נחום אבני

31/08/1931 - 02/10/2004

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"ח אלול התרצ"א

תאריך פטירה: י"ז תשרי התשס"ה

ארץ לידה: ישראל

שליחות תנועתית: תק"מ

מקום קבורה: יגור

מסמכים

משפחה

סבים וסבתות: אליהו וקסלר, פסיה וקסלר

בן/בת זוג: דינה אבני

אחים ואחיות: יעל אבני

נחום אבני

נחום נולד בשנות השלושים, שנותיו הראשונות של קיבוץ יגור. ב-1942, זמן מלחמת העולם השנייה, נהרג אביו בתאונת דרכים, ואמו נשארה מטופלת בשני ילדים קטנים, נחום ואחותו הצעירה יעל. במלחמת העצמאות, כאשר נחום ובני כיתתו צעירים עדיין מלהתגייס, אך מבוגרים דיים כדי להבין את המתרחש, מפסיק נחום את לימודיו והולך, בניגוד לדעת מחנכיו, לעבוד בדיר יום ולילה. זו הייתה תרומתו למאמץ העיקש של הישוב. כאשר מתגייס נחום לצבא בשנת 1950, מלחמת השחרור כבר הסתיימה ומלחמה אחרת מתחילה – מלחמת סיני. נחום שירת במהלכה כקצין השומר על טוהר הנשק ומוסר הלחימה. במהלך שנות ה-60 יצא נחום לשליחות באלג’יר מטעם הסוכנות היהודית. בשקט ובצנעה ובתנאים קשים של מלחמת אזרחים, עמל נחום על הבאת עולים מארץ זרה לישראל. לאחר תום פעילותו חוזר נחום הביתה, וידו בכל עשייה נדרשת. בשקט ובסבלנות הוא קולט עלייה מכל קצוות תבל, ומקדיש לכך את כל כוחו ומרצו. כל שנותיו הבוגרות נמצא נחום במעגלי העשייה החברתית הציבורית, הן ביגור והן בארץ. אם בתפקידים של ריכוז עבודה, ניהול אלפן ואחריות על מתנדבים הבאים ליגור מכל קצווי עולם. וגם ברפת, במפעל, בחדר-האוכל ובמטבח שלוחה ידו לעזרה. בכל אלה הוא משקיע את “כל הנשמה”, תוך אכפתיות ומעורבות שאיננה מפרידה בין צרכי הפרט ויעדי החברה. באותה מסירות וצורך פנימי לתרום לחברה ליווה נחום בשנת 1968 את בני יגור בשנת השירות שעשו באחזקת קיבוץ יד-חנה (סנש), שהתפרק מיושביו ובני יגור לקחו על עצמם להמשיך ולהחזיקו. בשנת 1970 הצטרף נחום ל”נמרים” – קצינים שהתנדבו לעזור לחיילים בתעלה להחזיק בקו המוצבים – “קו בר-לב” בעת ההפגזות הקשות.
בתחילת שנות ה-70, במסגרת הרחבת השכלתו, יצא נחום לסמינר הדו-שנתי באפעל בכדי להשתלם במדעי הרוח והחברה. שם פגש נחום לראשונה את דינה, אשתו לעתיד. עם שוך קרבות מלחמת יום הכיפורים נשא נחום לאישה את דינה וביחד הקימו את ביתם ביגור והולידו את ארבעת ילדיהם – קרן, כרמית ארז וירין.
בשנת 1983 שוב מעמיד נחום את מרצו וניסיונו לטובת התק”ם, לגיוס משפחות מקיבוצים ותיקים ומבוססים לעזרת קיבוצים חדשים וקטנים. באותה תקופה חלה במחלת עיניים קשה וראייתו נפגעה קשות. אך מוגבלות זו לא מנעה ממנו להמשיך ולתפקד כאדם בריא ללא מגבלות ואף יותר מכך.
משנת 1993 ועד למותו, הוביל נחום במסירות ונאמנות את פרוייקט “בית ראשון במולדת” ביגור. נחום סייע לעולים החדשים לבנות את ביתם החדש בישראל. הוא היה אחראי לכל הכרוך בקליטתם – החל מסידורים ארגוניים וטכניים ועד התמיכה, העידוד, היחס החם והמסירות ללא גבולות שהקלו על קליטתם של העולים במסגרת הקיבוץ בפרט ובארץ בכלל.
בשנת 1997 לאחר שהתגלתה בראשונה מחלת הסרטן בגופו, המשיך נחום בעבודתו, כאילו דבר לא עמד בדרכו. מעבר לעבודתו ב”בית ראשון במולדת” הוא החליט לקחת על עצמו בהתנדבות גם את הטיפול בענייני תיקון ואחזקת המקררים בקיבוץ מתוך רצון אמיתי לעזור לחברים בקיבוץ. בנוסף לכך המשיך נחום להתריע על כל עוול חברתי שצץ ועלה בחברתנו הדינאמית והמשתנה מתוך אמונה כנה ואמיתית בקיומו של צדק חברתי.
בחצי השנה האחרונה נאבק נחום בגבורה במחלת הסרטן שתקפה אותו בשנית. עד רגעיו האחרונים המשיך להיות מעורב בכל המתרחש, הן ב”בית ראשון במולדת” והן בטיפול בענייני מקררים. הוא התעקש לשמור על קשר הדוק עם ממלאי מקומו. בצלילות דעת וכוח חיות בלתי נלאה המשיך לטפל בבעיותיהם השונות של החברים (לעיתים היה קם ממיטת חוליו וצועד במרץ לעבר מחסן המקררים).
נחום לא איבד תקווה לרגע, הוא נאחז בחיים עד לנשימתו האחרונה כשהוא מוקף באהבה ותמיכה של בני משפחתו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • זכרון מאבא

