משה קמר

05/05/1936 - 14/12/2014

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ג אייר התרצ"ו

תאריך פטירה: כ"ב כסלו התשע"ה

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: גולני

מחזור / חברות נוער: י

עבודה: לגין, רפת

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: טובה קמר, לאה קמר

משה קמר

משה (מוישל’ה) נולד ב-5.5.36 בעיירה רוזוודוב בגליציה שבפולין לחיה ומנדל קמר, אח צעיר לאחותו לאה ואח תאום לטובה (גיצ’ו).
חיי המשפחה התנהלו בנעימים. האב עסק במסחר והאם והסבתא שגרה איתם ניהלו בביתם חנות מכולת.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה והגיעו הגרמנים לעיירה, גורשו היהודים לחלק הרוסי של פולין. משה ובני משפחתו הפכו לפליטים ונדדו בדרכים מסוכנות ובתנאים קשים דרך לבוב, סיביר, הרי אורל ועוד.
בתחילת הדרך נפטרה הסבתא. כששהו בטשקנט פרצה שם מגיפת הטיפוס . משה ובני משפחתו חלו ובהמשך נפטרו בזה אחר זה הוריו ואחותו התאומה. משה בן ה-5 נשאר בחסות לאה בת ה-13 שדאגה לו כמו אם לבנה. כשחלתה לאה ואושפזה הוכנס משה לבית יתומים קתולי שנוהל בידי נזירות. בזיכרונותיו הוא סיפר שיום יום היה הולך ברגל לבית החולים ומביא לה אוכל מבית היתומים.

ב-1942 הותרה יציאתם של חיילים ופליטים פולנים לטהרן. במסגרת זו עברו לטהרן גם משה ולאה אחותו. בטהרן התגבש מחנה יתומים יהודי בניהול הסוכנות היהודית ובהמשך עלו לארץ במסגרת “ילדי טהרן”. הדרך לארץ הייתה ארוכה ורבת טלטלות וסכנות.

לאחר שהות קצרה בכפר הנוער הדתי הגיע משה בעקבות אחותו לקיבוץ יגור ונקלט בגן הילדים. משה הקטן אומץ באהבה ובמסירות בידי גניה ואברהם ביאליסטוצקי. כשהחליטו לעזוב את יגור, משה התעקש להישאר ואומץ על ידי מוניה ומשה פורציה האוהבים והמסורים והיה חלק ממשפחתם.
עם סיום בית הספר התגייס כלוחם לגולני ובמהלך שנות שירותו נטל חלק במלחמות ישראל.
לאחר שחרורו מהצבא השתלב בחיי יגור. עבד ברפת ובלגין ונטל חלק פעיל בחיי החברה והתרבות בקיבוץ. בלט באהבתו הרבה לריקוד.

בשנת 1969 התחתן עם בתיה ונולדו עמרי, נעה, הגר, נעמה ואלה. משה היה איש משפחה מסור וחם. למרות ילדותו הקשה בצל המלחמה משה היה בעל שמחת חיים ואהבה. משה ידע ליהנות מצליל, משיחה טובה, ממשחק ברידג’. אהב לטייל ולחוות חוויות ועם רותי חברתו, לאחר גירושיו, נהג לטייל ברחבי הארץ והעולם.

משה היה חולה מספר שנים במחלת הסכרת בעקבותיה איבד את מאור עיניו אך לא את מאור פניו. בשנה האחרונה התגברה מחלתו ומשה עבר לגור בבית אחווה.
לפני שלושה שבועות משה נכנס לבית החולים ושם הסתיימו חייו כשבני משפחתו לצידו.
משה נפטר והוא בן 78. הניח אחריו 5 ילדים ונכדים אוהבים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • מוישל’ה – איריס

    מוישל’ה

    תחסר לכולנו מאוד, בטוב לבך, באופטימיות, בעצמה ובאהבת המשפחה וליכודה שהייתה חשובה לך כל כך.

