משה בן שאול

03/01/1913 - 29/05/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"ד טבת התרע"ג

תאריך פטירה: ט"ז סיון התשנ"א

ארץ לידה: רומניה

שירות בטחון: נוטר, פלמ"ח

עבודה: לגין, מטבח

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

משה בן שאול

נולד ב-1913 ברומניה. עלה ארצה ב-1934. ליגור הגיע בשנת 1940. היה בנוטרות ובפלמ”ח. עבד שנים אחדות במטבח, בחדר הצלחות, ואולי פה ושם בעוד מקום כלשהו. אבל רוב שנותיו ביגור עשה כפועל ייצור בבית-החרושת “לגין”.
אלה הפרטים הביוגרפיים המעטים שיש לנו על חייו של בן שאול, כי גלמוד וערירי היה האיש ללא קרוב וגואל, ללא משפחה וללא חברים קרובים וידידים. בודד וסגור בפינתו, אבל לא מנותק מן החיים הסובבים אותו, מן המציאות, בהחלט לא. היפוכו של דבר: איש שאיכפת לו היה בן שאול, והתעניין בכל מה שנעשה בעולם הגדול. עקב והתעניין וקבע עמדה, עמדה נחרצת בשאלות חיינו, בכל התחומים – חברה, כלכלה וחינוך – ובשאלות העומדות ברומו של עולם – בישראל ובעולם. היה משוחח על כך בערנות ומחליף דעות עם חברים, בערנות ובשקיקה, ובעיקר היה מבקר, מבקר ומבקר. איש בעל עמדה לא מתפשרת היה בן שאול ועומד על דעותיו ללא חת. כל ימיו הלך בנתיבו המיוחד, לא נגרר אחרי דעות הרוב. נאמן לאמיתו, דגל ברעיונות שלא היו פופולריים בעיני הרוב הגדול של ציבורנו, כל השנים עד יומו האחרון, נשאר נאמן למפלגתו, למק”י.
והיו תקופות שהיה נותן ביטוי בכתב למחשבותיו. היה מפרסם רשימות ב”יומן יגור” בענייני משק, חברה ואף חינוך. פועל מצויין היה, כך מעידים עליו חבריו לעבודה ב”לגין”. אחראי מאוד ורציני. מחמיר עם עצמו הרבה ועובד למעלה מכוחותיו. וגם איש משכיל, מאוד, קרא הרבה. היה אומר על עצמו שהוא אוטודידקט. רכש הרבה ספרים. כמעט את כל תקציבו האישי הוציא למטרה זו.
בדרך-כלל לא ידע מחלות, דומה שתיקו במרפאה היה ריק, אבל לאחרונה נפל פתאם למשכב, אושפז ולא קם עוד. אור ליום שלישי הוציא נשמתו.
חמישים שנה ושנה התהלך בן שאול בתוכנו ערירי. צנוע בפינתו וכך גם הלך לעולמו. איש ישר היה, איש טוב, היה מבקר הרבה תופעות לא רצויות בחיינו, כי שאף לטוב, לשלמות, לחברה מבוססת על צדק סוציאלי ויושר לב.
הלב נצבט מעצב כי איננו עוד אתנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • הערות לדו

    קטעים מ”הערות לדו”ח כספי שנמסר ע”י ש. פרידמן באסיפה”

    באסיפה הכללית האחרונה הציע הח’ ש. פרידמן ועד חירום:

    א) לצמצומים בשירותים; ב) לקליטת עליה.

    צמצום העבודה בשירותים

    עניין זה אינו נתון לחילוקי דעות, אבל לא משום שמצבנו עתה בשטח זה גרוע יותר מאשר בשנים הקודמות, אלא שלעולם יש לשאוף, בדרך של שכלולים, למינימום עבודה בשירותים ולמקסימום עבודה פרודוקטיבית.

    …אין לשכוח שההכנסה השנתית אינה נמדדת לפי מספר ימי העבודה בלבד; פועלים כאן גורמים נוספים ושונים: ההספק בעבודה בעקבות שכלולים טכניים-מכניים, מידת הרנטביליות של הענפים בשנה נתונה, וכיוצא באלה גורמים מגורמים שונים…

    ואשר לקליטת עליה

    טרם שעומדים לקלוט, למשל, 30-40 משפחות, יש להכין בשבילם קודם-כל ריהוט ושיכון אנושי. אני חוזר ומדגיש: ריהוט ושיכון אנושי! שאם לא כן – לא ייקלטו. ואם יהיה בדעתנו לשכנם בצריף השוודי או בצריפי הסוכנות, הרי כדי לפנות את הצריפים האלה מדייריהם – לא ועד חירום דרוש לנו אלא שלושה בניינים לשיכון וותיקים…

    והוא הדין בשאר שטחי הצריכה. לא נעשה כאן את החשבון כמה שנים צריך חבר לחכות למזרן ולכוננית, לכסא מרופד ומקלט רדיו וכו’. פיגרנו שנים מרובות בסיפוק הצרכים האלה, ומובן שקשה בבת-אחת להדביק את הפיגור. אולם צריך להיות ברור גם, כי רמת חיינו הכללית, להוציא את שטח החינוך, אינה מבטאה כלל את עוצמתנו המשקית, כפי שהיא כיום.

    אם כן, איפוא, היש צורך בוועד חירום לקליטת עליה, או שיש צורך דחוף קודם-כל ויותר מכל לשנות באופן יסודי את הקו – את קו ההתנגדות הפחותה ביותר, קו ללא מיחושי-ראש.

    העולים שבאו אלינו ואלה שיבואו, אינם משלימים ולא ישלימו עם הקו הנידון, ולא זו בלבד, אלא שאף אנו עצמנו לא עוד רואים במצב דברים זה הכרח וביטוי חלוצי, כי אם סתם נחשלות ופיגור, ללא כל הצדקה משקית וכספית.

    מ. בן-שאול

    יומן, 14.11.1952