    הלכתי לנוח ולא ציפיתי לחלום

    הלכתי לנוח כשהעצב כה חשוף.

    בשנתי, שמעתי אותך קרוב. דיברת.

    התעוררתי וקראתי לך שתחזור.

    הייתי נחוש אז חזרתי לישון

    ולשחק במגרש שלך.

    קראתי שוב וקולך הדהד. חזרת!

    אולי אני לא משלים עם זה שהלכת

    כי ככה אני מחזיק את העצב ונותן לו לצוף.

    וזה הכי קרוב אליך.

    הזמן אמור לאסוף את השברים.

    השברים יתגבשו מחדש

    כשאני מתוכם מתבגר ומתנפץ.

    אני לא שוכח איך שהלכת.

    פשוט נשארת בכורסא ההיא לתמיד.

    אני מסתובב ומחפש בורות

    לקבור את הבכי שלי.

    היית אומר: “אני לא רואה. אתה העיניים שלי”

    ועכשיו, אני הדמעות שלך

    זולגות בין הסבל, הגעגועים והגאווה

    שהיו בעיניך.

    אני יודע שאתה מקשיב.

    מקשיב כדי לעזור לי להתחזק

    ולהוציא את המשקעים שחלחלו בגופי

    כבר כמעט שנה.

    בגלל זה קראת לי בחלום ההוא.

    ראית את המצוקה ולא יכולת יותר.

    תמיד חיכית שאסתדר בעצמי

    אבל המרחק הזה בינינו

    והחוסר השלמה של שנינו

    הפגישו אותנו ביחד.

    עכשיו אני יודע כמה אהבת אותי

    באמת

    גם כשהיית חי וגם כשאתה מת.

    ירין אבני

    אוגוסט 2005

  • מי יבנה לי בית

    באיזו גישה באת לתפקיד?

    מההתחלה הייתה השקפתי שצריך לגשת לעולים בהבנה ובסבלנות, כיוון שנעקרו מכור מחצבתם, בכל המובנים. אדם שנעקר מהשורשים עובר טראומה, וקשה מאוד לדרוש מהאוכלוסיה הזאת שתפעל תמיד על פי האופן בו פועלים ומתנהלים אתה ואני. צריך להיות פתוחים וסלחניים כלפי מי שהגיע ממציאות קשה יותר, ושנדרש למאבקי קיום והישרדות שאנחנו לא נדרשים אליהם. המפגש התרבותי בין חלק מהעולים שהגיעו ממציאויות כאלו לבין הנורמות עליהן גדלתי, למשל שוויוניות ואמון, לא תמיד היה חלק וקל.

    מה התפקיד לימד אותך על החיים?

    הדבר הגדול שלמדתי בעבודה הזאת הוא סבלנות וסובלנות ויצירת אמפטיה גם לאנשים שלא הולכים בתלם.

    מה קיבלת מהתפקיד?