    היית חם, אב, סב ואדם – נ-ה-ד-ר.

    אם יש מילה אחת לתאר אותך – זו המילה. נהדר!

    כל כך אהבת להשתמש בה. להחמיא ולהביע את אהבתך לנכדים הנהדרים ולנכדות הנהדרות, לבן הנהדר ולבנות הנהדרות. לכל אחד היה לך “נהדר” שמיוחד רק לה או לו, שנאמר בדרך ובהגייה המיוחדת רק לך.

    לנצח תהא המילה הזו עבורי תזכורת לך ולאהבתך, ואני יודעת שכך גם עבור ליה שעדיין ממתינה לפעם הבאה שתבוא לקחת אותך בקלנועית, ולאכול איתך בחדר האוכל מרק חם ונהדר.

    כלתך האוהבת וכבר מתגעגעת,

    איריס

  • אבא היקר שלי – נעמה

    אבא היקר שלי

    רק עתה הלכת וכבר אני מתגעגעת אליך נורא. עוד לא קולטת שלא אשמע אותך יותר קורא לקראתי בשמחה: “נעמה!!” ושואל על נכדיך: “איפה אריאל? איפה רומי? לכי אליהם מיד שלא יהיו לבד!”

    אני כל כך מקווה שאתה לא לבד עכשיו, ושגם בשעותיך האחרונות בהם נאבקת על חייך הרגשת באהבתנו והלכת בידיעה שאתה מוקף במשפחה גדולה שאוהבת אותך כל כך.

    אבא – לעולם אזכור את החיוך, הקול הרועם, החום והאהבה שהרעפת על כולנו.

    תודה לך אבא, על כל הדברים שנתת לי ועל מי שהיית. אני אוהבת אותך אבא יקר שלי. אתה אבא מושלם שלא יכולתי לבקש טוב ממנו!

    נעמה

  • הספד – עלאא

    שעות ספורות לפני רגע זה, עמדתי ליד מיטתך, אנוכי והגר בתך היקרה, באנו לראותך, להיות בקרבתך, ולא ידענו מראש שזאת תהיה הפגישה האחרונה.

    משה, אבא שלי, הצלחת לגרום לי לקרוא לך אבא, הנך  אבא בכל מובן המילה, הנך אדם משכמו ומעלה שאהב את הבריות והם אהבו אותו, וכמה קשה לי לדבר עליך בלשון עבר, כי בשבילי אתה תמיד תישאר נוכח כמו שתמיד היית.

    ילד טהרן, אותו ילד שופע חיים, שנאחז בחיים למרות שאלו הקשו עליו בדרך האכזרית ביותר אך הוא לא וויתר, נלחם, הקים בית ומשפחה  בישראל.

    אתמול השמעתי לך את השירים שאתה הכי אוהב, ולרגע קט הבנתי שמילותיו של אלתרמן מדברות עליך:

    “הוא רק יתום ורק תמים

    נולד לרגע ואיננו

    בין הלילות והימים

    הוא בא לזרוח בעינינו”

    ואכן זרחת כל הזמן בעינינו, האופטימיות האינסופית שלך תמיד הראתה לנו את הצד הטוב והיפה בחיים האלה, שאתה עוזב אותם היום.

    מוישל’ה, ככה קראו לך, וככה אקרא לך, הישיבה אתך תחסר לי מאוד, ההליכה איתך לחדר אוכל בארוחת בוקר תישאר עמי עד סוף ימיי, עצותיך יהיו נר לרגליי,  וכמו שאמרתי לך אתמול, לא אגיד לך שלום, אלא להתראות

    תנוח על משכבך בשלום, ושנשמתך תהיה צרורה בצרור החיים, ולבתיה, עמרי, נועה, הגר, נעמה ואלה היקרים, שלא תדעו יותר צער.

    יהי זכרו ברוך.

    עלאא