משה תימן

21/01/1945 - 25/12/1969

פרטים אישיים

תאריך לידה: ז' שבט התש"ה

תאריך פטירה: ט"ז טבת התש"ל

ארץ לידה: רוסיה

שנת עליה: 1958

שירות בטחון: חיל אויר, טייס קרב

שליחות תנועתית: יד חנה

מחזור / חברות נוער: יח

מקום קבורה: חיפה

חלל צה"ל

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

תימן (טיימן) משה – סגן

נולד ביום ז’ בשבט תש”ה 21.1.1945
נפל ביום ז’ באדר תשכ”ט 25.12.1969

נולד בעיר אומסק אשר בסיביר להוריו אברהם ואטל. כאשר נתבשרה המשפחה שמלחמת העולם השנייה נסתיימה החליטה המשפחה לעזוב את סיביר ולחזור לפולין, אל מקום מוצאה, ועברה להתגורר בעיר יליניה-גורה אשר בפולין; משה היה אז כבן שנה ומחצה. למחרת הובאו בני-המשפחה, עם עוד כמה משפחות, אל בית הקהילה היהודית אשר בעיר ובמשך הזמן הפכה לאחת הפעילות שבה.
בקטנותו היה משה שובב גדול. הוא מצא עוד כמה חברים בעלי טמפרמנט כשלו וביחד היו עושים מעשי קונדס בסביבה. משה ואחיו הצעיר החלו לקבל חינוך יהודי ופולני כאחד וחגגו את חגי היהודים והחגים הנוצרים יחד עם כל תושבי המדינה. במשך הזמן התחברו לכמה ילדים פולנים שגרו באותה שכונה והחלו להכיר את המלה “יהודי” מפי נערים מבוגרים או מאנשים במצב של שכרות; לא פעם היה משה חוזר הביתה ועל גופו סימני מכות כתוצאה מפגיעות שפגעו בו כיהודי.
בהגיע שעתו של משה להתחיל בלימודים שלחו אותו הוריו לבית-הספר מחוץ לשכונה; בית-ספר זה היה טוב יותר ברמתו מזה אשר במקום, אך לא בשל כך בלבד שלחוהו לשם; סיבה נוספת היא שרצו להרחיק אותו מפרחחי השכונה שמשה היה קשור בהם בלב ונפש וידעו כי הם יהיו לו למכשול בלימודיו. כיוון שמשה היה ילד מוכשר לא היה צריך להקדיש הרבה זמן ללימודים. לכן החליטה אמו לשלוח אותו לקבל שיעורי נגינה בפסנתר. למרות שלא התמיד בשיעוריו המוסיקליים לאורך זמן, גילה שליטה יפה בכלי מאוחר יותר.
בשנת 1956, לאחר מבצע סיני וההתקוממות בהונגריה והרגשה מתיחות פנימית בפולין, לחמו קומוניסטים פטריוטים כנגד הקומוניסטים האינטרנציונליים בשאלת המחלוקת ביניהם האם להמשיך להיות גרורה של רוסיה או ליצור דמות חדשה של פולין, וכתמיד, במצבים מתוחים כאלה, היו תולים את האשם ביהודים. זו היתה הסיבה העיקרית שההורים החליטו לעזוב את פולין ולעלות לארץ.
בשנת 1958 ניתן היתר יציאה למשפחה והיא יצאה לווינה בדרכה לארץ. כאשר הגיעה המשפחה לארץ התפרק התא המשפחתי: המשפחה התגוררה במעברת קריית-טבעון, משה ואחיו הצעיר “אומצו” על-ידי הדודה והדוד שהיו חברי משק יגור ושני הילדים הגדולים המשיכו בלימודיהם האקדמיים מחוץ לבית. המעבר מחיי משפחה סגורים לחיים בחברת ילדים בקיבוץ היה קשה לשני הילדים הצעירים בייחוד בגלל זרות השפה והריחוק מן ההורים המפנקים. כיוון שהאב עבד בסביבות חיפה עברו ההורים לגור בקריית-מוצקין.