    אני מהטיפוסים שיותר נהנים לתת מאשר לקבל. עם כל הצרות שהיו, ולא היו הרבה, עצם זה שידעתי שאני נותן לאנשים, עוזר לם בעת צרה… ופעמים רבות באמת הצלחנו לעזור, זה נתן לי סיפוק גדול.

    בראיה לאחור, מה הן דרישות התפקיד?

    קודם כל אדם שאוהב אנשים. שרואה בשירות לבני אדם מקום עבודה ולא יום עבודה. ניהול “בית ראשון במולדת” דורש הרבה יותר מהזמן והמוטיבציה שדורש מקום עבודה של שמונה עד ארבע. דרוש כושר מנהיגות מהסוג שיוצר אווירה שאפשר לסמוך עליך בפתרון בעיות. ברמה האנושית דרושות יכולות של קשר עם אנשים ויצירת אמון.

    מתוך רשימה לסיכום עשר שנות עבודתו של נחום בפרויקט “בית ראשון במולדת”.

    יומן יגור, 29.9.2004

  • נחום אבני

    נחום התהלך בינינו כאדם זקוף.

    תווי פניו ותווי גופו ישרים ומעט מחודדים, וכך גם הליכתו והליכותיו – מישיר מבט ואומר את שעל לבו, ללא כחל וסרק. נדמה לי שעם השנים הוא קצת התעייף והתרכך. ניסיון השנים כופף מעט את גוו. יותר ויותר ראית אצלו את החיוך החם, שהיה שמור אצלו בעיקר למשפחתו ולידידיו הקרובים. אבל מעבר לכך, עדיין ראית במבטו את אותו ניצוץ מיוחד של איכפתיות, שאיפיין אותו כל ימיו.

    – – –

    אומרים שלכל אחד יש שם. נכון גם לומר שלכל אחד יש דמות.

    אם יש משהו שמייחד בעיני את נחום, הרי זה היותו “לוחם”, אדם הנאבק ללא חת על האמיתות שלו ועל אמינותו, והמוכן לשלם את המחיר על כך.

    נהוג להגדיר אדם כאמיץ אם יש לו אומץ פיזי, אם הוא מוכן להתמודד עם סכנות פיזיות. לדעתי, אומץ לב ציבורי הינו גדול ונדיר יותר מן האומץ הפיזי. קשה יותר לצוא אנשים המוכנים לקרוא תיגר על מוסכמות. על דעת הקהל, ובעיקר – על הממסד.

    נחום היה כזה. לא שחסר לו אומץ לב פיזי, אולם הוא היה אחד מיחידי הסגולה שהיו מוכנים לעמוד אל מול הממסד, שהוא תמיד גדול, חזק ומצוייד יותר בכלי האינפורמציה והתקשורת…

    לכן צריך כל-כך הרבה כוח, תעצומות נפש ואמונה בעצמך ובעניין על מנת לקום כל פעם מחדש, להתריס ולהתריע על עוולות ועל דברים לא תקינים.

    כזה היה נחום….

    בהמשך השקיע נחום את כל זמנו ונכונותו בסיוע לחלשים ולנזקקים, בעיקר לעולי “בית ראשון במולדת”, שנפשם נקשרה בנפשו, וכן באחזקת מחסנים ומקררים. תמיד, בכל זמן, מצאת אצלו רצון טוב ונכונות לעזרה.

    – – –

    הוא יחסר לי, ולכולנו, בזקיפות קומתו, ביושרו, באומץ ליבו ובנכונותו לעזור.

    לעתים נדמה לי שדמותו עדיין מהלכת בתוכנו.

    יהי זכרו ברוך.

    אהוד ס”ט

    [בתוך חוברת לזכרו של נחום]

  • תמיד עם חיוך ביישני

    כותבת הרשימה היא בת כיתתו של נחום.

    אנו, ילידי שנות השלושים, גדלנו בבית הילדים הקיבוצי ביגור, במסגרת החינוך המשותף… היחסים בין הילדים היו כמו בין אחים.

    – – –

    נחום היה הבן הבכור בקבוצתנו. נחום היה המצפן החברתי של הכיתה. שקט, לא מרבה בדיבורים כי אם במעשים. כבר מגיל צעיר קשר את חייו עם הדיר והצאן, בתחילה כעוזר לאביו הרועה המסור והמקצועי, ולאחר מכן המשיך בדרך זו לבדו.

