משה עמיר

05/05/1908 - 14/01/1981

פרטים אישיים

תאריך לידה: ד' אייר התרס"ח

תאריך פטירה: ט' שבט התשמ"א

תנועה ציונית: קבוצת "אחוה"

עבודה: מספוא

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

משה עמיר

משה נולד בסוחוצ’וב שבפולין בשנת 1903. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר לורשה. במסגרת קבוצת “אחוה” עלה ארצה בשנת 1922 והצטרף לקיבוץ גבעת השלושה. ליגור הגיע בשנת 1932 ונכנס לעבוד בענף המספוא. התפתחות ענף זה קשורה קשר הדוק למשה. עם פיתוח הרפת ביגור היה ברור שחייבים לספק מזון עסיסי ויש לקדם את ענף המספוא ביגור.
קידוח באר א’ בשנת 1932 הביא את המפנה והאפשרות לקידום המספוא. השנים הראשונות היו קשות ביותר והיה צורך להתגבר על קשיים של האדמות הכבדות, מחלות ומזיקים. לאט לאט נרכשו הנסיון והענף הלך וצמח. כל העיבודים נעשו בבהמות עבודה והזריעה נעשתה בידיים. הקציר נערך בחרמשים עד שנת 1949, אז נרכש הקומבין הראשון לירק. בשנות המאורעות נעשתה העבודה בלילות בלווי משמר מזוין, כי הרפת גדלה והיה צורך לספק לפרות את מנת המזון ההכרחית. כך לאורך של למעלה משתי עשרות שנים עבד משה בענף המספוא. יחד עם החברים עבד בתנאים קשים: קציר בחרמשים, סחיבת אלונקות עמוסות ירק בבוץ החורפי של יגור ובעבודת ידיים אחרות, וזכה לראות את הענף עובר לפסים מודרניים ויעילים.
משה היה פעיל בועדת המשק ובכל הקורה ביגור, אולם מפעל חייו היה הספורט ביגור. במסירות ובשקדנות טרח ועמל לפתח את הספורט והביאו להישגים נכבדים. על פועלו זה זכה לקבל בשנת 1977 את תואר “יקיר הפועל”. תמיד עשה את העבודה האפורה שמאחורי הקלעים כשהוא דואג לכל פרט ופרט וזאת תוך מאבקים וויכוחים בלתי פוסקים עם המוסדות במשק ומחוצה לו.
משה היה איש משפחה אוהב ואהוב. יחסו לקיבוץ ולערך העבודה היו לדוגמא.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • 50 שנה בארץ 40 ביגור

    באפריל 1922 הגעתי ארצה… בן 18 הייתי אז, ועל כן היה צורך לזייף את גילי ולהוריד כמה שנים, כדי שאוכל לעלות יחד עם הורי. תחנתי הראשונה היתה עמק יזרעאל. היה זה חצי שנה לאחר התחלת התנחלותו: עין-חרוד, כפר יחזקאל, גבע. שנתיים הייתי בכפר יחזקאל ושנה עבדתי אצל איכר ביבנאל, כחרת. כלומר, עיבדתי שטח קרקע וקיבלתי חלק מהיבול. אם אינני טועה – את החלק החמישי.

    פרק זמן עבדתי בסלילת הכביש יבנאל-כנרת. היו שם שביתות ועניינים. כסף לא קיבלנו בעד העבודה, אלא פתקאות לאוכל. דבר זה גרם לחיכוכים רבים. עודני זוכר איך בן-גוריון וברל רפטור הגיעו באחד הימים ברגל מטבריה אלינו, הליכה של כמה שעות, כדי להשתתף באחת האסיפות שלנו. אם אינני טועה היתה זו העבודה הראשונה של אנשי “סולל בונה”…

    בשנת 1925 הגעתי לפלוגת עין חרוד-פתח תקוה, ואחרי שנה הייתי בין הראשונים שעלו על קרקע גבעת השלושה. הייתי אז השומר הראשון בנקודה בתקופת ההעברה מפתח תקוה. היו שם עוד חברים שנמצאים כיום איתנו ביגור. כמה מהם רצו למתוח ולהפחיד אותי, אך לא הצליחו. גם שם לא היה מה לאכול, אבל היה שמח.

