נורית סולומון

30/04/1948 - 27/12/1991

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ"א ניסן התש"ח

תאריך פטירה: כ' טבת התשנ"ב

ארץ לידה: ישראל

מחזור / חברות נוער: כא

עבודה: לגין, מורה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

סבים וסבתות רבא: אורי יעקב, אנה יעקב

בן/בת זוג: ישעיהו סולומון

אחים ואחיות: יורם פלוט

נורית סולומון – פלוט

נולדה: 30.4.1948
נפטרה: 27.12.1991

נורית נולדה להוריה שלום ז”ל ובתיה בשנת 1948, כשבועיים לפני קום המדינה. היה זה באביב, עת פרחו הנוריות לרגלי הכרמל. זאת היתה תקופה סוערת של קום המדינה ואביה של נורית, אשר שרת בנגב, זכה לראותה רק לאחר מספר חדשים, כאשר היתה הפוגה בקרבות. תקופת ילדותה עברה בהווי המיוחד של ילדי קיבוץ. משחקים בפינות אהובות וקירבה לטבע. בכיתות היסוד היתה נורית ספורטאית מצטיינת וכן התבלטה ביכולת זיכרון טובה, ולכן השתתפה בהצגות בהן נדרש מלל רב בתפקידים הראשיים. בבגרותה נזכרה בתקופה זו בחיוך ונוסטלגיה.
בעבודת השורשים של הבנות מספרת נורית על החינוך לעבודה כערך ראשוני, ומכאן היחס, הרצינות והמוסר הגבוה שליוו את נורית בעבודתה לאורך דרכה. תקופת הנעורים זכורה לנורית כתקופה של ויכוחים הקשורים באידיאולוגיה קיבוצית, במעורבות פוליטית ובפעילות חברתית ענפה.
מספרים בני כיתתה: “בכיתה נורית היתה התנ”ך שלנו. היתה שקדנית וחכמה. כשנזקקנו לעזרה נורית היתה הכתובת ותמיד בחפץ לב”. כמבוגרים חשים בני כיתתה, כי “נורית היתה כמו אמא של בני הכיתה. תמיד ניסתה לרכז ולהדק את הקשר ביניהם, חיוך, מלה חמה, התעניינות ועזרה – הם שאפיינו אותה בחיזוק הקשר הכיתתי”.
לאחר סיום בית הספר עבדה נורית כמורה באולפן. את ישעיה פגשה כאשר הצטרף כתלמיד באולפן. ב-1970 נישאו ובנו את ביתם ביגור. כמו לפי הזמנה נולדו להם ארבעת ילדיהם: שני, דביר, קרן ויוני. בעבודת השרשים מציינת נורית כי הארוע המרגש במיוחד עבורה היה לידת שני. מדבריה: “מרגישים שיוצרים משהו נהדר”. נורית בנתה בית חם לישעיה ולילדים. בדרכה החכמה ידעה מתי לדרוש ומתי לתמוך, כיצד לגשר בחינוך הילדים בין גישתה שלה וגישתו של ישעיה. למרות מגבלותיה הבריאותיות ידעה לחנך, לפצות ולהעניק לילדיה בדרכה האוהבת.
מההוראה לאולפן אך טבעי היה כאשר פנתה להוראה בבית הספר היסודי. בלימודיה ב”אורנים” בלטה בכשרונה המתמטי ותמיד הביעה נכונות לעזור לכל בת אשר נזקקה לחיזוק ותמיכה.
בשנת 1974 נהרג אביה של נורית, שלום, בתאונת דרכים. נורית, שהיתה אז בתקופת לימודיה ב”אורנים”, אספה כוחות ולמרות הכאב לא ויתרה, תמכה במשפחתה וסיימה את לימודיה.
בעבודתה החינוכית התלבטה נורית כיצד לגשר בין תלמידים חלשים לחזקים ולא להזניח את הקצוות. במשך השנים, מתוך עניין אישי, השתלמה בלימודי המתמטיקה, ובהמשך בלימודי המחשבים, ושמה לעצמה מטרה ללמד את הילדים להיות משתמשי מחשב בעתיד. נורית היתה זאת שהובילה את לימודי המחשב בבית הספר היסודי, והדביקה בהתלהבותה ילדים ומבוגרים כאחד. לא חסכה מזמנה וסבלנותה כדי לעזור לאנשים בייעוץ והכוונה הקשורים למחשב. ילדי בית הספר יצרו איתה קשר אישי ובלתי אמצעי. בשבילם היתה היא הכתובת והסמכות בכל הקשור לגילוי וכניסה אל תוך העולם המופלא והמורכב הנקרא מחשב.
מספר ימים לפני מותה, בעינים עצומות ובקול חרישי העבירה נורית הנחיות איך וכיצד לשלב את כיתה א’ בחדר המחשבים. במסגרת התמחותה במחשבים שילבה נורית את עבודתה בבית הספר עם עבודה בלגין, במשרד תכנון הייצור.
בשנת 1976 הצטרפו הוריו של ישעיה ליגור. נורית דאגה במסירות, לכל צרכיהם ולקליטתם ביגור.
יחסים קרובים ועזרה הדדית היו לנורית עם אמה בתיה ובעלה אריק. קשר חם והרבה הבנה ליוו יחסים אלה.
נורית, בשנים האחרונות סבלת רבות ממיחושים והגבלות. היה מדהים לראות אותך לא מוותרת ומגיעה לבית הספר עם שפתיים חשוקות מכאב ועם רצון נחוש לעבוד. בלי מילים, ניגשת ישר ולעניין.
נורית, זכרונך לברכה, שהיית בן אדם חי ונושם וחושב ועושה ותומך ונתמך. שצחקנו ובכינו ביחד. שתכננו ביחד חיים ארוכים ויפים, ומסביבנו ילדים ההולכים וצומחים ומשנים את פני העולם.
נורית אהובה שלנו – שאינך שומעת מילים אלה ושאינך רואה אותנו בוכים ואת הפרחים מונחים.
נורית מסורה שלנו, שהשרית עלינו בטחון ושלוה נצחיים, שצעדנו כל כך הרבה ביחד בחוזק ואומץ בתקוה ובחלום – איננו נפרדים.

