מרים זמיר

01/01/1911 - 23/12/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: א' טבת התרע"א

תאריך פטירה: ט"ז טבת התשנ"ב

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בנים ובנות: גדעון זמיר

מרים זמיר

אמא נולדה בשנת 1911 בעיירה הפולנית ברסטצ’קה. שם עברו עליה שנות נעוריה. למדה בבית הספר הפולני אשר בו למדו גם חלק מיהודי העיירה.
בשנת 1930 הצטרפה לקיבוץ ההכשרה בדומברוביצה, אך חלתה ונשלחה בחזרה לביתה. כבת שגדלה בבית ציוני לא חדלה לחפש את הדרך לעשייה ציונית ובשנת 1934 עת נפתחו שערי הארץ הצליחה לקבל אשרת יציאה לארץ ישראל. בהגיעה לחיפה החליטה לראות מהו “קיבוץ” ונסעה ליגור. כששמעו ביגור כי ברסטיצ’קאית היא, אמרו לה: “על ברסטיצ’קאית לא נוותר”. היא הצטרפה לקבוצת הרצפות ובעבודה קשה זו, שנחשבה לשליחות, התמידה 15 שנים. לימים הצליחה להעלות לארץ וליגור את אביה אורי ואת אחותה, היחידים ששרדו מבני משפחתה.
את אבא, משה זומין, הכירה ביגור ובשנת 1943 הקימו בית חם ונולדו גדעון, מאיר, חנה ומאוחר יותר הצטרפה גם רבקה אשר בגידולה ראתה מרים משימה ראשונה במעלה.
אמא הייתה ספורטאית נמרצת, השתתפה בצעדות ואף יצגה את יגור בכינוס “הפועל”. שנים רבות עסקה בבישול להנאת כל הטועמים, תחילה במטבח ילדים ואחר כך במטבח הורים.
בשנת 1964 התגייסה לעסוק בבישול במזכירות הקיבוץ המאוחד בתל אביב, שם עבדה 3 שנים. כששבה ליגור עבדה במטבח חברים שנים רבות. את שנות עבודתה האחרונות עשתה בחלוקת חלב לעובדים בלגין והתחבבה על כולם.
אישה חזקה הייתה אמא ופעלתנית. בגלל צחוקה וקולה המתגלגלים כינוה בשם “פעמון”. תמיד הייתה עסוקה ויום העבודה היה מושג בעל ערך עליון בעיניה.
אהבנו לבוא לביתך אמא, להנות מהכנסת האורחים החמה, מתבשילייך וממאפה ידיך.
אהבת את נכדיך כולם, וכל אחד ואחד הרגיש כי הוא היקר לך ביותר. קשה היה לראותך בסבלך בחודשים האחרונים. פתיל חייך כבה מדי יום במעט, יסורים רבים היו מנת חלקך ואנו לידך מנסים להקל.

נזכרך באהבה אמא

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • שאלה חברתית

    עבדתי כשנה וחצי כשומרת לילה בחלוקת אוכל לעובדי חוץ. לא ברצון הלכתי לעבודה זו, אבל היות וחובה מוטלת על חבר – קיבלתי את הדין.

    ובכן, התמסרתי ודאגתי שלחבר יינתן המינימום הדרוש כי לא קל לאדם היוצא לשדה, בגשם או בחום, ואתו אוכל יבש. לא פעם יצא להתווכח עם האקונומיה על ההבדל שבין אלה שיושבים על יד שולחן בחדה”א לאלה הנמצאים בשדה, בדרכים, עם לכלוך ואבק. טענתי, יש להתאים את האוכל לעבודת החוץ. לא אמרתי להיטיב אותו בלי גבול, אבל משהו יותר… לפי דעתי, יש צורך לסדר נורמה בשטח זה.

    לרגל עבודתי דאגתי לספק לחברים מה שהיה ביכולתי. התחשבתי בבעיות של גיל וטעם ונדמה לי שהצלחתי לרכוש את אמונם. תחילה גם האקונומים היו מרוצים ומובן שגם לי היה סיפוק מכך, למרות התנאים הקשים של המרתף והעבודה התמידית בלילה. הרי ידוע שפינה זאת היתה מוזנחת מאוד עקב החלפת אנשים בלתי פוסקת. והנה השתלטתי עליה והצלחתי להביאה לידי סדר.

    אולם בזמן האחרון חל שינוי ביחס האקונומים אלי. הם התחילו לדבר על זה שאני מפנקת את החברים ושאנשי עבודת החוץ אוכלים על חשבון אלה שאוכלים בבית. את אותו הזמר שרו מדי יום ביומו עד שנמאס לי וביקשתי מסידור העבודה לשחררני מעבודה זו. שוחררתי. נראה לי שזאת לא היתה צורה הוגנת מבחינה חברתית. במקרים כאלה ישנה מזכירות ואקונומיה, יושבים יחד וקובעים נורמה לפי יכולת המשק ומודיעים על כך לציבור. אך לא רציתי להתערב כי ידעתי שהשפעתי קטנה – וגמרתי.