המבוגרים בבנים השלימו את לימודיהם והצעירים גם הם השתלבו בחיי הקיבוץ. רק בשבתות היו נפגשים כולם בבית ההורים או בקיבוץ. עם עבור השנים המשיכו הצעירים ללמוד בכיתות ההמשך. במשה החלה להתגבש הנטייה לאמנויות היפות: הוא נהג לצייר בשביל יומני הקיבוץ והקדיש זמן רב להאזנה למוסיקה קלאסית. כאשר סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון יצא עם שאר חבריו להקים ולבנות מחדש את הנקודה יד-חנה (סנש), שבה נעשה לאחראי לתיקוני החצר וחשמלאות המשק נוסף לעבודתו כחקלאי. תקופה זו היתה תקופת אושר בחייו ובהגיעו הביתה אל ההורים וליגור היה מרבה לספר על חוויות המשק הנבנה.
בנובמבר 1964 גויס לצה”ל ואחרי לבטים קשים ומאבקים בבית ההורים ובמשק החליט להתנדב לחיל-האוויר כחניך בקורס טיס. אחרי כל הבדיקות הרפואיות והמבחנים הפסיכוטכניים, כאשר נתקבל לקורס, היה משה מאושר ממש. במשך שירותו עלה בסולם הדרגות והגיע לדרגת סגן.
לכשהגיעה תקופת הכוננות שלפני מלחמת ששת הימים, היה מרובה המתח במשפחה כי שלושת בניה שירתו בצבא ולא הגיעה מהם שום ידיעה. את חוויותיהם מהמלחמה סיפרו טיפין-טיפין בחזרם מן המלחמה והן היו מרות מאוד.
לאחר סיום המלחמה התחיל משה לדבר על בניית קן משפחתי משלו אך לא עשה תוכניות לטווח ארוך. הוא לא ידע בבירור אם ימשיך לשרת שירות קבע, אם יפנה לעבודה בתעופה אזרחית, או ייצא ללמוד לימודים גבוהים. מצב רוחו היה שפיר והוא ציפה למועד חתונתו בכליון עיניים. גם בגדים נאים רכש לו לרוב, היה יוצא לבלות ולהתבדר ולא חשב על העתיד, כאילו השתדל ליהנות מחייו עד כמה שיכול. בימים ההם היה שוקע במחשבותיו, נתון כולו להגיגיו, מפטיר דברים סתומים ולא פירש אותם ובשתי ידיו היה דוחה כל מחשבה על העתיד. פעם הביא אתו הביתה תמונה, בה הצטלם עם עוד כמה מחבריו הטייסים, והעיר בהיסח הדעת: “אני האחרון בהם”. תמונה זו לא נתנה לו מנוח ודומה שזו עוררה בו חשש שהוא לא יימלט מגורלם של שניים מחבריו הטובים.
ואכן ביום ז’ באדר תשכ”ט (25.12.1969) נפל בשעת מילוי תפקידו.
הובא למנוחת עולמים בבית- הקברות הצבאי בחיפה.
מפקד הטייסת כתב במכתב תנחומיו להוריו בין השאר: “משה היה אחד הנערים האהובים ביותר בטייסת שלנו. היה בו תום וחן של נער שטרם התבגר, חיוך מבויש, והרבה מאוד רצון ללמוד, להתקדם ולהצליח. הרגשתי בו איך היה נלחם על מנת לשפר יותר ויותר את ביצועיו ואת כשרו להשיג תוצאות. כולנו חיבבנו אותו משום צניעותו, ענוותנותו וטוב לבו… הוא היה לנו רע וחבר, טייס מסור ואדם”.
מאז נפלו נערכו ארבע תערוכות ציור לזכרו, פרי מכחולו של אחיו, ד”ר חיים טיימן; הראשונה היתה בירושלים; השנייה ביגור (בה הציגה גם עדה כספי, קרובת-המשפחה, תכשיטים מעבודת-כפיה) ושתי הנוספות נערכו בקריית-מוצקין ובקריית-חיים.
ב”שלושים” לנפלו הוקדש “יומן יגור” למשה ובשנת תשל”א יצא לזכרו ספר הנושא את שמו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זכרונות מחבר

    היכרות ראשונה הייתה בכיתה ז’. יום אחד הופיע בחור ארוך גפיים וגוף, עברית לא ידע וכל צורתו אמרה, שלא רחוק היום בו דרך לראשונה על אדמת הארץ. וכך, לאט ובעקשנות התחיל להשתלב בתוך הכיתה, בתוך השפה – התחיל להיות “צבר”.

