משה קרדוש

20/08/1905 - 02/04/1950

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ט אב התרס"ה

תאריך פטירה: ט"ו ניסן התש"י

ארץ לידה: הונגריה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

אחים ואחיות: דב קרדוש

משה קרדוש

בליל הסדר, אור ליום א’ דפסח תש”י, בשעה 4 אחר חצות, הוציא את נשמתו, לאחר מחלה ממושכת, חברנו משה קרדוש.
הובא לקבורות היום, ט”ז בניסן תש”י, ביגור.
בן 45 היה במותו.

לא האריך ימים חברנו משה קרדוש. במיטב שנותיו הלך מאיתנו. הביוגרפיה הקצרה שלו משקפת את טלטלת דורנו זה, דור עקוב מדמים.
משה נולד בהונגריה להורים בעלי משק חקלאי. בית הוריו מעורה ועמד כאילו איתן בארץ זו הדשנה והשלוה והשופעת כל טוב, ועם התבגרותו נשאר משה לעבוד במשק הוריו. ברם לא ארכו ימי השלוה. יהודי הונגריה נאלצים לעזוב את החקלאות, מנשלים אותם מהקרקע ומשה עובר לעבודה בבית-חרושת למוצרי חשמל. עם גבור השפעת הצורר הנאצי בהונגריה, מגייסים את היהודים ל”פלוגות העבודה”. גם משה מתגייס וטועם את טעמה של החזית.
ממחנה העבודה הוא עובר למחנה-ריכוז בארץ הדמים הטמאה, היא גרמניה. במחנה הריכוז הנאצי נפגע משה במחלת לב קשה, שממנה סבל עד יומו האחרון והיא גם הכריעתו.
והנה בא יום השחרור, היום המקווה, משה חוזר להונגריה, אך מה רבתה מועקת הלב עת הוא מוצא את ביתו – קינו הרוס, כל משפחתו הוגלתה לאושוינצים והושמדה.
כיסופי הגאולה הטמירים מקבלים את ביטויים הברור, הדרך ברורה ומובילה ארצה. אם יש טעם להתחיל בחיים חדשים, להתחיל הכל מחדש, הרי זה רק במולדת האחת והיחידה.
יחד עם אחיו, חברנו דב, יוצא משה להכשרה חקלאית בהונגריה ועובר את דרכו לארץ כמעפיל.
ב-1946 הוא מגיע לחופי הארץ באניה “כנסת ישראל”, אך זוכה לדרוך על אדמתנו רק בספטמבר 1947, אחרי שהותו כשנה בקפריסין. אלינו הוא בא אז יחד עם קבוצה ניכרת של יוצאי הונגריה, חבריו למחנות.
בבואו אלינו נמשך משה קודם כל לענף האהוב עליו – לחקלאות, אך נאלץ לוותר למחלתו ועבר למלאכה, תחילה בבית-החרושת לקופסאות פח ולבסוף בפחחית הבית.

שנתיים ומחצית השנה התהלך איתנו משה ובמשך הזמן הקצר הזה, באופן יחסי, הספיק להתבלט בעדינות נפשו, תום לבבו ויושר דרכו. מן המצניעים-לכת היה, איש שקט ושליו, נשא את נטל יסוריו ללא טרוניות. כל איש יגור אשר פגשו בדרכו במשק, ידע והכיר את כל טוהר נפשו הרב, מסירותו ואחריותו.
לא זכה משה להאריך ימים איתנו, במיטב שנותיו נקפד פתיל חייו.

יהא זכרו ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • לזכרו של משה

    קשה לעבור לסדר חיי היום-יום מבלי להתעכב קצת על דמותו, אופיו ונפשו של חברנו משה קרדוש, אשר חי בתוכנו בשקט וצניעות, וכך גם הלך מאיתנו לעולמים.

    מעטים מאיתנו הכירוהו, אולם מי שנמצא במחיצתו מעט שבמעט לא יוכל לשכוח אותו, כי בעל נפש רב-אוצרות היה זה האיש מ ש ה.