    אבל כאן קרה משהו לא רגיל בחיי החברה שלנו ולכן אני כותבת ביומן. הסיפור הוא קצר אך הכאב הוא גדול: בעד זה שהשתדלתי ודאגתי – מגיע לי ככה?!

    ובכן פניתי לסידור העבודה לסדר אותי לעבודה מסוימת לכמה חודשים בגלל ריפוי ובהמלצת ועדת הבריאות. סידור העבודה הסכים אך כעבור כמה ימים, כשפניתי שוב, נאמר לי שעלי לפנות למזכירות. פניתי לשם וענו לי שיש ויכוח בין האקונומים לסידור העבודה ושאינני מתאימה לעבודה זו כי אני “יותר מדי בזבזנית” כלפי החברים. לא הבנתי מהו פשר הדבר וניגשתי לאקונומיה לשאול על הסיבה. שם ענו לי: זה נכון, את יותר מדי טובה. אנו צריכים אדם שלא יתן כל מה שהחבר רוצה. אבל מטעם ועדת בריאות, טענתי. אז ענו לי כך: אם רגלך תדרוך שמה – אני זורקת את המפתחות…

    ובכן, שואלת אני את הציבור: האם ככה מסתדרים עניינים אצלנו? האם החזק משתלט על הפרט בלי דיון? האם המזכירות נכנעת ללחץ מוסדי שאין לו שחר בטענותיו? כך אני מקבלת את העלבון האישי שלי ונדמה לי שזה לא רק עלבון שלי. זה עלבון בשביל כל הציבור!

    ובסוף – מבקשת אני תגובה מהציבור אם הוא מסכים לגישה לא חברתית כזאת.

    מרים מלמן

    (יומן יגור, 9.5.1958)

  • 51 שנה ביגור

    עזבתי את העיירה ברסטיצ’קה, מקום הולדתי, ב-25.12.1933, ועליתי באוניה “פולוניה” כשבידי סרטיפיקט. בחיפה באתי לבית-עולים, שם קבעו שאלך לקיבוץ בנס-ציונה (גוף שעלה אח”כ לדפנה).

    ליגור באתי ב-1.1.1934 . באותו זמן התכנס כאן כנס של “החלוץ הצעיר” ואני באתי לביקור אצל הקבוצה מברסטיצ’קה. בחו”ל הייתי חברה בתנועת “החלוץ הצעיר”, אליה הצטרפתי לאחר סיום ביה”ס הפולני. מזכיר יגור היה אז יהודה ברגינסקי והוא השפיע עלי להישאר ביגור. היה זה זמן קצר לאחר איחוד הפלוגה והמשק.

    באותם הימים היתה ביגור קבוצת בניין ובתוכה קבוצת מְרַצפות שמנתה חמש חברות: הֵנה מֶר (רותם), רחל סירקיס (קליבנר), שרקה לרמן (גושנסקי), חווקה מרכוס (זעירא) ואני. כן היה איתנו חבר אחד – שטול (יצחק שתיל). התנאי להצטרפות לקבוצת הריצוף היתה הידיעה שהמצטרפת תישאר ביגור ולא תעזוב. ריצפנו אז בניינים בחיפה ובנשר שבהם עבדה קבוצת הבניין של יגור. בין המבנים הידועים היו אולם “ארמון” בחיפה ומשטרת ג’למי. השכר היה יחסית גבוה ותנאי העבודה קשים. שנים אכלנו אוכל יבש שלקחנו מהבית, ולמעשה לא ידענו מהו אוכל מבושל. כשחזרנו הביתה נוסף גם הקושי של התקלחות במים קרים במקלחת המשותפת. יחד עם זאת צריך לציין שהחיים נראו בעינינו יפים וטובים, ויחסי החברות עזרו לנו להתגבר על הקשיים. למרות הזמן הרב שעבר והשיפור בתנאי חיינו, אני עדיין מתגעגעת לימים ההם בהם החבר היה חבר, וגם לאבן שעבדנו בה היה ערך בעינינו. התמדתי בעבודת הבניין 18 שנה.

    מ-1951 עבדתי ארבע שנים במטבח הילדים והשתתפתי בקורס בישול שנמשך 4 חודשים. ב-1955 עבדתי בחדר האוכל של מזכירות הקיבוץ, שם הייתי על תקן של “אמא”. לאחר ארבע שנים חזרתי הביתה (לא מעט כתוצאה מלחצם של הילדים). מאז עבדתי במטבח של יגור ברציפות, עד מלחמת יום הכיפורים, כמבשלת ראשית, יחד עם יוסף מרכס, ובסה”כ קרוב ל-14 שנה. שלוש שנים עבדתי יחד עם שושנקה ורותי זעירא בחברת הנוער “שחף” ואח”כ באחת מכיתות היסוד של ביה”ס עד העברתה לכרם. בחמש השנים האחרונות אני עובדת ב”לגין”, מרוצה מאוד מעבודתי, וכל עוד אוכל אמשיך במפעל זה.

