משה פונדיק

07/02/1914 - 01/09/2012

משה פונדיק

משה נולד ב 2.7.1914 בעיר קרמניץ שבפולין. הוא היה הצעיר מבין חמשת אחיו. לאביו שהיה חייט היה בית מלאכה, שבו העסיק מספר חייטים. אמו הייתה תופרת. בעבודת השורשים של יפתח נכתב כי מצבה הכלכלי של המשפחה היה טוב. בבית דיברו יידיש פולנית וקצת רוסית. עד לפרוץ המלחמה המשפחה נהגה לשכור כל שנה בית אצל איכרים בכפר ולצאת לחופשה שנתית בת שבועיים.
משה למד בבי”ס יהודי עד כתה ז’. אח”כ המשיך את לימודיו בגימנסיה עד כיתה י’. באותה שנה שמואל אחיו עלה ארצה ומשה הצעיר נאלץ לעזור להוריו בניהול החנות לבגדים.
בנעוריו היו בעירו שלוש תנועות נוער גדולות. משה הצטרף לתנועה הציונית, “החלוץ הצעיר” בגיל ששה עשר. לנכדיו סיפר כי הקהילה היהודית בקרמניץ הייתה פעילה ותוססת. הנושאים על הפרק היו מגוונים ועסקו בתרבות, פוליטיקה ובחיי היהודים בגלות ובארץ. בנוסף לכך סיפר כי היו הרבה מאבקים בין הגויים ליהודים ומדי פעם ערכו הגויים פרעות ומהומות ברחוב היהודי.
בגיל שבעה עשר יצא להכשרה למקום שנקרא “וונגרוב פודלסקי”, שם עבד כשנתיים וחצי בחקלאות.
בשנת 1936 עלה ארצה בעלייה לגלית והצטרף לאחיו שמואל ביגור.
“בשנים הראשונות” סיפר לנכדיו “היינו יושבים על מרפסות הצריפים ושרים עד מאוחר בלילה.”
בשנת 1938 השתתף משה בבניית קיבוץ חניתה במסגרת מבצעי ההתיישבות בימי חומה ומגדל. “קמנו בארבע בבוקר ויצאנו בשתי משאיות לחניתה. הישיבה הייתה צפופה. יחד איתנו הגיעו אנשים מכל פינות הארץ,” הוא נזכר, “באותו יום הקמנו את הצריפים ואת החומה והמגדל.”
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התברר למשה ושמואל כי שאר בני משפחתם נרצחו על ידי הנאצים.
ב”שבת השחורה” ב-29.6.1946 נאסר ע”י הבריטים ונשלח עם חברי יגור האחרים לרפיח, שם שהה כשישה שבועות.
במהלך מלחמת השחרור השתתף כנהג נספח ליחידות קרביות. תפקידו היה להעביר אספקה לחיילים ולהסיע את החיילים ממקום אחד למקום אחר.
ביגור עבד שש שנים במחצבה. לאחר מכן עבר לעבוד על משאית תנובה תקופה מסוימת ולאחר מכן נכנס כנהג לאג”ד ועבד שם שלושים ושש שנים. לאחר צאתו לפנסיה המשיך לעבוד בטובופלסט עד גיל שמונים ומעלה מזה.
בשנת 1940 התחתנו משה וחדווה. בהמשך המשפחה התרחבה ולהם ארבע בנות: שולה, דבורה, גאולה ורוחלה.
בשנת 1988 נפטרה חדווה רעייתו.
בשנת 1996 קרתה טרגדיה במשפחה, נכדתו שרון, בתם של שולה וקני נהרגה בתאונת דרכים.
בשנת 2005 נפטר באופן פתאומי יוסי. הפרידה מאנשים אלו שהיו קרובים אליו הייתה קשה ומכאיבה.

לאורך כל שנות חייו היה משה אדם מאד מעורב בחיי יגור. לאחר מחלה קשה שעבר הבין שעליו לקחת אחריות לבריאותו וכך נהג לאורך כל חייו. ערב ערב היה צועד לעיתים לבד לעיתים בחברותא. הקפיד מאד על לבושו ועל הופעתו החיצונית. היה משתתף קבוע במועדון למבוגרים. בהיותו בריא, נהג ללכת עם שפירק’ה לבקר את “הבנות” בבית אחווה. זה היה תמיד מפגש מלא הומור וחיבה.
בכל שבת נהג לארח את בנותיו ומשפחותיהן. כל עוד היה יכול היה העוגן המשפחתי. בשנה האחרונה הורע מצבו והוא עבר להתגורר בבית אחווה. נפטר שבע ימים. הותיר אחריו ארבע בנות, אחד עשר נכדים ושמונה עשר נינים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • דנה הנינה מברכת את סבא רבא בן 90

    סבא מוישה הגדול

    מאת : דנה ניסימוב

    מדי שבת, אני נוסעת לקיבוץ יגור לבקר את סבא מוישה. מוישה הוא סבא רבא שלי ואני הנינה שלו. (סבא רבא הוא הסבא של אבא שלי).

    סבא מוישה בן 90 יש לו 11 נכדים ו 10 נינים.

    כשאני מגיעה אליו, השולחן כבר ערוך עם המון דברים טובים, עוגות, עוגיות,ממתקים ותמיד קערת פרי גדולה או סלט פירות שסבא מכין בעצמו.

    מוישה איש מיוחד במינו, אוהב לעזור לכולם, להצחיק, לשיר ולספר סיפורים.

