משה כהן

03/11/1900 - 13/07/1994

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א חשון התרס"א

תאריך פטירה: ה' אב התשנ"ד

ארץ לידה: ליטא

עבודה: דואר, כרם

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: לאה כהן, רחל כהן

אחים ואחיות: יהואש כהן

משה כהן

מסכת חיים ארוכה, שכולה חתירה להגשמה אישית.
בגיל צעיר עזב את בית הוריו ואת בית המדרש בליטא והצטרף לקבוצת חולמים, היוצאים לדרך, מעבר מחיי גולה אל חזון העבודה וההתחדשות. נדודים לאורך הוולגה ועד הקווקז. כאן הם מכשירים עצמם בעבודה אצל האיכרים, והדרך אצה. פורצים גבולות ודרך תורכיה עולם ארצה בעלייה השלישית.
פרק ראשון של הכשרה בארץ, בזכרון יעקב, אצל איכרי המושבה. מכאן קושר משה את חייו ומשפחתו אל יגור.
תמונות מהראשית:
> עגלה רתומה לשתי פרדות, המושכות בידיו וכדי המים והחלב מתיזים מקפיצות הגלגלים בדרך המשובשת לחיפה וממנה.
> אוחז במחרשה, מתאמץ לנעוץ את סכינה בקרקע הטרשים.
> המזמרה בידו האחת וסל הענבים בידו השניה, ניצב בין שורות הגפנים.
> הקניית עברית והשכלה כללית לקבוצות ההכשרה ביגור.

איש הגות. דבריו מתפרסמים מעל דפי היומן. זיקה למסורת, לחג ומועד. צנוע במעשיו, שחזקה הייתה אמונתו בדרכו.
מבניו – דוד, אליהו, פרץ ואבשלום – הוא דרש לשמור ולכבד את אבני הדרך על פי המסורת שלו, אם כי דרכו הייתה נוקשה וסגפנית ולא קל היה לדבוק בה. עקשנות זאת, שהייתה חלק מאופיו, עמדה לו כמעט עד יומו האחרון, בשאיפה למלא את חובת העבודה בכל דרך אפשרית. להשכים קום ולגשש דרכו, כשהוא הולך בקושי ורואה בקושי, ובלבד להגיע אל פינת הדואר והעיתונים ולחלקם לתאים לפי זכרון ומישוש. לעשות כל שביכולתו על מנת לא להטריד ולא להקשות על אחרים. להצניע את מכאוביו ולהמעיט בצורך לטפל בו.
שבע ימים, גדוש עשיה ותרומה הלך מאיתנו.
נדע לשמור בזכרוננו דרכו ומעשיו. נדע לכבד דבקותו ונאמנותו לאמונתו. נספר לצאצאיו ולדורות אחריו על דמותו כמופת לאוהבי ובוני ביתם בארץ.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של אבא

    מסכת ארוכה של חיים, שכולה חתירה להגשמה אישית. מעבר מחיי גולה אל חזון העבודה הבונה וההתחדשות. צניעותו במעשיו, ומידה רבה של הסתגרות בתוכו, הסתירו את נפתולי דרכו ופרי עמלו, בו התמיד עד שנותיו האחרונות. רק מעט שמעתי וקראתי על ימי נעוריו ואשר עבר עליו שם. את עתידו להיות איש כהונה דתי – לזאת כיוונו אותו הוריו – דחה ונטש, כשהוא נתפס ודבק באנשי החזון והחלוץ, הפונים לדרך ההגשמה האישית ופניהם לעלות לארץ ישראל.

    בגיל צעיר עזב את בית הוריו ואת בית המדרש והצטרף לקבוצת חולמים היוצאים לדרך. גילגוליה של קבוצה זאת, החולמת ונרדפת, נמתחים לאורך הוולגה ועד קווקז הם מגיעים. כאן הם מכשירים עצמם בעבודה אצל איכרים לחיי שיתוף. עם בוא הזמן יצאו העקשנים שבהם לפרוץ גבולות ודרך תורכיה ללכת לארץ. כדרכם של ראשונים ההולכים בדרך לא סלולה, גם בבואם ארצה רבתה וקשתה ההתרוצצות להמשך דרכם. פרק ראשון של הכשרה והסתגלות למציאות בארץ עובר אבא בהיאחזות ליד זכרון-יעקב ובעבודה אצל איכרי המושבה. מכאן הוא קושר את דרכו ומשפחתו אל הקיבוץ המאוחד.

