מרים לוי

28/10/1915 - 02/04/2005

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' חשון התרע"ו

תאריך פטירה: כ"ב אדר ב' התשס"ה

ארץ לידה: רומניה

עבודה: מטבח

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: טיבור לוי

בנים ובנות: רותי לוי, שלמה לוי

נכדים ונכדות: לימור לוי, עמית לוי

מרים לוי

מרים לבית ברקוביץ’ נולדה ב-25 באוקטובר 1918 בבוקרשט בירת רומניה. בת שניה לאחר אחיה הבוגר ואחות לשני אחים צעירים יותר. כיום נותר רק הצעיר מביניהם.
בנעוריה, במסגרת לימודיה בבית הספר, השתתפה בפעילות הנוער של “השומר הצעיר” בעיר. כאן, בבוקרשט תפסה אותה מלחמת העולם השניה. פעילות ציונית ודיבורים על ארץ ישראל היו חלק בלתי נפרד מהווי בית ברקוביץ’.
תוך כדי המלחמה הכירה את טיבור, לו נישאה ב-1941. בעלה הטרי נתפס, יחד עם יהודים רבים אחרים, אלא שלמזלם היה צעיר וחסון, כך שהגרמנים החליטו להשאירו במקום, במחנה עבודת כפייה להקמת מסילות ברזל לצרכיהם. מרים, בעזרת חברים מהתארגנות מקומית הצליחה להגניב מזון לטיבור, וכך שרדו שניהם את המלחמה. מיד עם רדת לחץ הגרמנים ברומניה, יצאו למסע. בדרך לא דרך, חצו את כל יוגוסלביה ואיטליה, עד שהגיעו למחנה פליטים יהודיים של הג’וינט בדרום איטליה, ממש בקצה ה”מגף” האיטלקי. כאן, במחנה פליטים זה נולד בנה, שלמה. כאם צעירה למשפחה קטנה זו, שמנתה עתה גם תינוק, שלא הפסיקה לחלום על ההגעה לתחנה הסופית, ארץ ישראל, המשיכה לפעול לצידו של טיבור לחיפוש דרך, על מנת להגיע לתחנתם זו. משפחת לוי עלתה בתחילת דצמבר 1947 על אנית המעפילים “לא תפחידונו” בדרך ליעד. אולם כעשרה ימים לאחר מכן, ב-14 לדצמבר, ממש בחגיגת יום ההולדת הראשון של שלמה, נתפסה “לא תפחידונו” על ידי ארבע אניות מלחמה של הוד מלכותו ג’ורג’ החמישי, אשר אמנם גררו את הספינה לחופי הארץ, אולם מיד גורשו המעפילים למחנה פליטים בקפריסין. למזלה של האם הצעירה, שהות זו לא הייתה ארוכה, ושלושה חדשים מאוחר יותר הגיעו למחנה בחדרה, ומשם תוך זמן קצר לחיפה, שם קבעו את ביתם.
כאן, ללא ידיעת השפה העברית, מתחילה המערכה על עצמאות המדינה. ושוב טיבור מגויס, הפעם לכוחות ה”הגנה” ואחר כך לצה”ל. מרים נשארת לבד בביתה ומגדלת את שלמה, כשטיבור מגיע מעת לעת לביקור חטוף בבית.
עם סיום מלחמת העצמאות מתחילים להתארגן לחיים חדשים, כשטיבור עובד כצבע ומרים עקרת בית. אולם בזאת לא תמה פעילותה: היא דואגת ומביאה לארץ את כל משפחתה ששרדה את המלחמה הנוראה באירופה, את שלושת אחיה ואת אמה, דואגת לקליטתם בארץ החדשה, מחלקת איתם את דירתה הצנועה עד למציאת פתרונות למגורים ולתעסוקה. אין פלא שכל המשפחה נקלטת בחיפה.
בשנת 1953 יולדת מרים את רותי ומעתה יש לתחזק משפחה מורחבת של ארבע נפשות. גם עתה, למרות המצב הכלכלי הטוב והיציב, אשר איפשר טיולים וחופשות ברחבי הארץ החדשה, אין זה סוף פסוק, ובחיפוש להשלמה גם רעיונית, מוצאים דרך למימוש זה בקיבוץ יגור, אליו עוברים ממש לפני 49 שנה, בערב פסח 1956.
מרים השקטה והצנועה נקלטת במטבח המשק וכאן עובדת מרבית חייה. עובדת שקטה ומסורה ומשלימה בשקט את בעלה בכל הנדרש בביתה, בליווי גידול הילדים, ובטיפוח בית חם ונעים.
בשנת 1994 נפטר טיבור, בעלה האהוב. זמנים קשים עברו עליה, אולם בשקט האופייני שלה התגברה, לפחות למראית עין, ונטלה באון את התפקיד של ראש המשפחה. פתאום, בגיל מבוגר שכזה התיישבה על הקלנוע שכה אהבה ונסעה בו לכל מקום: לעבודה, לחדר האוכל, למרכולית, והמשיכה לדאוג שדבר לא יחסר בבית. אי אפשר היה להפתיעה עם בית ריק. יחד עם הטיפול ואחזקת הבית טיפלה במסירות בחלקת הגינה הקטנה, אשר הניבה ציפורי גן עדן בכמות כמעט מסחרית במשך כל השנה. עם זאת המשיכה בעבודתה עד אשר נסגר המקום. סגירה זו של התעסוקה פגעה בה, אולם היא המשיכה ככל יכולתה בעבודות יד, סריגה זעירה של מפות שולחן יפהפיות לכל בני המשפחה, עתה גם לנכדים ומשפחותיהם, שכן זכתה לשבעה נכדים ונכדות, והשתתפה בשלוש חתונות של נכדים, ואפילו ראתה שלושה נינים.
שנת 2005 התחילה כהרגלה בשמירת דירתה הצנועה, בעצמאות מוחלטת, אלא שאז, לפני כחדשיים וחצי, התחיל גופה לבגוד בה ומערכת אחר מערכת התחילה לגמגם. זה גרם לאשפוזים בבתי חולים ובבית אחוה, ובעיקר בירידה מוראלית גבוהה, בהכרת מצבה. יחד עם שמירה על חוש הומור דק ועדין התחילה לדאוג לכך שלא תוכל יותר להיות ניידת ולבקר את ילדיה ויתר בני המשפחה. באשפוז האחרון שהחל ביום שני, קרסו מערכות החיים ומרים השקטה והצנועה עזבה אותנו לתמיד.

