מרדכי שורש

17/05/1914 - 14/08/1993

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א אייר התרע"ד

תאריך פטירה: כ"ז אב התשנ"ג

ארץ לידה: ליטא

תנועה ציונית: החלוץ, החלוץ הצעיר

עבודה: דיר, מורה, מחצבה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: חנה שורש

מרדכי (מוטל’ה) שורש

נולד: 17.5.1914
נפטר: 14.8.1993

מוטלה נולד בעיירה וילקובישק אשר בליטא למשפחת סוחרים. מלחמת העולם הראשונה אילצה את המשפחה לנדוד מביתה, ועם סיום המלחמה חזרה למקום מגוריה. את חינוכו בגיל צעיר החל ב”חדר” אשר בעיירת הולדתו, אך את לימודיו התיכוניים עשה בגימנסיה עברית, שבה רכש השכלה כללית מודרנית, אשר כללה בין השאר מתמטיקה ושפות אירופאיות אשר הפכו שגורות על פיו לאורך חייו. בגימנסיה התוודע אל תנועת “החלוץ הצעיר”. הוא הצטרף לתנועה זו ואף פעל בתוכה. תנועה זו הטיפה לעליה לארץ ישראל, ומוטל’ה שנתפס לרעיון זה הלך להכשרה בעיירה שבלי. בתום שנה וחצי של הכשרה ופעילות במרכז “החלוץ הצעיר” עבר בשנת 1935 למרכז “החלוץ הצעיר” בפראג, ומשם באותה שנה עלה ארצה ישר ליגור.

ביגור התחיל מוטלה את עבודתו במחצבה, שם עבד כשנה, ולאחר מכן עבר לעבוד בדיר הצאן. היציאה למרעה בשדות השלפים ועל ההר הביאה אותו להתוודעות ראשונה אל הנוף והסביבה ואל אורחם של שכנינו במפגשיו עם הרועים השכנים. בעבודה זו התמיד כשנתיים. בשנים אלו הכיר את חברתו לחיים חנצ’ה, לה נישא בשנת 1940 והקים את משפחתו ופה נולדו ילדיו.

עם הגעת בני המשק הראשונים לגיל בית הספר גבר הצורך באנשי חינוך והוראה, על מנת להקים מערכת לימודית וחינוכית בישוב הצעיר. מוטל’ה שהיה בעל תעודת בגרות ובעל השכלה רחבה נלקח מאחרי הצאן ללמוד הוראה, כדי לשמש כרועה לבני הנוער ביגור. מכאן, בגיל 24, מתחילה פעילותו הארוכה והמבורכת בשדה החינוך, פעילות שהתמשכה לאורך 45 שנים, עד 1983. תחילה למד בסמינר הקיבוצים במחזור הראשון, ובו התוודע באמצעות מוריו הדגולים – מרגולין, מנדלסון ואחרים – אל טבע הארץ, נופיה, שביליה, הלשון העברית המחודשת וקשריה אל התנ”ך.
תחילת ההוראה היתה בבית-ספר קטן, ללא מסורת לימודית, אשר בו מנסים לעצב את דמות האדם העברי בתוך תבנית נוף המולדת החדשה, בעיקר על ידי חינוך לערכי עבודה והכרת הארץ החדשה. בהמשך עבודתו העמיד תלמידים רבים, אשר את ידיעותיהם בלשון העברית, בתנ”ך ובהכרת הטבע הסובב אותנו, הם חבים לו.

עם תום מלחמת השחרור נקרא לעזור בהקמת מערכת החינוך בישובי העולים החדשים בגליל העליון ובעיר עכו. בכך עסק במהלך שנת 1949. למרות הצעות קוסמות לקבל על עצמו להרחיב פעילות זו, סרב וחזר ללמד בבית הספר במקום. את פעילותו כמורה ביגור המשיך עד 1964, תוך שהוא מרחיב השכלתו בלימודיו בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית.
משנת 1965 החל את פעילותו החינוכית בסמינר “אורנים”, שם שימש כמנהל פדגוגי וסגן מנהל המוסד עד פרישתו לגימלאות. את תקופת ההוראה שילב גם בפעילות של ניהול בית הספר ביגור וכן בפעילות בועדת החינוך של הקיבוץ המאוחד. הוא זכה להערכה רבה משותפיו ומתלמידיו, כפי שאפשר למצוא במכתבים הרבים אשר נשלחו אליו.

