מרים קמינסקי

02/01/1881 - 03/08/1965

פרטים אישיים

תאריך לידה: ב' שבט התרמ"א

תאריך פטירה: ה' אב התשכ"ה

ארץ לידה: פולין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אמא מרים קמינסקי ז”ל

אמא נולדה ב-1881 בעיירה הקטנה קמין קשירסק שבווהלין. בת למשפחה ענפה, ותיקה ושומרת מסורת. הייתה מסורה לביתה ולמשפחתה. לא שפר עליה גורלה בחיים. כבר בשנותיה הראשונות לחיי משפחה עצמאית, נתאלמנה מבעלה הראשון ובחיקה בת – תינוקת.
מנישואיה החוזרים נוספו לה עוד שני ילדי בעלה השני – הוא אבינו – וילדה עוד ארבעה ילדים.
ב-1920 הוכה בעלה השני עד מוות ע”י קלגסי פטליורה ומאז נשארה באלמנותה. הרעב הגדול משתולל ברחבי אירופה המזרחית, והחרב המתהפכת של שודדים וכנופיות פורעים מאיימת על עוברי אורח בדרכים. גורלם של שבעה ילדים שלה ועוד שלוש יתומות, קרובות משפחה, פליטות חרב הפוגרומים של שנות 1918-19 שאספה אל ביתה, ניתן בידיה של אמא. יום הלוך ויום חזור עשתה דרכה ברגל לעיר הקרובה – מרחק של 50 קילומטרים ועל שכמה כ-20 ק”ג מלח. מלח זהו המצרך היחידי עבורו אפשר להשיג פרוסת לחם אצל האיכר. וכך במסירות נפש ללא גבול, מפלסת לה דרכה לקיום עולליה.
לבדה פלסה דרכה בחיים, וחזרה לימי רווחה, אם כי לא כמידת הרווחה של לפני המלחמה. מאיתנו הילדים תבעה התנהגות הולמת כדרכו של אבא. איש חסיד ויודע דין היה אבא, ומוסרו שימש לה מדריך בחיים. זאת תבעה גם מאיתנו.
מבין כתלי בית הספר “תרבות” צמחו תנועות הנוער החלוציות. בניה השתלבו ב”החלוץ הצעיר” ויחד איתנו צמחה גם היא. וכשבנה הגדול, צבי, עלה ארצה, מסרה זמנה לשירות בסניף ובקיבוץ ההכשרה. הייתה אם לחלוצים ולשליחים.
ב-1935 עלתה ארצה יחד עם בן הזקונים שלה יעקב והגיעה ליגור.
גם בארץ לא פסח עליה המלאך הרע. בניה שליחים היו לעם. ימי המאסר (היינו אסירי מלכות) הטביעו עליה חותם של דאגה וחרדה לגורלנו. מאורעות 1936 – 1939, מלחמת העולם השנייה, השבת השחורה ורפיח ולבסוף מלחמת הקוממיות, כל מאורע לחוד וכולם יחד העמידו את לב האם במבחן. החרדה לבניה הנתונים לסכנות נפש, הוסיפה לכרסם בלב הגאה בפרי בטנה, ונשאה בדממה יסורי נפשה.
עיניה לא זלגו דמעות בבואה לבקרנו בכלא עכו, דמעתה לא נשרה אל תוך צלחתה כאשר היינו מופיעים אי פעם לומר לה שלום, חבושים מי בכומתה בעלת תג, מי בכובע גרב ומי חבוש קולפק נוטרים. אולם בבוקר למחרת, כאשר באנו להיפרד, מצאנו את כרה רטוב. הזעתי, הייתה אומרת, והיה בוקר חורף קר.
בימיה האחרונים – כשנתיים לערך – לקתה בשכחה. זיכרונה אבד לה. אבל הייתה במלוא ההכרה עד ליום שישי 30.7.65 עם שחר, בו פקדה אותה ההתקפה ממנה לא קמה עוד.
ביום שלישי 3.8.65 עם שחר הוציאה נשמתה והיא בת 84. שלושים שנים מאלה חיית בקיבוץ.
שלום לעפרה.
בניה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

לא קיימים סיפורים