    נחום עבד ללא ליאות, שלא לפי גילו הצעיר, תמיד עם חיוך ביישני על פניו. אני זוכרת שב”שבת השחורה” נחום היה זה שהחזיק את ענף הדיר במקצועיות, במסירות ובאהבה רבה.

    בפרוץ מלחמת השחרור נחום דרש להפסיק את הלימודים וליטול על עצמנו את התפקיד של אחזקת ענפי המשק השונים. הוא גם היה הראשון שעזב את ספסל הלימודים והראה דוגמה לאחרים.

    נחום היה איש מופנם, שקט, בעל סבלנות רבה. איני זוכרת שנחום העליב או פגע במישהו אי פעם.

    נחום! אני מתגעגעת אליך ולחיוכך המבוייש.

    אילנה ברנשטיין-גלוברמן

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • עברה שנה – מאת לאה לביא

    עברה שנה –

    האדם איננו עוד.

    אני זוכרת מבט עיניים צלול

    אני זוכרת חיוך.

    אני זוכרת מילים.

    ואתה הלכת איתנו באותם השבילים.

    כשנפגשנו – התחייכנו

    והחלפנו מילה בינינו.

    ועכשיו המילים שותקות!

    והצער עמוק.

    אדם איננו עוד.

    עודך חי בזיכרוני.

    לאה גבאי-לביא

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • מה נחום בשבילנו

    בשנת 2001 מלאו לנחום אבני 70 שנה. אנחנו, משתתפי “בית ראשון” לאורך השנים, החלטנו להתאסף ולברך אותו. היה מדובר במפגש מרגש. אנחנו לא השתנינו אבל הילדים התבגרו, והיתה התלבטות – מי יגיש לנחום את הפרחים? כל אחד מאיתנו היה אסיר תודה על עבודה מיוחדת כלשהי שעשה נחום במיוחד בשבילו – כיוון, סידר, תיקן, הסביר, עזר.

    יצא לנו לראות את העבודה של נחום ממספר זוויות – מלבד העזרה הישירה שקיבלנו ממנו בעשרות מקרים, הרווחנו לא פחות כשלמדנו על מאפייני פעילותו:

    היכולת לעמוד על שלו מבלי ללחוץ.

    יחס נטול העדפות ונטול חשבונות אישיים גם בשעת כעס או קוצר רוח.

    אידיאליזם ללא אשליות.

    שילוב בין האינטרסים של כל משפחה – “בית ראשון” ככלל, קיבוץ יגור, ועד כמה שהדבר יישמע שאפתני – כל מדינת ישראל.

    תכונות אלה ורבות אחרות הביאו להצלחת המפעל בכל התחומים. הקראוונים, בהם הופיעו טלפונים, מזגנים, טלוויזיות ואינטרנט, עשרות עובדי “לגין” וטובופלסט שנושאים באחריות רבה במחלקות שלהם, מאות אזרחי המדינה שהפָּנים הראשונות של ישראל עבורם הם הפנים של נחום… ללא מוחו הפעלתני, רצונו העז ולבו החם של נחום, הדרך הטובה אל הבית הראשון במולדת היתה נפתלת וארוכה בהרבה.

    נחום, אוהבים אותך.

    משפחת קובליוב-לוי (טניה ויבגני)

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • לנחום – כמה מילות תודה

    כשרואים את הקראוונים בכניסה ליגור נדמה שהם בקצה יגור. אך כשמביטים טיפה לעומק מגלים ש”בית ראשון במולדת” נמצא בנקודת הקישור של הקהילה עם מפעל התעשייה ועם הסביבה החיצונית לנו.

    ואכן, עבור יגור, “בית ראשון במולדת” מביע לפני הכל את האופן בו אנו תורמים לקליטת העלייה לישראל. כמו כן מהווה “בית ראשון במולדת” את המקורות לקליטת חברים ביגור, ובנוסף לכך הוא גם מקור פרנסה של יגור.

    כל זאת נעשה בידי אדם אחד – נחום אבני, למעלה מעשר שנים.

    נחום ריכז את “בית ראשון” בהצלחה רבה, תוך שהוא מצליח לנווט בין מכלול הצרכים היגוריים, בין רצונות הסוכנות והגופים הממשלתיים המטפלים בנושאים אלו, ובין משפחות העולים עצמם שאיכלסו את מתחם הקראוונים שנבנה לצורך כך.