שקטה וצנועה, כך נזכור אותה לתמיד.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אמא יקרה

    אמא יקרה,

    איך ניתן לסכם על עמוד 58 שנים של חיים משותפים, חיים של אהבה, שברור לי שבזאת תמיד עלית עלי, שכן אין אהבה כמו אהבה של אמא, ואותה אמא איננה עוד איתי…

    לעולם לא אשכח את השקט האישי ונפשי, הפינה השקטה של הבית. לא אשכח את מגע היד המלטפת, את הניסיון לתת יותר ויותר באהבה ובשקט האופייניים שלה.

    לא אשכח את השמחה שלה בראותה אותנו גדלים לבגרות, למשפחה, נכדים מגיעים. תמיד המקרר מלא כל טוב בבישולים מעשה ידיה, ובעיקר, כן בעיקר יחסרו העוגות, עוגות הפרג הטעימות ביותר שהיו.

    איפה שהוא הפך הספורט לחלק מהותי בחייה, ולא היתה פעם שנכנסתי הביתה ועל המסך היה איזשהו אירוע ספורטיבי… אולי התחרותיות והמתח החזיקו אותה לצפות בזה. ערבי יום חמישי הפכו לחגיגה אמיתית עם משחקי הכדורסל של מכבי ת”א. אמא הכירה כל שחקן במכבי ותמיד היתה לחלק בלתי נפרד בניתוח הסיכויים של לפני המשחק, התערבויות על התוצאה, היערכות ליכולות הקבוצות – וכל זה איתי ועם הנכדים.