    אחר-כך באה תקופת הבדיחות: על הבננה שנאכלה בלי לקלף, על הראש שנשכח והידיים שסוגרות את המדף עליו… ותימן ממשיך להשתלב והופך אחד משלנו.

    המשכנו ביד-חנה ותימן מתחיל לפרוח: יש מכונות שאפשר לפרק, יש קו חשמל שצריך להקים. ממשיכים להתבדח ותימן צוחק על עצמו עם כולם.

    ואז הלכנו לקורס טייס. חברה חדשה, נוף שונה ומעל הכל – העתיד המעורפל, המתח והאוירה הדחוסה מאוד לפעמים. ותימן מתגלה בתכונתו הדומיננטית – החברות. ובקורס דבר זה בולט. רבים נאבקים על הבעיות וכל אחד בחזקת זאב בודד.

    כך ממשיכים שלב ועוד שלב ולבסוף, הרגע של קבלת הכנפיים ומעמד של טייסים זוטרים. קורס האימונים המבצעיים ואחר-כך מוצב כל אחד בטייסת אחרת. תימן עם יוני הלכו ל”ווטורים”. תימן לא השלים בתחילה עם העובדה שהוא הולך להיות “בומבר”. אבל כבר בטיסות הראשונות חזר ולא פסק מהתפעל.

    ואחר-כך הייתה המלחמה וה”מיסטרים” ויוני שנשאר על רמת הגולן. יחד היינו מבקרים במעגן-מיכאל, ושוב, חזרה לביה”ס, להדרכה.

    החיים נכנסים לשגרה, לטלפונים, ותכנונים לקיץ הקרוב… אבל, הכל נקטע. טיסת לילה, תדריך קצר, יציאה למטוסים – הנעה, הסעה והמראה ורק שמענו עוד: “עבור ערוץ ברדיו” – וקול ההליקופטר בחיפושיו…

    ח’

  • נפל פרח אביב

    נָפַל פֶּרַח אבִיב

    פֶּרַח טַיָיס

    פֶּרַח אבִיב,

    לא פָּרַח לוֹ עוֹד סְתָיו

    נָפַל בָּאבִיב.

    אבִיב שֶׁל חַיֶיךָ,

    אֲבִיב נְעוּרִים.

    אבִיב שֶׁל הַיוֹפִי,

    אֲבִיב הַחַיִים.

    פֶּרַח טַיָיס

    פֶּרַח אבִיב,

    נַעַר הַקֶסֶם

    נָגוֹז כְּעָבִים.

    נְעוּרִים כִּי נָדַמּוּ

    בְּעֶצֶם לִבְלוּב –

    אֵיכָה לא נִבְכֶּה

    עֵת יֵלְכוּ לִבְלִי שׁוּב?

    מרים אגוזי

    החותרים

  • חבריו בצבא

    מפקד הטייסת:

    נער צעיר בעל חיוך תם, מבוייש, הרבה אמון בבני אדם, אהבת אנוש וטוב לב לאין קץ – זהו משה תימן.

    כך נזכור אותו, כפי שהיה בינינו כל הזמן. לא פעם היו לו קשיים, התלבטויות ובעיות האופייניים לכל נער ובחור צעיר המתכונן וחולם על עתידו וייעודו.

    ידענו להעריך את הרצון והעקשנות שגילה בנסיונות לקדם את עצמו ולפתח את רמת ביצועיו וכושרו.

    אם קל לנו לציין בחור צעיר, שהיה לנו ידיד ורע ואהוב על כולם – משה הוא אדם שעליו נצביע ללא ספקות.

    הרצון החזק, הנכונות ללמוד ולשמוע, טוב הלב והחיוך טוב הסבר יישארו חרותים אצל כולנו – שאהבנוהו.

