מרים מירה עוגן

05/12/1902 - 24/02/1994

נולדה 1902
נפטרה 1994

חברתנו מרים עוגן נולדה בשנת 1902 בקינסברג בפרוסיה, כבת בכורה לרוזה וחיים יהושע ורשבציק.
במלחמת העולם הראשונה גורשה המשפחה לדנמרק ובקופנהגן סיימה מרים את בית הספר התיכון.
ב-1921 חזרה המשפחה לדנציג, עיר ילדותה של אמה.
מרים למדה רפואה בקינסברג ובברלין ועבדה 5 שנים כרופאת ילדים. בבית החולים בו עבדה נפגשה עם בעלה לעתיד, שרגא עוגן. בעלות היטלר לשלטון גורשו שניהם מעבודתם, ככל הרופאים היהודים.

מרים ושרגא עוגן נישאו בשנת 1933 והחליטו בהמלצתו של אנצו סירני לעלות לארץ ישראל. בבואם ארצה הצטרפו ליגור. שבעים שנה חיו יחד, חיים מלאים ושלמים, חיים של אהבה וכבוד, תרבות מרכז אירופית משותפת לשניהם, מקצוע משותף וחיים בקיבוץ מתוך אמונה בדרך.
במשך שתים-עשרה שנה עבדה מרים כמטפלת ילדים, כמטפלת בחולים וכאחות במרפאת יגור, היות ש”קופת חולים” לא הסכימה לקבל זוג רופאים לעבודה.
בשנת 1945 חזרה לעבוד כרופאה במחלקת ילדים בבית החולים בעפולה בניהולו של פרופסור נסאו.
הוריה של מרים וקרובי משפחתה שנשארו בגרמניה, ברחו במלחמת העולם השנייה לפולין ושם נרצחו על ידי הנאצים.
מרים המשיכה לעבוד מטעם “קופת חולים” כמפקחת על הרפואה המונעת ו”טיפת חלב” במחוז חיפה, מחוז העמק ומחוז הגליל המערבי, ובמקביל מילאה תפקיד של רופאת ילדים ביגור, בהתנדבות, בשעות אחה”צ והלילה. עבודתה זו היתה אולי, גולת הכותרת של חייה כאדם וכרופא. במסגרת עבודתה נפגשה והדריכה מאות ואלפי עולים שהתיישבו במעברות, מושבים ועיירות אחרי מלחמת העולם השנייה והעלייה ההמונית מהמזרח.

בשנת 1954 יצאה מרים לשנת השתלמות בלונדון וחזרה לעבודתה הקודמת.
בשנת 1957 שכלו מרים ושרגא את בנם יהודה, שנפל במילוי תפקידו. כוחות נפש עזים עמדו להם להמשיך בחייהם ובעבודתם, ואיתם יאיר ושוקי, משפחותיהם וכל הנכדים.
היתה לה למרים החכמה לדעת את הגבול של אי התערבות בחיי בניה ונכדיה. מעולם לא הטילה עצמה עליהם, וידעה לפתוח את ליבה בפניהם.
בשנת 1973 קיבלה מרים את פרס העבודה של קופת חולים.

ב-1975 יצאה מרים לגימלאות והמשיכה את עבודתה כרופאת ילדים ביגור, עד שהחליטה לפנות מקומה לרופאים צעירים יותר. שלושה דורות של בני משק זכו לטיפולה. מסורת של טיפול בריאות מסור השרישה מרים ביגור, מסורת שקיימת עד היום.
מרים – חכמה, אצילה, מקרינה סמכות, מאמינה בקיבוץ, בחינוך משותף ובאחריות קולקטיבית, וחיה בהווה באיכפתיות ככל שיכלה.

נשמור ונכבד את זכרך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • רופאה של בני אדם

    כשהגעתי ליגור כאדם צעיר התמלאתי פליאה לנוכח האיכות המיוחדת בעבודתה של מרים. עבדתי עם מרים ואהבתי לעבוד איתה. לא פעם חשבתי: איזה מאמץ נדרש מאדם אשר בעבודתו נמצא כה מעורב בחברה בה הוא חי ושותף ובו זמנית מצליח ליצור אוטוריטה כה מרשימה. אין זאת כי אם אהבה נמצאת שם, ובשפע, אהבת האדם. כל כך שונה ממה שאנחנו רואים לפעמים, כאשר כל מה שהרופא מפגין מול החולה הוא הידע המדעי שלו, וחסר כל-כך היחס האנושי…

    לכן כה מופלא וראוי להערכה היה הקשר שידעה מרים ליצור עם הנעזרים על ידה.