יהי זכרך ברוך.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • נורית / מאת: אריאלה

    נורית

    הבטחתי לך שיהיה בסדר

    ולא קיימתי,

    הבטחת לי שאחרי חנוכה תחזרי לבית הספר

    ואני האמנתי.

    דיברנו והבטחנו ורקמנו חלומות וגרשנו מחלות

    ורק אלוהים המפריח נוריות באביבן

    ידע.

    פגשתי מבטך שואל ומבקש תשובה

    ולא היתה לי.

    קיווית עתיד מואר ולו רק שביב תקווה

    ואני כבר ידעתי,

    והחיים אזלו ונתנו למוות לתפוס מקומם

    ועכשיו נרקיסים הפורחים בצהוב ולבן

    מקשטים את קברך.

    כשברא אלוהים את האדם, את חייו הוא ברא ואת מותו

    ואני שמחפשת תשובות וניחומים

    שיודעת כי התפילות אינן עולות

    נשארת רק עם המילים.

    אינני חזקה אל מול מותך.

    אני מתגעגעת.

    אריאלה

    חוברת ליום השלושים

    7.2.1992

  • לנורית

    ***

    נורית, קשה לי מאוד לכתוב עליך, קשה לי פחות לכתוב אליך.

    אני צעיר ממך, כך שאת זכורה לי תמיד מילדותי. שעות הבילוי המשפחתי היו קצרות מהיום. אנחנו גדלנו בתקופת החינוך המשותף בקיבוץ. בילינו הרבה בטיולים, שאבא ז”ל טיפח, בענפי המשק השונים, לפרדס או להר. אני זוכר את טיול האביב המסורתי שלנו להר, מעל הלולים, בעקבות הצבעונים ליום הולדתך. בחורף בילינו בחדר במשחקי שולחן או משחקי חשיבה. בדרך כלל את ניצחת, ואני הצטערתי.