    אני יודע שהתודה המרכזית שנחום מקבל היא מעצם העשייה – מעשרות המשפחות שהתערו בישראל, חלקן אף ביגור, בזכות הטיפול המסור שקיבלו. אבל מפעם לפעם, כשמגיעים לצומת בו עלינו להחליף ממלא תפקיד, אנו עוצרים ולומדים על אותו אדם שנשא בעול עד כה, ומבינים מה גדולה היא התודה שעלינו לומר לו.

    בשם מזכירות יגור מהעשור האחרון, ובשם יגור כולה – נאמר כאן תודה.

    תודה רבה לך נחום.

    ספי בארי – מזכיר יגור

    [בתוך חוברת לזכרו]

  • ענייני דיומא – לקט מדברי נחום

    בחברה שלנו חלו בשנים האחרונות תהליכים כלכליים וחברתיים עמוקים, שהביאו לשינויים רבים. בעבר היתה הזדהות רחבה יותר של הציבור עם הצוות המוביל, דהיינו המזכירות. כיום אין בתוכנו אחידות רעיונית, חברתית או כלכלית, ובכדי שהיומן יוכל לשקף את החיים במשק עליו לדאוג שיהיו בידיו מקורות אינפורמציה אחדים על הנושא…

    אחד הגורמים שהביאו לנתק בין מוסדות המשק ו”הרוב הדומם” נובע מכך, שבנושאים כמו כלכלה וחברה מסתירים מן הציבור חלק מן המידע, העובדות, המספרים והשיקולים שהביאו להחלטה זו או אחרת. כיום ב”דפי יגור” אין הדים לשינויים החלים בחברה שלנו. אין משתקף בו מגוון הדיעות השונות. על פי היומן, שום דבר אינו שנוי במחלוקת, וזה נראה בהחלט לא טבעי ולא נכון ומתעלם מהאינטליגנציה של החבר…

    מאז שאני זוכר את יגור, אנשים נמנעו מלהביע בפומבי דעות מנוגדות לדעתם של בעלי התפקידים. הביקורת קיימת. בטעות סבורים האנשים שאם יפרסמו ביקורת יפגעו בכבודו של “בר הפלוגתא” שלהם. הביקורת מוצאת לעצמה אפיקים אחרים לצאת ולבצבץ, ובדרך כלל מגיעה כרכילות קנטרנית. האיש מן השורה חושב ש”אין טעם לדבר. בין כה וכה הדברים נופלים על אוזניים אטומות”. או “אם אומר את הדברים בקול רם זה יעלה לי ביוקר”…

    האסיפה כיום איננה משקפת את דעת רוב החברים. אין דנים בה בבעיות עקרוניות. אני אומר לבעלי התפקידים: אתם משרתי הציבור וצריכים למצוא את הדרך להקשיב ולחוש את רחשי הלב של הציבור. המשפט “מי שרוצה להתנגד יעשה זאת בצינורות המקובלים” אינו פוטר שום בעל תפקיד מהחובה להקשיב לדעות אחרות…

    לפי המנטליות הקיבוצית לא ניתן להשמיע ביקורת בפומבי, ואין עידוד לכך מצד מוסדות החברה במשק. הביקורת נשמעת מאחורי גבו של מי שנושא בתפקיד, ובכך לעיתים היא הרסנית…

    לדעתי, מוסדות המשק חייבים להיות מאורגנים, כך שמשא ניהול חיי הקיבוץ יתחלק בין מספר אנשים רב יותר. בשיטה הנוכחית נדרש מחברי המזכירות תיפקוד של סוּפר-מן, כמו בסרטים, וגם אז אינו יכול תמיד לפתור את הבעיות…

    לדעתי צריכה להיות רוטציה בתפקידים, וזה כמובן מנוגד לגישה המחייבת בחירה סלקטיבית במתאימים ביותר. לכן המטרה היא בעצם לתקן את המערכת כולה, ובכך לאפשר גם לבעלי 90% מהכישורים לשאת בעול. אני גם חושב שלא נותנים לכל החברים צ’אנס להיבחר. ישנם חברים רבים שאילו ניגשו והציעו להם תפקיד היו מקבלים את ההצעה…

    מתוך ראיון עם נחום על ביקורתו כנגד “דפי יגור” ותחומים נוספים בחיינו

    [יומן יגור, 22.12.1989]