לפני כ-17 שנה חלה במחלתו אשר היתה בת לוויתו הארורה עד יומו האחרון. מחלה זו, אשר מיום ליום הקשתה עליו את פעילותו ויותר מאוחר אף מנעה ממנו את היכולת לעסוק בפעולותיו האהובות של קריאה, כתיבה, ובהן עריכת מדור הלשון ביומן יגור בו כתב משנת 1968 ועד 1983.

מוטל’ה, איש הספר והטבע, אשר העמיד לנגד עצמו את דמות האדם העברי החדש. אך את אסונו האישי, בהיספות כל משפחתו בשואה, הפנים, כאילו רצה למחוק קטע זה מעברו, ואילו את כולו פתח לקליטת הלשון המתחדשת, נופי הארץ השונים כל כך מנופי ילדותו ואל התנ”ך ומקורות החוכמה העבריים האחרים.

כך, כל חייו עד אשר הכריעתו מחלתו.

יהי זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא

    חיוך חם, מבט חכם, שפה רהוטה, היונקת ממקורות העברית התנ”כית והחוכמה היהודית. חוש הומור שאינו נטול ציניות על תופעות שונות, ובעיקר על התנהגות לא אמיתית של אנשים.

    אנחנו, הילדים, חיינו בהרגשה שאבא ממש מנחיל לנו את תפיסתנו לגישתו לשפה, להיסטוריה ולטבע הארץ. הטיולים הרבים בחיק הטבע, תוך הכרת הצומח במקום ומקורות שמו בתנ”ך, היו לחם חוקנו. אבא לקח אותנו לכל מקומות לימודיו ופעילותו… ביקורים בישובי העולים בגליל ובעכו לאחר מלחמת השחרור, מקום בו אירגן וטיפל בהקמת מערכת חינוך לישובים אלה…

    תמוהה עד היום בעיני העובדה שאבא לא הרחיב, או למעשה הפנים את אסונו האישי בהיספות משפחתו בשואה, ובמקום זאת שיקע עצמו בעשיה למען החיים במדינה המתחדשת…

    אבא ליווה אותנו בלימודינו, וכתוצאה מידיעתו הרחבה עזר לנו בלימודי הלשון, המתמטיקה והתנ”ך. כך, כאשר אתה בוחן את עצמך הינך נוכח כי את אשר קיבלנו בבית שום בית-ספר לא סיפק זאת.

    מחלתו אשר תקפתהו כאשר הוא במלוא כוחותיו, היתה תיסכול אדיר עבורו, וכך מול עיניך שוקע אדם במלוא אונו ומאבד יכולת אחת אחר השניה, כאותו פרומתיאוס כבול.

    כך, כאשר אנו חסרי אונים מול מחלתו, יכולנו רק לזכור את שעותיו הנאות, ובכך להתנחם.

    אבישי

    דפי יגור ליום השלושים

    24.9.1993

  • כרועה עדרו

    מוטלה היה מורה. בעינַי הוא היה רועה – לא בסמכות תפקידו ולא במרוּת “מקלו”. חיפשנו את קרבתו. תחושות של מסתוריות ושקט משכו אותנו אליו. המלים, לא הן שדיברו. מבט העיניים שלו, כשהביט והבין ואהב ונזף ועזב היה ממגנט, וכמו כישוף ממתן ומרגיע. היה שקט מסביבו והיה שקט בתוכו: השתיקות שלו איפשרו מבוכה ונתנו לנו רשות והזמנה להתבונן בתוך נבכי נפשותינו ולדעת, להבין ולהתבגר…

    מוטלה “שבר” לנו את כל הכלים שבהם השתמשנו כתלמידים מול המורים, ובאמצעים מוסווים למדנו יחסי אנוש נכונים….