    תמונות חולפות מול עיני ומעלות זיכרונות לימים ההם, בהם הוא על עגלה רתומה לשתי פרדות, המושכות בידיו והכדים – אם של חלב או לאספקת מים לשתיה – מקישים ומתיזים לקפיצות הגלגלים בדרכם המשובשת לחיפה וממנה. היותו אוחז במחרשה, מתאמץ לנעוץ את סכינה בקרקע הטרשים, נאבק בסלעים ובאבנים, המסיטים אותה לכל עבר, או ניצב בין שורות הגפנים, המזמרה בידו האחת וסל ענבים בידו השניה, והוא כפוף ושקוע בקציר האשכול היפה. במקביל לעבודת האדמה וכהמשך לצורך במוכנות רעיונית ונפשית לעמוד מול תלאות המציאות, הוא נוטל חלק בהקניית עברית והשכלה כוללת לקבוצות ההכשרה הפוקדות את יגור. את דבריו הוא מביע בכתב בדפי העלון, וכך הוא תורם מיכולתו להעשרת החיים המשותפים, בחילופי דעות וזיקה למסורת בימי חג ומועד.

    ככל שהזיקה היתה אמונתו בדרכו, התקשה לפתוח את ליבו ולהקל בגוונים השונים של ציוויי החיים בקיבוץ, או למעידות קלות. מאיתנו, הבנים, הוא דרש לשמור ולכבד את אבני הדרך על פי המסורת שלו, אם כי דרכו היתה נוקשה וסגפנית ולא קל היה לדבוק בה. עקשנות זו, שהיתה חלק מאופיו, עמדה לו כמעט עד יומו האחרון, בשאיפה למלא את חובת העבודה בכל דרך אפשרית – להשכים קום ולגשש דרכו, כשהוא הולך בקושי ורואה בקושי, ובלבד להגיע אל פינת הדואר והעיתונים ולחלקם לתאים לפי זיכרון ומישוש. לעשות כל שביכולתו על מנת לא להטריד ולא להקשות על אחרים. להצניע את מכאוביו ולהמעיט בצורך לטפל בו.

    – – –

    שבע-ימים, גדוש עשייה ותרומה לארצו ולבוניה, סובל ומתייסר על חולשתו-הוא ועל המציאות העכורה הסובבת אותו, הלך מאיתנו אבא.

    נדע לשמור בזיכרוננו דרכו ומעשיו.

    נדע לכבד דבקותו ונאמנותו לאמונתו.

    נספר לצאצאיו ולדורות אחריו על דמותו כמופת לאוהבי ובוני ביתם בארץ.

    יהי זכרו ברוך.

    דוד.

    יומן ליום השלושים

    19.8.1994

  • טרם בוקר

    [יומן יגור היה כלי בו נהג משה להביע את דעותיו מפעם לפעם. לעתים בדרך של חרוזים ולעתים בפרוזה. על פי רוב עסקו רשימות אלו בנושאים עכשוויים, שאלות של מוסר וכבוד הדדי.

    בחרנו להציג אחת מרשימותיו הנותנות ביטוי לפתיחות ליבו ורגישותו]

    טרם בוקר / משה כהן

    טרם בוקר אצא לעמל היום כמו אז,

    בעוד העולם עטוף עלטה, חלום:

    צמרות העצים ילחשו רז,

    כוכבים צצים וכבים במרום.

    אהבתי לשמוע קול פטט תינוק

    הבוקע מעריסתו הצחורה;

    לשמוע לחשושי עלמה ועלם

    היושבים באפלולית השדרה.

    אהבתי לפגוש חבר אחוז תנומה

    בצאתו לעבודה במשמרת;

    ללוות בברכה משאית כבדה

    בצאתה עמוסה תוצרת.

    לשמוע סלסול ציפור על בד,

    את צלילה הטהור והזך.

    לקדם בתודה יום חדש נולד

    בטרם יאדימו פאתי מזרח.

    אך פיק הברכיים ומיחושי פרקים

    יזכירו לי גזירת גילי

    ורגלי הכושלות מנטל שנות עמל

    יאריכו לעייפה שבילי.

    יגור, 19.8.1977

  • סבא

    ס ב א

    סבא זה קופסה קטנה עם שוקולד וסוכריות שהיינו מקבלות כל יום בחמש אחה”צ. סבא היה אומר לכל אחת שהיא יכולה לבחור, אך כל החתיכות היו דומות. תמיד בחרתי גם שוקולד וגם סוכריה.

    סבא זה הקונקורדנציה לתנ”ך שלי, משום שסבא ידע כל דבר ששאלתי אותו, הקשור לתנ”ך, יהדות והגות.

