועוד בהיותי ילד הייתי מסתכל עליו בגאווה ואהבה.

    אבא עלה לארץ עוד לפני מלחמת העולם, ומהר מאוד ידע שהוא רוצה לחיות ביגור. בזמנים ההם היה מחסור והעבודה היתה קשה ושוחקת. אבל זה לא הפריע לאבא. תמיד חזר הביתה עם חיוך וסבלנות…

    – – –

    אבא עבד ב”תנובה”. הוא היה קם מוקדם בבוקר וחוזר לקראת ערב. חיכינו לו כל ערב. היו ימים שכמעט לא ראינו אותו. לאחר תום יום העבודה היה עליו לעשות את ה”חשבונות” של אותו היום. אבא כתב את סיכומי המכירות טור אחר טור, ובסוף סיכם מאות מספרים. למרות שהעבודה היתה קשה וארוכה אבא היה תמיד שמח ומעודד. אף פעם לא הרים את קולו. אני ניצלתי כל הזדמנות להיות איתו. לפעמים, כשגמר את העבודה מוקדם יותר, הצטרפתי אליו בדרכו להנהלת החשבונות, להביא ללייזר לוין את פדיון היום. אבא היה מיודד עם לייזר. הם היו מדברים, מתלוצצים ומחליפים דעות.

    אנשים אהבו את אבא ורצו להיות במחיצתו. הוא השרה אווירה שקטה ונינוחה, היה נעים הליכות ואהוב על כולם.

    אני רציתי שאבא יהיה איתי כל הזמן. הרגשתי במחיצתו המלטפת כאילו אני עטוף בהילת זוהר. הייתי מאושר כשהוא היה לידי ולא רציתי שיילך, אבל לאבא היו עוד ילדים ועוד התחייבויות והמון עבודה.

    היו לנו יחסים נהדרים עם כל השכנים. היתה אחווה ושמחה שנמשכה שנים רבות. לאבא היה מנהג קבוע: פעמיים בשנה, בראש השנה וביום העצמאות אסף לביתו את כל השכנים להרמת כוסית. במשך השנים הפך מנהג זה למסורת. כולם היו מתכנסים אצלנו בחדר, עם מצב-רוח מרומם, אבא מזג יין, וכשביקש מכולם להרים כוסיות היתה הדלת נפתחת ובפתח עמד לו, מחייך, משה-ארקה, כאילו היה אומר: תפסתי אתכם!”. אבא היה מושיב אותו לידו, מברך “לחיים”, וצבי סלע היה קם ובעיניים נוצצות מאושר היה מברך.

    אבא ידע לשתות אך מעולם לא השתכר. הוא שתה רק באירועים מיוחדים, כמו בחגים ובמסיבות. הוא היה שותף פעיל בחיי התרבות במשק, בעיקר בפורים. במשך שנים התחפש. צבי אגמון היה מאפר אותו ואבא היה עולה לבמה וזוכה בפרסים שונים. אבא אהב להיות שותף בשמחות ואהב את החיים. הוא היה מעורב בכל מה שקרה במשק.

    – – –

    אבא דאג לנו, לילדיו, כל הזמן. זכור לי פעם, כשנסענו לעצרת בלוחמי-הגיטאות, הגיע הערב והיה קר. אבא ראה שאני רועד מקור, מיד הוריד את חולצתו ונתן לי. ילדותי חלפה עלי במחיצתו של אבא באושר, אהבה והערכה.

    אני לא זוכר את אבא חולה. מעולם לא החסיר יום עבודה. אחרי הרבה שנות עבודה בתנובה עבר לעבוד במפעל “עוף העמק”, וגם שם, בגלל אופיו הנוח, התחבב מיד על כולם, מהמנהל הראשי ועד אחרון העובדים. לא היו לו אוייבים לאבא, ומעולם לא רב עם איש…

    – – –

    עצוב לי לחשוב שכמה מנכדיו ונכדותיו לא זכו לראות את אבא, כפי שאנחנו מכירים אותו.