    לאחר שנתיים קיבלתי חופש ועברתי לירושלים, כדי להצטרף ל”גדוד העבודה”. הסיבה האמיתית לכך היתה אי שביעות רצון, כי הרי הייתי איש “פועלי ציון שמאל” והקיבוץ המאוחד נראה בעיני ימני מדי. איך הגעתי ל”פועלי ציון שמאל”? בוורשה למדתי בבית-ספר יידישאי של “פועלי ציון שמאל”, שנמצא לא רחוק ממקום מגורי. אמנם על קצה המזלג, אבל לימדו שם קצת עברית וקצת על הארץ.

    בירושלים לא החזקתי מעמד זמן רב, כי בגדוד השתלטו אז אנשי השמאל, והם בהחלט לא היו לרוחי. חזרתי לעמק. עבדתי שם עם החברים שעלו לאחר מכן לבית השיטה, וכן עם חברים שכעבור זמן הצטרפו אף הם ליגור. השתייכתי אז לוועד האזורי של “הנוער העובד”, ובעצם הייתי צריך להצטרף לראשון הקיבוצים של תנועה זו – לנען, אולם לא הצטרפתי, כי הם היו צעירים מדי בשבילי. אגב, הייתי באותן השנים בין מקימי הסניף הראשון של “הפועל” בעמק, בכפר יחזקאל.

    באותו הזמן סללנו את הכביש שאטה-בית אלפא. אנחנו סיפקנו את כל האבנים לכביש הזה. התמחיתי אז בעבודת חיצוב ולימדתי גם אחרים את המקצוע. אז בעצם התחילה לפעול המחצבה בבית-אלפא, והיא קיימת עד היום הזה.

    פניתי למזכירות הקיבוץ דאז – לאיזה משק עלי להצטרף. הציעו לי ללכת ליגור והסכמתי. באתי לפלוגה והשתלבתי די מהר בחברה, אם כי ההווי שם לא היה לי כל-כך קרוב כי הרי לא קיבלתי חינוך בהכשרה.

    בהתחלה קיבלתי על עצמי את התפקיד של כיבוש העבודה. עבדנו בעיריית חיפה יחד עם ערבים וקיבלנו תשלום כמוהם, 10-15 גרוש ליום עבודה. היינו סוללים ומתקנים כבישים, וכל מיני עבודות אחרות. לאחר כמה חודשים בחרו בי להיות נציגם של כל הפועלים היהודים כלפי העירייה.

    שנה לאחר בואי ליגור קם, כידוע, האיחוד בין הפלוגה והמשק. התחלתי לעבוד בעגלונות-בניין בעיר, ולאחר מכן בבית, במספוא ועוד. כך חלפו 50 שנות חיים בארץ, חמישים שנות עבודה.

    ואם שואלים אותי איך אני מסכם את יובל השנים שלי בארץ – יש לי תשובה אחת: לו הייתי כעת בן 18, אין לי צל של ספק שהייתי מתחיל וממשיך באותה הדרך, ולאו דווקא מטעמים תנועתיים, אם כי גם הם קיימים כמובן. אני אוהב את החיים האלה וכולי משתלב בהם.

    משה עמיר

    יומן יגור, 5.5.1972

  • ראיון

    ראיון עם משה עמיר

    בימים אלה קיבל משה עמיר את תעודת “יקיר הפועל” בטקס מיוחד שהתקיים בעכו. לכבוד מאורע זה נתקיימה במועדון הצעירים מסיבה צנועה, בלי להודיע עליה קודם לבעל השמחה. בלה הוכנסה בסוד העניין, ולמשה הודיעו כי מתקיימת ישיבה במועדון, בה הוא צריך להשתתף. רבה היתה הפתעתו של משה כאשר ראה את כי “המי ומי” בספורט היגורי, וכן קבוצת ילדי בית הספר, כאשר כולם מסובים סביב שולחנות ערוכים בכיבוד קל.

    את המסיבה פתח אמנון מאירי, באומרו כי התאספו כאן ספורטאי יגור בעבר, בהווה ובעתיד, כדי להביע את הערכתם למשה עמיר על פועלו בשטח הספורט במשק. משה השיב במילים נרגשות וסיפר קצת זיכרונות מימים עברו. מארגני המסיבה הגישו למשה שי, וילדי בית הספר הגישו זרי פרחים לבלה ולמשה.

    ראיון זה מוקדש לפעילות הספורטיבית ביגור וחלקו של משה עמיר בה.