    הכול ידעו שיכולתה ורצונה לעזור היו מעל ומעבר, ומבוססים היו לא רק על הידע הרפואי וכושרה הפדגוגי הבלתי מבוטל – אלא בעיקר על הגינות אנושית.

    מרים ידעה להיות גמישה בתחום דלת-אמות של הרופא כאדם. מעולם לא היססה לפנות לייעוץ נוסף, לדעה של עמית למקצוע, כדי להביא מזור. מעולם לא התעקשה על ענייני כבוד וסמכות – היתה זו טובתו של מי שפנה אליה אשר הדריכה אותה במעשיה. בעניין זה פעלה ללא פשרות, וידעה גם ידעה להתנצח עם המטופל, להסביר שוב ושוב מה באמת חשוב באותו רגע. ולא רק לגבי היחיד – גם לגבי החברה בקיבוץ ידעה לעמוד על דעתה כאשר בעיית בריאות עמדה על הפרק.

    שנים עברו, בטוב וברע. החיים בארץ לא תמיד הסבו עונג ולא פעם העמידו במבחן את יכולת ההתמודדות של היחיד והחברה.

    מול כל אלה ידעה האישה הקטנה הזו לשמור על כוחה ועל רוחה, ונתנה – הו, כמה נתנה מעצמה לכולנו…

    ממנה למדנו את מידת האנוש שבאדם.

    יהי זכרה ברוך.

    ד”ר מאיר פרסיקו

    (מתוך חוברת הזיכרון, יגור 1996)

  • על החינוך שלנו

    אופי הילדים וחינוכם נקבעים בעיקר על-ידי ההורים ופחות מזה על-ידי העובדות בבתי הילדים. מחוץ לקיבוץ כמובן שסבורים כי הילד בקיבוץ נמצא זמן מועט מדי בחברת ההורים וזה משפיע לרעה על חינוכו ועיצובו. דעה זו היא נחלת אנשים שאורח חיינו זר להם. היא חסרת שחר ואין לה יסוד במציאות חיינו… אין יחס ואין קשר בין הזמן שהילד מבלה עם ההורים ובין ההשפעה על הילד, כאשר המשפחה היא טובה וחיובית. במידה וחדר ההורים אינו מתאים להגדרה זאת, הרי ריבוי השעות של הימצאות הילד בחוג המשפחה אינו לטובתו. בל נשכח שנוסף לשעות הקצובות לפנות ערב, אמא ואבא לוקחים את הילד כאשר יש להם “שבת” או שעובדים משמרת שנייה, וזה מצטבר לשעות רבות.

    אין ספק שקובעות השעות הקצובות לפנות ערב, שהן לרשותו הבלעדית של הילד. ושוב לא הזמן העיקר וגם לא ההתעסקות האינטנסיבית אלא מה ואיך עושים. לפעמים יש יותר מדי זמן ואין במה למלאו. למחרת בבוקר אפשר להבחין איך בילה הילד אתמול במחיצת ההורים. זהו אחד הצדדים הטובים בחינוך המשותף, כאשר בית הילדים מסוגל לתקן מה שעושות השעות בחדר ההורים. מה שאין כן בעיר. הילד שמקבל חינוך לא טוב בבית ההורים – הרחוב לא יתקן את המצב, ההיפך הוא הנכון…

    שלמות המשפחה היא הגורם המכריע בחינוך הילד, שהוא הסיסמוגרף הרגיש ביותר בשטח זה. אם המשפחה בסדר, הילד רגוע, אינו מעוצבן ואינו נמצא במתח נפשי. ההורים החוששים – חששם הוא חשש שווא. מעטים הם המקרים של פחדים אמיתיים אצל הילדים. אפשר להיווכח בזאת כאשר הילדים האלה יוצאים לטיולים, שם התנאים יותר גרועים בהשוואה לבית הילדים, ובטיול – ראה זה פלא – אין הילדים מפחדים. הוא אשר אמרנו: במקרים כאלה ניטיב לעשות אם נחפש את הסיבות לא אצל הילד אלא מחוצה לו. הבעיה הזאת קיימת גם בעיר, שם אין לינה משותפת, כי הלא גם שם נשאר הילד יחידי לעיתים קרובות, כי לא לכולם יש סבא, סבתא או שמרטף…

    ובסיכום: החינוך המשותף הצדיק את עצמו מבחינת הבריאות לא פחות מאשר מבחינות אחרות.