  • זכרונות מנחום אבני

    כמה מילים על נחום אבני

    בתחילת שנות החמישים, לפני שהתחלנו לעבוד (בכיתה ה’) גילינו (מנחם ברנשטיין, שלמה נהרי, ואחרים) את נחום אבני עם עדר הכבשים… הוא הפך למעין אתר נייד עבורנו (להבדיל מהרפת , לגין, מחסן התבואות. הכרמל והקישון ועוד… שמקומם לא מש). נהגנו לחפש את העדר כדי לבלות בחברתו של נחום. גילינו עד מהרה שהוא מזהה ומכיר כל כבשה וכבשה. כששאלנו על כבשה כלשהי מבין השלוש מאות ויותר שרעו בשטח, היה נחום מחייך את חיוכו השלו ומציין את המספר בן שלוש הספרות שהוטבע על פחית באוזנה של הכבשה. אחד מאיתנו היה ממהר לבדוק, ונחום תמיד קלע בול. בשלב מסוים התחלנו לבחון אותו על הייחוס המשפחתי של הכבשים, הוא ידע להגיד במדויק מי האימא ומי האחות או הסבתא וגם מי האבא.של הסבתא …

    הוא היה גבוה ורחב כתפיים וכשלמדנו בתנ”ך על שאול שנאמר עליו: “שהיה משכמו ומעלה… ונחבא אל הכלים…” הצטיירה דמות שאול בדמיוני בדמותו של נחום, גבוה מעל כולם, משתופף כמבקש לכנס את כתפיו על מנת שלא להתבלט. לנחום היה שפם וחיוך נצחי וסלחני ותמיד אחוז בין שפתיו עלה עשב. אהב להקשיב ברצינות לקשקושי הילדות שלנו. ומה מוזר כיום שנקבר ממש בחלקת השדה שגבלה אז בבית הקברות (אותו שדה-שלחין שקודם לכן עובד כחלק מגן הירק על ידי רחל ויצחק תמרי ושלפני כן היה חלק מהכרם), שם נהגנו להעביר את הזמן בחברת נחום.

    חלפו יותר מחמישים שנה שבמהלכן לא התראיתי עימו , אך דמותו המיוחדת צרובה בי.

    נחמיה הר-פלד (הרצפלד)

  • קרן נפרדת מאבא

    תמונה שעולה בזכרון,

    אני ואתה במסדרון בית החולים.

    אור יום.

    ריח חריף של חומרי חיטוי ושתן באוויר.

    עגלות אוכל, חולים במיטות וכסאות גלגלים

    ממהרים להגיע ליעדם.

    אתה מאד רזה,

    בגדיך תלויים על גופך.

    אתה שפוף מעט.

    כובע מצחייה אדום מגן על ראש עדין.

    משקפי שמש גדולות מכסות עיניים עייפות.

    קשה לך ללכת.

    ידי אוחזת בידך הגדולה, היציבה

    (כאילו שבה המחלה לא פגעה).

    שנינו צועדים באיטיות.

    צעדינו שווים.

    אנו מתקדמים לעבר חדר הטיפולים.

    באותו הרגע חשתי קרובה ושלך.

    הרגשה של מלאות חיממה את ליבי.

    אתה הלכת מבלי שהספקתי להיפרד ממך.

    מבלי שאמרנו מילים אחרונות.

    מעולם לא דיברנו על המוות

    ועל מה שיקרה אחריו.

    פחדתי לגעת במילים ולומר אותן בקול.

    גם אתה פחדת.

    האגרוף נשאר קמוץ.

    לא האמנת שהגוף ירפה.

    גם אני לא האמנתי.

    רציתי לחבק אותך.

    שנאמר מילות נחמה אחד לשנייה.

    לא דיברתי.

    שתקת.

    אני רוצה לדבר איתך,

    לבכות איתך.

    לצעוק.

    רק עוד פעם ללכת לצידך, כשידינו שלובות

    (ללא חומות של שתיקה ופחד בינינו).

    אנחנו צוחקים, שואלים, עונים שלווים.

    אבא, לא הספקתי לומר לך

    אז אני אומרת עכשיו:

    אני אוהבת אותך. לבי קשור בנשמתך.

    כל יום שעובר נושאת

    את כאב ההשלמה שבמותך.

    אוהבת ומתגעגעת כל-כך.

    קרן