    עם בואו למשק נשלח, יחד עם רבים אחרים מחבריו לעליה, אלינו, לגן-הירק. כולם חדשים היו, וכרגיל – “ירוקים”, זהירים, לא בטוחים בשפה, במשק ובעבודה. אך הוא, מ ש ה, המבוגר בכולם, התבלט מיד במרצו, כנותו, גישתו הרצינית והאחראית לעבודה. כולנו הרגשנו כי לא בכוח פיזי עובד האיש הזה, אלא כוח מסוג אחר, יותר יקר. כוח רוחני-מצפוני פועל בו.

    רחשי נפש האדם – לא תמיד הם נמסרים בביטוי חיצוני, במילים, בחינת פה לפה יביע אומר, או בכתיבה, בעט. יש וזה מתבטא במבט-עין חם, בחיוך לבבי, בגישה ויחס. ולזה זכה משה ז”ל במשך כל השנים המעטות שחי איתנו.

    ותשמש דמותו כסמל לעדנה, מצפון ומוסר.

    יהודית

    יומן ליום השלושים

    4.5.1950

  • מול קברו

    לא קל לתאר במילים את כאבנו כי רב הוא בהיפרדנו היום ממך, חברנו משה. בראש מורכן, בלב אבֵל הננו עומדים לפני קברך ונפשנו לא תדע מרגוע ונוחם, כי במיטב שנותיך נקפד פתיל חייך, בעקב התלאות שבאו עליך בימי צרה ומצוקה, בימי שלוט הפאשיזם הברברי שלטון בלי מצרים בארץ ממנה באנו.

    עטופי יגון הננו מלווים אותך למנוחת עולמים, צועדים דמומים אחר ארונך המובל בינות גפנים מלבלבות; הנוף כה שוקט ורוגע מסביב, מלא אור ורננה, והלב מתכווץ בהיצמד העין לאותו בד שחור המכסה את ארונך, בידעו שזאת היא דרכך האחרונה בכברת אדמה זו, ובזכרו שכה מעט זכית להלך על רגבים מתוקים אלה, רגבי אדמת המכורה….

    זוכרים אנו איך הגעת להכשרה בחוץ-לארץ. באיזה מרץ ניסית לשכוח ולהשכיח את הזוועות שעברו עלינו, במידה שהם ניתנים לשיכחה. מתוך איזו חדוות יצירה ללא גבול התחלת לבנות את חייך על החורבות. היית בין הראשונים בעבודה ובחיים החברותיים.

    והנה בא יום העליה ארצה. מה רבה היתה שמחתך אז, ביום התגשמות חלומנו, חלום העליה הנכספת. המחלה שהכריעתך היום קיננה בלבך כבר אז, אבל אתה השתדלת להתגבר עליה ולשכוח ולשמוח, כי לזה היום קיווינו לו. וכמה שמחת איתנו יחד עת הגענו לחופי הארץ, וחיפה עטורת הוד הכרמל נגלתה לעינינו באופק. בין הראשונים היית בשורות שהתייצבו להדוף את התקפותיהם של הקלגסים הבריטיים על המעפילים. התקפות חוזרות ונישנות, עד שפצצות הגז הכריעו אותנו ונלקחנו לקפריסין.

    ובאִי הגירוש, בתוך הייאוש הכללי אתה, משה, היית מנחם אותנו ומעודד. היית מהלך בתוכנו והאימרה “לא נסבול הרבה זמן” שגורה על פיך. וכל-כך מאושר היית עת החזקת בזרועותיך את בתך הקטנה באומרך: ה י א נותנת לי כוח להתגבר על הכל.

    וזוכרים אנו את הימים הראשונים במשק, איך השתדלת להחזיק מעמד בעבודה בכל מקום אליו נשלחת. איך נלחמת נגד המחלה, שהלכה הלוך והשתלט עליך. כמה השתדלת לא לגלות את מכאוביך. הידקת את שיניך וצעדת בתלם קדימה….

    נפרדת מאיתנו לנצח, חברנו מ ש ה, ולנצח נצרור בזיכרוננו את דמותך היקרה, את טוב לבך ויושר מצפונך, את יחסך החם והלבבי לזולת, את נפשך הטהורה והעדינה, את סבר פניך וחיוכך הטוב והסלחני.

    יהא זכרך ברוך!

    חבריך.

    יומן ליום השלושים

    4.5.1950