    ד”ר מרים עוגן

    (מתוך ספר יגור, 1964)

  • עשרים שנה לצד מרים – שולה רביב

    – – בדרך משלה היה מרים מסורה מאוד, ישרה מאוד, ולעיתים היתה קשה מאוד לסביבה. ילדים חולים הטרידו את מנוחתה. כאשר חזרה מיום העבודה בקופת חולים הלכה לבקרם, לא חשוב באיזו שעה. היא ראתה באיזולטור הילדים הישג גדול מאוד, גם כאשר השתנו הזמנים וחשבנו אחרת. סגירת האיזולטור גרמה לה לשברון-לב.

    מצד אחד היתה שמרנית, ומצד שני מאוד מעודכנת. היא קראה על חידושים ברפואה ויישמה שיטות ובדיקות מודרניות בטרם נעשו מקובלות על רופאים צעירים. היה לה קושי גדול לשלוח ילדים להתייעצות במרפאת מומחים ועל כך היו כעסים גדולים. יחד עם זה, חברים ידעו להתייחס אליה בהערכה ותשומת לב… אמנם תמיד היתה בעמדה עליונה וסמכותית, אך יחד עם זה נתנה הרבה כבוד ויחס אישי למטפלות, ובעיקר למסורות שבהן…

    לעיתים רחוקות גילתה מרים מצוקה נפשית. לאחר האסון הגדול, כשיהודה נהרג, שרגא עוגן כמעט הפסיק להישאר ללון בתל-אביב. אמרתי לה: “יהודה החזיר את עוגן הביתה”. היא הנהנה בראשה והודתה שכך טוב יותר. שנים הבאתי לה כרכומים בראש השנה והיא היתה שמה אותם ליד תמונתו של יהודה ומודה לי מאוד-מאוד.

    לאחר שנולד הנכד עופר, ומרים נעשתה סבתא, היא התקרבה לעולם האמהות הצעירות והבינה יותר לליבן. באחת השיחות אמרתי לה: “למה, למה לא היית כזאת כשנולדו הילדים שלי?” ואז הודתה כי אכן השתנתה והתרככה…

    מרים היתה אישה צנועה, ישרת דרך, בעלת כושר עבודה בלתי רגיל, שלמה עם יגור ועם דרך הקיבוץ, מעולם לא מתלוננת. בעבודתה השיטתית היא מיסדה ביגור נהלים של מעקב בריאותי ורפואת ילדים שכמותם לא היו בשום מקום. לא תמיד יודעים להעריך זאת, אבל אין ספק – בזכותה יש לנו במה להתגאות.

    שולה רביב

    (מתוך חוברת הזיכרון, יגור 1996)

  • רופאת ילדים בקיבוץ

    – – קיימת בעיה ידועה עבור רופא חבר-קיבוץ, המטפל בחבריו בביתו הקיבוצי וחייב לתת הוראות שלפעמים לא קל היה לקבלן. העמדה של רופאת ילדים מול חברות מטפלות גורמת לפעמים לקשיים. היא חייבת לתת פקודות והוראות ורק כך תמלא את תפקידה.

    זאת היתה דרכה של מרים, והודות לה היתה רמת הבריאות של ילדי יגור ברמה גבוהה.

    על דברים אלו דיברנו רבות. לעיתים ביקשתי לשמוע את דעתה, כיצד היא רואה את הבעיות היום-יומיות בחיינו. היתה בינינו הבנה רבה: דרכים מקבילות בחיינו, דאגות דומות וגם הצלחות דומות.

    הדמות של רופאת ילדים חברת-קיבוץ נעלמה היום. קם דור חדש וצעיר, עם השקפות שונות, כפי שכל סביבתנו השתנתה.

    מרים עוגן, רופאת ילדים בקיבוץ, שייכת לתקופה של קום המדינה, של ימי בניית הקיבוצים, ולאווירה של הימים ההם.

    כך אני זוכרת אותה – יחידה במינה.

    יהי זכרה ברוך.

    ד”ר חנה אדר

    (מתוך חוברת הזיכרון, יגור 1996)

  • מרים נכנסת

    מִרְיָם נִכְנֶסֶת

    כְּשֶׁמִרְיָם נִכְנֶסֶת לָאיִזוֹלָטוֹר

    הַמְטַפְּלוֹת מְמַהֲרוֹת.

    פָּנֶיהָ חֲמוּרוֹת.

    לְצוֹפָר הָיְתָה דַלֶקֶת רֵאוֹת

    וְדַלְיָה בָּלְעָה גַרְעִין שְׂעוֹרָה

    וּמֵתָה בַּצְרִיף שֶׁמוּל הַגַן.

    רַק מִרְיָם יוֹדַעַת כַּמָה כָּל דָבָר מְסֻכָּן.

    יורם טהרלב

    מתוך: משק יגור טיוטה