    סבא זה דוור אשר כל יום עומד בחדר האוכל ומחלק את הדואר לאנשים, והם סומכים עליו שהוא יודע מה הוא עושה. סבא כבר לא ראה כלום, אבל המשיך לעבוד בדואר כל יום בצהריים. אני לא הבנתי איך ידע סבא לחלק את דברי הדואר, ואחר-כך, כאשר כבר לא יכול היה לראות את הכתובות על המכתבים, נשאר לחלק עיתונים ללא לאות. סבא תמיד אהב כאשר באתי אליו לשבת לדבר על כל מיני נושאים. תמיד גילה חיבה. אני חושבת שהיתה לו חיבה מיוחדת אלי, ותמיד הציע שוקולד או כל ממתק אחר אשר היה בבית. הייתי באה אליו סתם כך לביקור ולפעמים גם לשאול בשלומו ובשלום רחל, והוא היה מאיר פניו אלי. סבא היה מעורב בחיינו עד כמה שסיפרתי לו, אך תמיד הביע רצון לשמוע.

    סבא זה השירות הבולאי שלנו, משום שהוא היה מחתים אותנו כל שנה על השירות הבולאי. הוא היה אוסף לנו בולים… אני חתומה גם כיום, כי בני אוסף בולים. אני רצה כיום אחרי כל בול מיוחד ומנסה להשיג אותו בלי סבא, אך זה קשה מאוד. סבא אולי היה הדחף של אבא לבנות לנו את מייבש הבולים, אשר עד היום עוד משמש אותי ואת בני.

    חדרו של סבא היה תמיד מאוד צנוע ופשוט. בחדר הפשוט הזה היה לי נעים מאוד לשבת. סבא היה אוהב לספר לי על הדרך בה הגיע לישראל. הוא היה מפליג בסיפוריו על דרכי הנדודים שעבר ועל יגור הישנה, הראשונית, שהוא עזר לבנות.

    סבא, תחסר לי. תחסר לי הפינה אשר אליה הלכתי כדי לשבת איתך ולדבר. עולמך הרוחני, אשר כה רחוק ממני, כה קוסם לי. אתה ידעת למה עזבת את ארצך ואת בית מדרשך, ואני היום תוהה מה היה מדרש זה. אני כיום מרגישה שהרחקת לכת והשארת אותי אובדת עצות, בלי שום אחיזה במקורות אשר כה העשירו את העולם שלך. הכרת את הכתובים ואת הגמרא ואת המישניות התלמודיות ועוד כל מיני כתבים אשר אני כיום מחפשת דרכי גישה אליהם, והנה אינך איתי לעזור לי. לא תוכל עוד להקסים אותי בעולמך הרוחני ולחזק בי את אמונתי כי אכן זו ארצנו וזו מולדתנו גם מעבר לתחושות הבטן והלב.

    סבא, נשארה לי פינה חמה בלב אליך ולכל מה שסימלת בשבילי. לא חדרתי לפרטים, אך באופן כללי ציינתי את מאפייניך העיקריים בעיני. את השוקולד והסוכריה אני נותנת כיום לילדי אני.

    נפרדתי ממך עוד לפני שמיצינו את הקשר בינינו. אתה חלית מאוד ואני גדלתי ועזבתי את יגור.

    נכדתך לאייקה.

    יומן ליום השלושים

    19.8.1994

  • חשבון נפש

    חשבון נפש

    כי ישאלני המלאך הממונה על יגור: בני,

    מה עשית בשנות חייך למעני?

    לא הלכתי בגדולות, לא ביצעתי עלילות גבורה,

    כל שנות חיי נרתמתי לעבודה פשוטה, אפורה.

    הובלתי חלב לחיפה והבאתי מצרכים,

    בכל מזג אוויר, גם כששובשו הדרכים.

    יחד עם חברי הכשרנו שטחים, סיקלנו וכרמים נטענו,

    עדרנו, ניכשנו, והרבה עמל השקענו.

    השכמתי עם שחר, בערפל ובצינה,

    בצרנו ענבי-מאכל, מדלין, סשלה ופנינה.

    גם במטבחים עבדתי, הדחתי צלחות, שטפתי סירים,

    במה לא התנסיתי? אלוהים אדירים.

    גם להוצאת היומן עזרתי, וממרכזי הענפים מידע קיבלתי,

    הגשתי חומר לדפוס וגם שיכפלתי.

    כעת, בערוב ימי, הימר גורלי וראייתי פגומה,

    והגישה אל היצירה החדשה בפני חסומה.

    ואין לי אלא מה שאגרתי, וניזון מהמלאי,

    כך נגזר עלי עד אחרית ימי.

    מ.כ.

    יומן יגור,

    15.3.1985