    כשהייתי קטנה סבא מוישה נהג לקחת אותי על ברכיו ולשיר לי שיר מצחיק שכזה… “יוגי פני נקו ניקו הופ הופ הופ” ועכשיו כשיש לי אח קטן סבא מוישה אוהב לשיר לו את השיר.

    בבית של סבא מוישה יש חדר משחקים עם הרבה פזלים, בובות וכדורים, תמיד מענין לי להיות אצלו.

    בעונת הקיץ אני אוהבת ללכת לגן השעשועים שליד ביתו, להתנדנד בנדנדה ולאכול שם את ארוחת הערב שהוא מכין לי (אני קוראת לזה פיקניק קטן).

    לפעמים אני נוסעת לטייל בקיבוץ בקלנוע של סבא, עם דוד יוסי המצחיק, או עם דוד ניר, נוי ואילון בני דודים אהובים עליי.

    אני רוצה לספר לכם על השבת האחרונה בה בקרתי את סבא מוישה. סבא הכין לנוי ,לאילון ולי, סירות מיוחדות מעיתון ויצאנו להשיט את הסירות בנחל עם נועה בת הדודה שלי. (לנחל קוראים נחל יגור). נועה, שלה אני קוראת “מכשפת הדיגדוגים”, הסבירה לנו על זרימת הנחל ושמרה עלינו שלא ניפול לבוץ.

    לפני שאני הולכת הביתה סבא נותן לי שקית צבעונית ואני בוחרת לי ממתקים לדרך.

    אני נפרדת מסבא ואומרת לו להתראות בשבוע הבא.

    אני רוצה לאחל לסבא שלי הרבה בריאות ואריכות ימים.

  • דברי המשפחה בלוויה של משה

    י”ד אלול תשע”ב 1.9.12

    אבא, חותן, סבא וסבא רבה שלנו!

    נולדת בתחילת המאה שעברה, עוד לפני קום מדינת ישראל בעיירה הפולנית קרמניץ, עיירה יפה שנמצאת בעמק בין הרים ויערות. לדבריך הנוף היה מקסים, מזכיר קצת את שוויץ.

    בביתכם, שהיה רגיל באותם ימים, לא היו מים זורמים וחשמל, עד שהיית בן 12. סיפרת שבעיירה היו חיי קהילה וחברה תוססים, הרצאות ושיחות על ארץ ישראל. סיפרת גם שאהבתם לטייל בהרים שהיו מסביב.

    כשעלית לארץ ישראל חייך האישיים השתלבו בהיסטוריה של המדינה.

    בעבודות השורשים של נכדיך וניניך למדנו על ההיסטוריה של מדינת ישראל, דרך תחנות חייך: בתחילה הקמת חניתה, מבצעי ההתיישבות בימי “חומה ומגדל”, דרך “השבת השחורה” והשבי ברפיח, עד מלחמת השחרור בה השתתפת באספקת ציוד והעברת חיילים ממקום למקום בירושלים. עבדת במחצבה, בתנובה, באגד ובטובופלסט.

    את סבתא חדווה הכרת ברכבת העמק והקמתם משפחה לתפארת.

    המשפחה הייתה לכם ערך עליון. גם אחרי מותה של סבתא חדווה שמרת עלינו, על משפחתך, שהייתה הדבר החשוב ביותר עבורך. המילה “לא” לא הייתה בלקסיקון שלך ותמיד אהבת לעזור. טוב ליבך, מאור פניך ואהבתך הרבה הפכו לסימן ההיכר שלך.

    תמיד דאגת לכולנו, היית הולך איתנו הבנות ואחר כך הנכדים לטיולים בכרמל, כשהתעייפנו קלפת לנו תפוח זהב, וישבנו לצפות על הקיבוץ.

    תמיד דאגת שנתאסף כל המשפחות בשבת אצלך בחדר. אנחנו הבנות, החתנים, הנכדים והנינים מאוד אהבנו ונצרנו מסורת זאת. כפי שכתבה דנה נינתך באחת מעבודותיה: “תמיד כשאני מגיעה אליו, השולחן כבר ערוך עם המון דברים טובים – עוגות, עוגיות, ממתקים, ותמיד קערת פרי גדולה או סלט פירות שסבא מכין בעצמו.

    סבא מוישה איש מיוחד במינו, אוהב לעזור לכולם, להצחיק, לשיר ולספר סיפורים”.

    אבא וסבא, בחייך חצית עידנים. נולדת בפולין לבית דובר אידיש, ללא מים וחשמל. כשהגעת ליגור גרת בתחילת הדרך בצריף, אח”כ עם סבתא בחדר אחד עם 4 בנותיכם, היום אנחנו חיים בבתים מרווחים, שיש בהם המון מכשירי חשמל ומים זורמים בכל בית. העולם מתפתח כל הזמן, יש לנו טלפון, פלפון, סמארטפון, מחשב ו-i Pad, רכב וקלנועית, החיים יותר נוחים וקשה להאמין איך פעם חיו אנשים ללא כל המותרות האלו והייתם מאושרים.

    אבא וסבא, חייך היו רוב הזמן מלאים ומאושרים, אך בשנה האחרונה לא אהבת אותם ובהרבה הזדמנויות ביקשת שה”הוא שם בשמים” ייקח אותך כבר. אז עכשיו “הוא” לקח, בשקט ומתוך שינה. נשאר לנו רק לקוות שסוף סוף טוב לך יותר. תנוח על משכבך בשלום.

    באהבה גדולה כל המשפחה.

    נקרא ע”י שי הנכד, בנה של שולה בלוויה של משה פונדיק.