    לכאורה, מה פתאם ספורט לאישה שמעולם לא עסקה בספורט? אולם הזיכרונות מחזירים אותי בשנים לבילוים הרבים על שפת הים בחיפה, לימים הראשונים של ההיקלטות במשק, כשזוג מוזר, אבא ואמא משחקים מטקות על הדשאים; על הצעידות פעמיים בשבוע לחיפה, מרחק של כ-10 ק”מ; על ערבי שישי המקודשים ל”הפועל יגור” בכדורסל. אין פלא בכך שצפייה בתוכניות הספורט היוו את רוב עיסוקה.

    בצד הבית ובני המשפחה היתה חלקת הגינה הקטנה בחזית הבית כאבן מושכת, שגם בה השקיעה כל-כך הרבה אהבה ודאגה לכל צמח…

    לפני יותר מעשר שנים נפטר אבא, בן-זוגה שכה אהבה. כמה בכתה על קברו, כמה אהבה השקיעה בסידור הקבר…

    הליכתו של אבא הביאה את אמא לשיאים חדשים של פעילות, עבודה והשתתפות בחיי משפחותינו, של רותי ושלי. יחד עם עבודה בתפירת בגדי ילדים ושמיכות מעשה טלאים, פתאום אמא, שמעולם לא נהגה בכלי-רכב כלשהו, קיבלה קלנוע ואיתו התרוצצה בשבילי המשק…

    – – –

    לי אישית זו עצבות כפולה, סגירת פרק, דרך חיים בבית ביגור… המקום שהיה לי לבית נפלא למרגלות ההר הירוק תמיד יישאר רק זיכרון של בית ופינה קטנה בבית הקברות, מקום מנוחתם האחרונה של אבא ושל אמא, שהצטרפה אליו עכשיו.

    אזכור אותך, אמא. אני לא נפרד ממך, שכן אי אפשר להיפרד מאמא.

    בנך האוהב, שלמה

    יומן ליום השלושים

    27.5.2005

  • אמא, אמא’לה קטנה שלי

    אמא, אמא’לה קטנה שלי

    איך אפשר לכתוב עליך בזמן עבר ואת עדיין כל-כך מוחשית?!

    אישה קטנה, צנועה ושקטה.

    – – –

    אהבתי לפטפט ולקשקש איתך ברומנית הקלוקלת שלי.

    אהבתי לקחת אותך אלינו הביתה, לגנוסר. ידעתי שאיתנו את לא לבד אלא עם כל משפחתי, שתמיד שמחו בבואך. את אהבת להיות בחיק משפחתך האוהבת ולהרגיש חלק ממנה.

    כמדי ביקור שלנו אצלך, כך גם בביקורך האחרון בחנוכה שיחקנו “רמי קומבינציה”, ועדיין הצלחת לנצח, כי מוחך פעל בצלילות ובחדות. גם זיכרונך הטוב בשמות לא נפגם, ובעוד שאני מתרצת את זיכרוני הלקוי ואומרת: “נו מה, אני כבר סבתא”, לידך זה היה תירוץ חלש ביותר.

    אמא, את היית אלופה באפיית עוגות, וזכורות לטוב בעיקר עוגות הפרג (השטרודלים) הבלתי מנוצחות שלך…

    תמיד היית נקיה ואסתטית, וחשוב היה לך שהבגדים ייראו טוב. אהבתי לספר אותך, את שערותייך הרכות שלא חוו מעולם צביעה.

    – – –

    אמא’לה קטנה ויקרה שלי, החודשים האחרונים היו לך קשים…

    וכך, בשקט שלך, הלכת מאיתנו לפגישה מחודשת עם אבא, שאותו אהבת כל-כך.

    נוחי בשלום אמא אהובה.

    אוהבת אותך תמיד

    וכבר מתגעגעת

    בתך רותי

    יומן ליום השלושים

    27.5.2005