    חבריו לקורס הטיס:

    המלחמה היתה משבר בשבילו. את המהלומה על נפילת יוני בלע איכשהו, כיוון שהיה באותו מבנה לתקיפה בדמשק. אולם למחרת הקרבות, כשנודע לו שגם בנצ’י גייפמן ז”ל, בן משקו, בין הנופלים – בא לטייסת ובכה שעות; לא רצה לטוס… כן רצה… לבסוף התגבר והמשיך.

    בקורס הצניחה הייתי צריך לצנוח אחריו. האורות כבר התחלפו ותימן תקוע בדלת: “חכו שניה… רק רגע”… זה התחיל מכך שנכנס ברגל ההפוכה ובפתח של המטוס התחילה הבעיה של החלפת הרגליים…

    למרות כל התמהוני שבו, תמיד “האשימו” אותו בכשרון הטבעי שלו לטיסה וזה היה מרגיז אותו: “מה פתאום אני טייס טבעי? זה… זה מחשבה”.

    אחרי המלחמה עברנו רובנו לבית הספר. תימן השקיע כל מרצו וכוחותיו בהדרכה. היינו טסים בלי חשבונות של זמנים וגם בטיסות קשות ומשעממות למדי. החניכים אהבו אותו, שכן לא רק כמדריך היה להם אלא גם חבר וידיד. מעולם לא הקפיד ולא דרש גינונים צבאיים – “העיקר לעשות את עבודת ההדרכה”, אמר.

    תימן נפל כמדריך טיסה. בית הספר עצר לרגע את נשימתו והמשיך, שכן בצבא אנו מדברים, וצבא פירושו – להמשיך.

    התאספנו איפוא, תימן, וסיפרנו אודותיך כפי שראינוך בינינו: מוזר, מצחיק לעיתים (והלא צחקת איתנו), רציני וכועס, מתגבר ומתלבט והופך לטייס קרב.

    אהבנו אותך ולכן ידענו כי תהיה איתנו בצחוקנו.

    (מתוך ספר לזכרו, תשל”א)

  • בת דודו נזכרת

    קיץ 1958

    מבט מהיר, סקרני, משהו נפחד, עיניים שקועות. תוהים זה על זו.

    גופו צנום, גבוה, ידיו רזות. אך יותר מכל: העיניים… הן מדברות כאילו היו פה, בשפת העיניים. רוצות לומר דבר מה שאינו מובן. מין מבט מהפנט.

    חורף 1959

    עגה שונה, מוזרה. מילים חסרות (בעיקר ה’ הידיעה) אך ההומור מטשטש את עקבות ההטמעה. אחד משלנו. אהוב כל-כך. פרופיל ילדי עם חתימת שפם. כפות ידיים רחבות ועדינות. עיניים צוחקות, אך… רוצות לומר דבר מה, לצעוק – לא! עדיין מוקדם. אין מבינים.

    1960-1963

    צבעים רועשים ובהירים ברקע. הוא בתווך. שלו, שקט, הומור תוסס. גבוה-גבוה. כתפיו מתרחבות. פניו חייכניות, מנומסות. והעיניים – דומה כי הפעם יצליחו לדבר, אך לא. שוב מופנמת התסיסה פנימה, כמחכה לשעת כושר.

    הצבא:

    סקרנות, התרגשות וגילוי. כאן מוצאות העיניים פורקן בדמות עיניים מבינות.

    יוני:

    כאן הן לראשונה מזילות דמעה על מות רע. שוב מצטעף המבט. שוב שקועות העיניים, כשהגבות מתקמטות ומזדקרות קמעה. שוב דמותו החייכנית, התמירה, האהובה כל-כך.

    בוקר:

    קרניים ראשונות דוחקות עצמן מבעד לתריס הסגור. חושך בחדר אך ציוץ הציפורים אינו מטעה: זהו בוקר חדש. ובין צלילי סימפוניה זו – נקישה חלושה, מהססת. חלקיק שניה עובר עד שההכרה פועלת.

    גלגלי המכונית ותחנות הביניים הולמים ברקה בחדגוניות משוועת: משה איננו, משה איננו, משה…

    בתיה

    (מתוך ספר הזיכרון שיצא לאור במלאת שנה לנופלו)