    השתלבת יפה בעבודה במרפאת השיניים תוך לימוד המקצוע. משיקוליך החלטת לפנות ללימודי הוראה וחינוך …. לאורך כל שנות עבודתך בהוראה ידעת להתקדם ולהוסיף דעת. קשה היה לך לצאת ללימודים מלאים מסיבות בריאות, אבל למדת בימי-עיון וקורסים. התמקדת בנושא המחשבים, בידיעה שזה העתיד ואנו צריכים לדעת ולא לפחד מהמחשב.

    בשנים האחרונות היית מוגבלת מסיבות בריאות. ידעת להחזיק את חוטי המשפחה ולתפקד בבית. נתת לילדים תמיכה וליווי אוהב. ציערו אותך מאוד הדברים בהם לא יכולת להשתתף בפעילות משפחתית, כטיול משפחות, מבצעים משותפים, הורים-ילדים וכו’.

    עם אמא ואריק חייתם בשילוב דורי יפה. ידעת להיות מופת בקליטת הוריו של ישעיה… אני חושב שהיית להם כבת, מופת לילדיך בטיפול ובעזרה.

    ידעת הרבה סבל וכאב, במיוחד בתקופה האחרונה.

    נזכור אותך כולנו עם השקט, הסבלנות והחיוך שליוו אותך תמיד.

    יורם

    חוברת ליום השלושים

    7.2.1992

  • על נורית

    על נורית

    … זוכרת אותך בהשתלמויות, איך תמיד הסתפקנו שתינו בכסא אחד, כי היא הרי תשעים אחוז מהזמן עמדה ואני ישבתי, ובשאר הזמן אני חילצתי עצמות והיא עשתה לי טובה וישבה קצת, בשבילי.

    כשהכנסנו את המחשבים, הקומודורים, היתה זו בהתחלה תקופה של פריחה, הרגשת חלוציות, הרגשה שהנה יש לנו הזדמנות להמציא מחדש את הגלגל. כתבנו תוכניות לימודים משותפות לכל בתי הספר באיזור, נפגשנו בקביעות להחלפת רעיונות והרגשנו יוצרים במלוא מובן המילה.

    תמיד כשהיה צריך להעביר איזה נושא “כבד”, הטילו את המשימה על נורית, כי ידעו שהיא מספיק אחראית, ולא תהיה מסוגלת לבוא בחודש הבא ולהתנצל “לא הספקתי”. היא תספיק! ואכן כך היה. ומי שזוכר עדיין את התוכניות לקומודורים לפני חגים – חנוכה, פורים ופסח, ידע שהחלק של נורית בתוכניות האלו הוא רב לאין שיעור מחלקם של המורים האחרים…

    בכל ההשתלמויות הללו שעברנו, בטכניון ובאורנים, תמיד שמחתי שיש לי בת זוג קבועה, ושחלוקת התפקידים שלנו ברורה. היא כותבת, רושמת, מארגנת לנו את דפי העבודה, את תוכנית העבודה, ואני ממונה על זריקת רעיונות בחלל. כי ידעתי שיש מי שיקלוט ויעשה בהם משהו מועיל ושזה לא יישאר באויר.

    היינו מדברות בקביעות בטלפון ומחליפות אינפורמציה על שיעורים ומהויות. בדרך כלל המצב היה שכאשר באנו לפגישות המורים ושמענו את בעיותיהם, לנו כבר היה פתרון, עצה וניסיון מצטבר, הודות לשיתוף הפעולה הפורה בינינו….

    למעשה, בחודשים הארוכים האחרונים בהם נורית היתה רתוקה לבתי החולים ולמיטתה, כבר דיברנו בנושאים אחרים. ותמיד נורית אופטימית, תמיד השיחה מסתיימת ב”יהיה בסדר, זה רק עניין של זמן”…

    היא ידעה מאוד להעריך את ההתגייסות המשפחתית בטיפול בה, ואת התגייסות החברות והקיבוץ.

    כמה ימים לפני שנפטרה עוד התעניינה מה מתקדם בעניין המחשבים.

    אפילו שם, בבית החולים, דחפה קדימה…

    אין לי נחמה.

    גדיא אבן-דר (רמת יוחנן)

    חוברת ליום השלושים

    7.2.1992