    וכך, בבית הקברות המטופח של יגור, נטמן אבא לצידה של אמא. וכאן, ביגור, במקום שהקימו, נמשכים החיים.

    דור של נפילים, דור מיוחד, שבנה את יגור, טמון כאן, בבית הקברות, ואבא ואמא בתוכם.

    נזכור אתכם, אבא ואמא, לעולמי עד,

    ואתם – נוחו בשלום על משכבכם.

    חיים גורביץ

    יומן ליום השלושים

  • שביל החלב של קיבוץ יגור

    בשעה ארבע וחמש-עשרה דקות בבוקר צלצל השעון בחדרו של מוטקה גורביץ, איש משק יגור. מוטקה (53) התעורר לחצאין, הושיט יד עייפה לעבר השעון שניצב על כוננית ליד מיטתו, והפסיק את הצלצול. לקום?… ואולי עוד דקה?… ניקר הרהור במוחו, ותוך כדי כך זרק את השמיכה מעליו.

    כעבור רבע שעה לגם מוטקה – לבוש בגדים חמים ו”כובע נהג” על ראשו – כוס קפה מהביל במטבח חדר האוכל, “זרק” שלום למבשלת שהשכימה קום ויצא החוצה…

    מוטקה ניגש לרחבה בה חנו כארבעה טנדרים, שעל “ארגזם” מתנוססת כתובת מאירת עיניים: “תוצרת תנובה – מרבה בריאות”. הוא התניע את המכונית ונסע בכביש, הריק כמעט ממכוניות, למחלבת “תנובה” בחיפה. החל יום עבודה נוסף שמשמעותו – חלוקת מצרכי חלב בקרית-מוצקין וקרית-חיים. אכן, מוטקה עוסק במסחר זעיר, בענייני לירות ואגורות – מטעם הקיבוץ…

    – – –

    הבעיה היא – בעיית הקיבוצניק העוסק במסחר. קיבוצניק המתעסק עם לירות ואגורות, מחזיר עודף או נשאר חייב. דמותו של מוטקה אינה דמות הקיבוצניק המורגל לעבודת האדמה. אין הוא קיבוצניק המעיף מבט ערב-ערב בסידור העבודה. הוא יודע – בבוקר הוא קם בארבע ורבע, עולה על מכוניתו, מעמיס סחורה ומחלק לחנוונים השונים.

    אותו יום, בו הצטרפנו אל מוטקה, היה יום רגיל. מזה שנים רבות נקבעה “שעתו” לחמש בבוקר. בשעה זו הוא מחנה את מכוניתו ליד רציף ההעמסה. מכוניתו “קלטה” 360 צנצנות לבן, 500 צנצנות שמנת, 500 יחידות חמאה, 30 יוגורט, 300 “אשל”, כ-200 ק”ג סוגי גבינה שונים ועוד. אין זה הרבה. מן הניסיון הוא יודע שבחורף אוכלים פחות תוצרת חלב. הוא אף יודע כי בימים ראשון חמישי ושישי עולה הצריכה, ואילו ימי שני שלישי ורביעי הם “חלשים”.

    לא תמיד העמיס מוטקה, אב לשני בנים ובת וסב לנכד פעוט – רק כך וכך קילוגרמים וצנצנות. הוא זוכר את הימים בהם תל-חנן היתה הכפר הערבי בלד-א-שייך, ומתיישביו גרמו לא פעם צרות צרורות בדרך לחיפה. אז נסע עם מכונית משוריינת לחלק את מצרכי החלב. לא פעם היו חברי יגור היחידים שיצאו לעבודה. החנוונים לא האמינו למראה מוטקה וחבריו היורדים מן המכוניות וממלאים את הזמנותיהם, כאילו לא חלפו כדורים בין הגלגלים.

    כיום, שנים רבות לאחר מכן, נזכר מוטקה הקיבוצניק: “זה לא היה עניין של הכנסה. זאת היתה עקשנות. רצון להוכיח כי החיים לא ישנו את מסלולם עקב פרעות והתנקשויות”…

    מ. מיכל

    “במחנה נחל” (?), 1966