    מתי התחלת להתעניין בספורט?

    עליתי ארצה בשנת 1922 מוורשה-פולין. תחנתי הראשונה בארץ היתה כפר יחזקאל, לאחותי, שעלתה ארצה בעליה השניה… שם נוסד באותן השנים סניף של “הפועל” ושל “הנוער העובד”… אני הייתי חבר הוועד המחוזי, יחד עם שמריה גוטמן… אם אינני טועה היה זה בשנת 1925.

    יש לחשוב כי מרכז הפועל נוסד באותן השנים. אני נזכר שעמדנו אז בקשרים עם המֶרכז, והמאמן הראשון של הפועל כפר יחזקאל נשלח אלינו ע”י המֶרכז מהפועל פתח-תקוה. יתכן כי היינו אז הסניף הראשון המאורגן של “הפועל” בעמק יזרעאל.

    מהן הפעולות הספורטיביות שעשיתם אז?

    התעמלות, רכיבה על אופניים וכן משחקים שונים. אגב, כבר אז התחלנו לשחק כדורסל. אינני זוכר איך משחק זה הגיע אלינו. מובן מאליו כי היה פרימיטיבי מאוד, פשוט לא ידענו את הכללים. במקום צוות של חמישה שיחקנו אז שבעה. גם המגרש לא היה מודרני ביותר. לקחנו שטח פנוי באמצע המושב, שמנו שני עמודים וחישוקים של חבית דג מלוח – והרי מגרש כדורסל כדת וכדין.

    מתי התחלת את פעילותך ביגור?

    הגעתי ליגור בשנת 1932, לאחר שנתיים בגבעת השלושה… באתי ליגור עם אופניים, שהיו אז הראשונים במשק, וכן בחולצת “הפועל” שלפיה תפרו בפלוגה חולצות כאלו למשתתפי כינוסי “הפועל” שהתקיימו אז. פעילות ספורטיבית בפלוגה או במשק לא היתה אז, להוציא פעולות ההגנה שהיו קשורות ב”הפועל”. היו גם צעדות לקראת האחד במאי וכן צעדות במסגרת פלוגות “הפועל” של חיפה. פעולה ספורטיבית ממש התחילה עם בואו של גרשון קופלר ז”ל למשק.

    המשחק העיקרי ביגור באותו הזמן היה הכדורגל… זה היה בשנת 1934. מגרש הכדורגל היה אז קרוב למוסך של היום, במקביל לכביש כפר חסידים. שיחקו אז חברים מהמשק, והיו באים הרבה אנשים לחזות במשחק….

    בשנת 1956 התחילו משחקי הכדורגל במסגרת ההתאחדות לכדורגל. המגרש הראשון היה באותו מקום שהוא נמצא עכשיו, במקביל לכביש. אחר-כך קיצרו אותו ובנו על ידו את מגרש הכדורסל.

    מתי עברת לטפל בכלל הספורט של יגור?

    את משחקי הכדורגל הפסקנו בגלל התפרעויות על המגרש שלנו, וגם בגלל תקלה במשחק מסויים, שלא באשמתנו. הוחלט אז לאחד את כל הפעילות הספורטיבית ביגור למסגרת אחת. בעיקר שלט אז משחק הכדורסל. הוא התחיל בשנת 1948. היו שתי קבוצות עיקריות, של בנים ושל בנות. אגב, קבוצת הבנות שלנו הגיעה לאליפות המדינה, ואותו הדבר גם הנוער בכדורסל…

    כעת יש לנו, כידוע, קבוצת כדורסל בלאומית, גבת-יגור, משותפת עם כמה משקים. קבוצת הכדורסל של יגור נמצאת עכשיו במקום ראשון בליגה א’… יש ליגת נוער, ליגה לילדים, ועוד היד נטויה. יש לנו קבוצת שחיה, התעמלות בנות, משחקי שחמט וכן קבוצת קט-רגל… אנו משתתפים גם בפעולות עממיות כגון צעדות, מירוצים, צליחת כנרת ועוד…

    אני מרכז מבחינה כספית, ובעיקר מבחינת ייצוג כלפי המוסדות בחוץ את כל הפעולות הללו. לכל ענף וענף יש אחראים… יש לציין את ההיענות הטובה במשך כל כהונת המזכירויות, במידת היכולת, לצורכי הספורט.

    יומן יגור, 1.4.1977