נפתלי הורביץ

21/07/1902 - 24/06/1979

פרטים אישיים

תאריך לידה: ט"ז תמוז התרס"ב

תאריך פטירה: כ"ט סיון התשל"ט

ארץ לידה: פולין

שירות בטחון: צבא פולני

עבודה: לגין

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: אולגה הורביץ'

נפתלי הורביץ

נפתלי נולד בלבוב שבפולין בשנת 1902. למד רפואה באוניברסיטת לבוב. כמתמחה בבית-החולים סבל מאנטישמיות והלך לשרת בצבא הקבע של פולין. הגיע לדרגת קצין, דבר שנחשב באותם ימים הישג נכבד ליהודי.
בשנת 1928 נשא את אולגה לאשה.
במלחמת העולם השנייה עבר עם הצבא הפולני לרוסיה, נלחם בחזית, הצטיין בקרבות וזכה במדליות. עם גמר המלחמה שב לפולין ומשם עלה ארצה עם אולגה ב-1948 והגיע ליגור. בשנת 1967 החזיר את אותות ההצטיינות לממשלות פולין וברה”מ במחאה על יחסן למדינת ישראל.

שנים רבות עבד ב”לגין” במסירות ובהתמדה. כשחלה, למד את מלאכת האריגה ועבד בה עד יומו האחרון.

נפתלי נהג לחסוך מתקציבו האישי ולתרום לקרן הבטחון.

את גופתו צווה למדע.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • בשליחות מיוחדת

    ב-8 בינואר 1955 מלאו 12 שנה ליום כניעתו של צבא פון-פאולוס – הניצחון במערכה האכזרית ביותר נגד מכונת המלחמה הנאצית האיומה. לרגל היום הזה יכולה יגור להתברך בעובדה ששניים מלוחמי סטלינגרד נמצאים בין חבריה – נפתלי הורביץ ומרדכי דולברג.

    וכך מספר נפתלי הורביץ:

    בזמן שצבאות היטלר התקרבו בקצב עולה וגובר אל סטלינגרד, הייתי בבי”ס צבאי מיוחד ליד ריאזאן. בטרם סיימנו את לימודינו נשלחנו, אני ויתר התלמידים, לחזית, לקטע המרכזי. יחידתנו נועדה לחפות על הנסיגה של הצבא האדום, וכך התקרבנו עד שערי סטלינגרד, שם צורפנו למחנה של מרשל רדימצ’וב.

    סטלינגרד היתה שותתת דם; כל מבואותיה נחסמו, וללוחמים נשאר רק להיספות במימי הוולגה או להילחם עד הסוף.

    באחד מימי ינואר 1943 נקראתי אל המטה של הפולקובניק, שהיה מפקדי הישיר. המטה “שכן” בחפירות, מתחת לבית החרושת “הבריקדה האדומה”, אחד משלושת בתי החרושת לטרקטורים על שפת הוולגה, שעדיין החזיקו מעמד, ועד לזמן האחרון עוד יצרו טנקים במקום טרקטורים.

    חיינו בבונקרים, ללא אספקת מים ומזון; להסקה ולמאור שימשו לנו קופסאות שימורים מלאות נפט ובנזין (כי בקור הגדול לא נדלק הנפט לבד). חולים – לא ניכר מקומם בינינו, כי חוץ מהפצועים קשה היו כולם לוחמים…

    ובכן, הפולקובניק הטיל עלי להגיע – ויהי מה – לקאלאץ’ שעל הדון, אל צבאו של רוקוסובסקי, ולהעביר אליו בעל-פה הוראות מיוחדות, הקשורות בתיאום פעולת הכיתור הגדולה שהצבא האדום הכין נגד הגרמנים. לא היה אמצעי-קשר אחר. בחוטי הטלפון שעברו במרתפים שלנו שמענו את שיחות הגרמנים, ובמַקלטים מוזיקת ריקודים שלהם; לו היינו אנו משדרים באלחוט היו מגלים מיד את מקומנו. היה צורך להקריב אנשים לעשרות לצורכי קשר בלבד.

    יצאתי ב-2 בלילה עם יחידת קומנדו, בין חורבות העיר וצבאות האויב, עד שהגענו לערבה מכוסת שלג, והיחידה התבצרה ביער קרוב לשֵם סיורים ופעולות חבלה בעורף האויב. אני, בלווית סמל אחד, המשכתי ללכת בלילות, וביום היינו מסתתרים ביערות. בתי הכפרים היו הרוסים ברובם, ורק איכרים בודדים נשארו בהם. הפרטיזנים התרכזו במעבה היערות, ולשָם פחדו הגרמנים להיכנס. מצאנו פרטיזנים אשר השתוממו לשמוע מפינו שהצבא האדום עודנו קיים בכלל.

    כעבור שבעה ימים הגענו לקאלאץ’. מסרתי את ההוראות ומיד חזרנו. בדרך חזרה נפל חברי מכדורים מן המארב, ובחלקי נפל להימלט. בקושי רב, במרחבים המושלגים, מצאתי את יחידתי, ולפי ההוראות חזרנו ביחד. שוב חצינו את קווי האויב, אבל “הבריקדה האדומה” בינתיים כבר אבדה לנו ומצאנו את המטה בחפירה אחרת.

    בזה נגמר תפקידי. למחרת הוטל עלי בשליחות חדשה להגיע בדרך עקיפין להרי הקווקז. כעבור שלושה ימים התחילה ההסתערות הכללית, המתוכננת היטב, של הצבא האדום.

    עם כל מה שעבר עלי בימים אלה, הנני גאה שנפל בחלקי להשתתף במערכה ההיסטורית הזאת.

    סופר ע”י נפתלי הורביץ

    יומן יגור, 7.1.1955

  • אין צורך במדליות שלהם

    נפתלי הורביץ החזיר את המדליות הפולניות שהוענקו לו בזמנו:

    צלב כבוד, שיחרור ורשה, אודר-נייסה-בלטיק, גרונוולד ברלין, ניצחון וחופש.

    כמו כן שתי מדליות רוסיות.

    – – –

    הרוסים והפולנים קיבלו עכשיו מלאי גדול של מדליות, ויוכלו להעניק אותן ל”גיבורי” מצרים,

    סוריה וירדן, אשר בהשראת רוסיה וגרורותיה רצו להשמיד את ישראל.

    יומן יגור

    14.7.1967

  • נרקומן שגנב נתפס בחיפה

    מר נפתלי הורביץ, בן 60, חבר ועד החיילים המשוחררים ואיש משק יגור, גבר אתמול על נרקומן צעיר, אשר גנב אמפולות פורפיום מתוך בית מרקחת וניסה להימלט מהמקום.

    – – –

    אשה הבחינה בו, פנתה אליו בצעקה: “מה אתה עושה?”

    הפורץ החל לברוח, אולם מר הורביץ, שניגש אותו זמן לבית המרקחת, החל לרדוף אחריו ותפסו. הוא הצליח להפיל את הבחור הצעיר והחסון על המדרכה, והחזיקו עד שאנשים אחרים הגיעו למקום ועזרו לו להסגירו לידי המשטרה.

    מעריב, 21.5.1962