    כשאני מסכמת לעצמי את 51 השנים הללו, לצד החיוב אני יכולה לציין שאני גאה שגם לאחר התקופה הארוכה הזאת אני ממשיכה לתרום בעבודה ובחיינו ולשרת את עצמי עד הרגע הזה. יש לי נחת מהילדים ומהנכדים ואני מרוצה שאינני צריכה להיות תלויה בהם ו”לנצל” אותם…

    בצד הדברים החיוביים שהזכרתי, אני מצטערת למצוא אצלנו תופעות של הסתגרות חברים מאחורי דלתות דירותיהם, ואפילו בין שכנים אנחנו יכולים למצוא חברים שנשארים בבדידותם.

    אני מאחלת ליגור בשנת ה-63 שכנות טובה וחברות טובה והתקרבות של אדם לזולתו.

    מרים זמיר

    יומן יגור, 25.1.1985

  • דמותה של אמא

    בבואי לכתוב שורות אלו, מנסה אני להעלות את דמותה של אמא לפני. ואני רואה את האשה הנמרצת של לפני ארבע שנים, טרם מחלתה.

    אמא ידעה בדיוק מה רצונה, ובדרכה שלה ידעה להגיש ולממש רצונותיה. ליבה של המשפחה היתה, ובהרבה חום דאגה לבניה ונכדיה. כמה אהבה אמא את ארוחות הבוקר של שבת, כאשר היינו באים ומחמיאים ל”מעשה ידיה”. הבית היה מטופח ומלא כל-טוב, ונעים היה להיכנס אליו.

    קורה שעולים בפָנַי הסיפורים על בני המשפחה שנשארו בברסטיצ’קה. על סבא אורי, אביה של אמא, שהיה דמות לבבית, אשר משכה אחריה הרבה ילדים.

    אמא אהבה את מלאכת הבישול וראתה בעבודתה מטרה.

    בסיימה את עבודתה במטבח לא הסכימה לשבת בחיבוק ידיים. היא חיפשה עבודה אשר בה תמשיך לתרום לסובבים אותה, ואז לקחה על עצמה את חלוקת החלב בלגין, שם יצרה קשר חם בעיקר עם הפועלים השכירים.

    לא אוכל לשכוח את דאגתה לאחותה ברוניה ולבתם רבקה, וכיצד הדחיקה את קשייה-שלה לקרן-זוית וראתה בעזרה לאחותה שליחות, “כי היא באמת זקוקה”, אמרה.

    – – –

    אמא כל-כך רצתה לחיות חיים אמיתיים, שיש בהם טעם, ולא השלימה עד יום מותה עם נכותה הפיזית, ומאוחר יותר גם הנפשית.

    אזכור אותך באהבה רבה, אמא.

    בנך גדעון

    יומן ליום השלושים

    24.1.1992

  • דמותה של אמא

    “אמא שלנו היתה”… כמה קשה לבטא מילים אלו בלשון עבר.

    אמא – הלב של המשפחה, בעיקר לאחר מותו של אבא. כל פינה בליבך היתה נתונה לילדיך ולנכדיך.

    אמא – שלכל יום הולדת היית אופה עוגה, קונה או יוצרת בעצמך מתנה קטנה, להרגשת השייכות ולתשומת-לב קטנה. ממך למדתי שקשה וכמעט בלתי אפשרי לתת מן המעט שיש לילדי שלי ולחברים שסביבי.

    אמא – שבזמן הצבא לא היו חיילת או חייל ששרתו איתי או עם גדעון שלא טעמו את טעם עוגותיך הנפלאות.

    אמא – לא היה חג שעבר מבלי שנקבל חבילה קטנה ובה היו סמלי החג.

    אמא – כמה גאה היית בנו בכל פעילות אישית שעשינו למעננו ולמען אחרים.

    אמא – שחייך לא היו חיים קלים, תחילה כשרבקה באה אלינו לאחר מות אביה, ולאחר מכן הטיפול באמא של רבקה, ולבסוף האסון שפקד את כולנו – מותו של אבא.

    תמיד רצית שלכולנו יהיה טוב, ולכן היו הבכי והצחוק כרוכים אצלנו יחדיו.

    אמא – שדאגתך לאחרים דחקה לקרן זווית את קשייך שלך… כל זמן שיכולת המשכת למשוך בחוטים שקישרו בין כל בני המשפחה, עד שנותקו.

    דמותך תהא שמורה עמנו תמיד.

    בתך חנה

    יומן ליום השלושים

    24.1.1992