    תלמידה

    יומן ליום השלושים

    24.9.1993

  • הבנות מתעניינות יותר בהומניסטיקה

    [בתוך: שיח הדורות בספר יגור]

    אני משוכנע שאפשר ללמד אדם עברית טובה מבלי שהוא ילמד ולו פרק אחד בתנ”ך. לפני עשרים שנה אי אפשר היה לעשות זאת, אך כיום זה יתכן בהחלט, הואיל והלשון נרכשת ע”י קריאת ספרות עברית והיא איננה קשורה דווקא בלימוד התנ”ך. אצלנו היה העניין אחר. קודם כל היה לנו יחס של קדושה אל התנ”ך, וכך למדנו אותו. הילדים שלנו אינם ניגשים ללימוד מתוך יחס כזה, ולעתים הם ניגשים ביחס שלילי מראש, שהוא בטבעם של ילדים. כמובן שילדים נכבשים לסיפורי המקרא ולשופטים. אלה הם סיפורים מרתקים ומושכים. השאלה אם הדבר הופך אצלם לערך? אני חושב, שיחסית יש לילדים שלנו קשר לתנ”ך. הם שמעו עליו ממקורות שונים, כולל ההורים, והם נמשכים לדעת את הדברים. אני משוכנע שלעניין התנ”ך מגיעים בגיל מאוחר יותר, ואז יורדים לעומקם של הדברים.

    בקשר ללימודים הומניסטיים וריאליסטיים. ישנם ילדים שכבר מהכיתות הבינוניות הלימודים הריאליסטיים תופסים אותם מהבחינה המעשית. הם יודעים שצריכים ללמוד חשבון, כי זה חשוב ונחוץ. הבנות מתעניינות יותר במקצועות ההומניסטיים.

    מרדכי שורש

    ספר יגור, 1965, עמ’ 426

  • על מעשים ומגמות

    [בתוך חוברת “כ”ה לבית הספר ביגור”]

    עם נטילת הקולמוס על מנת להעלות בפני ציבור החברים את שלל הבעיות של ביה”ס, מתרוצצות בי מחשבות שונות הנאבקות זו בזו. האחת אומרת לי: ראה, 25 שנים עברו מאז ההתחלה בצריף דל, מספר ילדים קטן, חוסר ניסיון וידיעה בחינוך – כי מי יכול היה ללמדנו הלכות בחינוך המשותף, הן את הכל צריך היה לחצוב מתוך המציאות החדשה שאין לה אח ודוגמא בעולם. צא וספר לחברים מה השגנו, כי רב הוא היש הסמוי אפילו מעיניהם של אם ואב שזכו לגדל גם ילדים אחדים בביה”ס. אמנם גלויים לָכּול בנייני הכיתות והמגורים שקמו מאז, מוקפים כרי דשא גדולים… מגרשי ספורט… מעבדות למקצועות הטבע… – מי מסוגל היה להעלות אותן בדמיונו… כל אלה גלויים לעין-כל. אך נצטבר “רכוש”, והוא סמוי מן העין הבלתי מזויינת – אשר ניסיון שמו, והכולל: מסורת חינוכית, תוכנית לימודים מגובשת… מסתגלת לצרכי התקופה המשתנים, ניסיון ואירגון חברת-הילדים, דפוסים בארגון העבודה. על כל אלה יש ויש לספר לחברים.

    אך לעומת מחשבה זו נדחפת האחרת, הטוענת: כלום תוכל להרשות לעצמך הרהורי חג אלה? הן עם הגידול עולים וצומחים הצרכים, ומה רב החסר שעל מילויו הינך נאבק שעה שעה ומכלה את כוחותיך.

    אמרתי: מי יתן ויכולנו להידבק בשמחה הגדולה על היש ובחרדה הגדולה לבאות. לברך על הקיים ולחתור להישגים נוספים…

    מרדכי ש.