נתן גור

10/10/1905 - 10/11/1988

פרטים אישיים

תאריך לידה: י"א תשרי התרס"ו

תאריך פטירה: א' כסלו התשמ"ט

ארץ לידה: פולין

תנועה ציונית: החלוץ, קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: מניה גורפינקל

נתן (נטע) גור (גורפינקל)

גורפינקל – גור נולד בפולין בשנת 1906 בעיירה לודויפול. אמו נפטרה בהיותו כבן 10 ועול פרנסת 6 ילדים וחינוכם נפל על כתפי האב. גורפינקל שהיה השלישי לאחיו ואחיותיו, הצטרף בגיל צעיר לתנועת “החלוץ” והיה חבר בהכשרת קלוסובה. נשלח על יד ההכשרה לפלוגת דומברביצ’ה ושהה בה כשנה, כשעיקר עבודתו היה במנסרה לעיבוד לוחות עץ – אשר הייתה מקור פרנסה עיקרי וכמעט יחיד של הפלוגה. התנאים בדומברביצ’ה היו אז קשים ביותר. דלות רבה שהתבטאה בלבוש, דיור ורעב יום-יומי. סגירת שערי הארץ בפני עלייה וכן, הניתוק החד מהמשפחה והבית היו הדבר שהשפיע ביותר על מצב הרוח אשר נע בין יאוש ותקווה להגשמה ציונית.
בשנת 1930 עלה גורפינקל לארץ והגיע ישר ליגור עם חברים נוספים מההכשרה. אחיו ואחותו שהיו חברים ב”השומר הצעיר” עלו אף הם ופנו לקיבוצים אחרים. מכל משפחתו אשר נשארה בפולין ונספתה בשואה נשאר האח שלמה אשר הגיע ליגור לאחר מאורעות המלחמה, חי עמנו מספר שנים, עזב לרחובות ונפטר לפני שנים ספורות.
ביגור פגש גורפינקל את מניה אשר עברה גם כן את הכשרת קלוסובה, הקימו יחד משפחה ונולדו להם חיים, רוחיק ואלי. מניה נופלת למשכב ואינה מתאוששת, וגורפינקל נשאר, כאביו בשעתו, עם שלושת ילדיו הרכים.
עובד כמנהל עבודה במחצבת 4.5. קפדן וזהיר. העבודה ממלאת את יומו ואת כל ישותו. מוצא דרך להקל על נהגי המשאיות של יגור בציפיה להעמסת אבנים וכן לקבלת יותר הובלות ביום.
עם פיתוח ענף הפלחה – מצטרף גורפינקל ועובד בו שנים רבות. לאחר מכן עובד מספר שנים ב”לגין” ובשנותיו האחרונות – בטובופלסט.
גורפינקל זכה ל-10 נכדים ו-2 נינות אשר שמרו עמו על קשר הדוק וחם במשך כל השנים למרות המרחק.
בשנותיו האחרונות טופל במסירות רבה ע”י אלי אשר נשאר יחיד מבניו ביגור.

מהלך לו בשביל העולה לחדר-האוכל, סיגריה בזוית הפה, קצרה, עם אפר בקצה, ארוך ארוך שאו-טו-טו נופל, ידיים בכיסי המכנסיים או שלובות מאחורי הגב. בדיחות דעת, והערות לעוברים ושבים. פעמים רבות באידיש שלא הבנו.
זאת התמונה שנשארת בזכרון הקיבוצי שלנו.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • אבא שלי

    אבא שלי,

    ביום שישי, ב’ בכסלו, 11 לנובמבר 1988 ליווינו אותך בדרכך האחרונה. בעצם, מכבר נטשת אותנו וחיית לך בעולמך שלך את שנותיך האחרונות. אנחנו באנו לבקר אותך, אבל ליצור איתך קשר היה קשה. לעתים נדמה לי שבכל זאת אתה מכיר אותי ושמח אלי, אבל חוסר הוודאות העכיר את רוחי והיקשה עלי את הביקורים… למרות הכל, היית אבא שלי ואני הייתי הבן שלך, גם בימים קשים אלה.

    אבל אל ניתן לימיך האחרונים להעיב על ימיך הטובים, בהם היית בגדולתך.

    היית חקלאי למופת, חי את האדמה והגידולים בכל רמ”ח איבריך, והצלחת להחדיר זאת גם בנו. זכורים לי הימים היפים בהם עבדת במספוא, נוהג עגלת-ירק עמוסה לעייפה, מחזיק במושכות ומנפנף בשוט, פולט קללה עסיסית לעבר הפרדות, כזאת שהיתה מיוחדת רק לך, והן היו טסות הביתה כאילו שמעו את ברכת הדרך שלך. ואם הצלחת להשיג את שאר העגלונים ולעשות הובלה אחת נוספת, היית מאושר ביותר…

    יותר מאוחר החליפו הטרקטורים את הבהמות ואתה החלפת את המושכות בהגה, באוליבר הישן ובפרמלים למיניהם. ואתה דיברת אל הטרקטורים באותה שפה של הפרדות, והם – גם הם היו מבינים אותך, והספקי העבודה אצים ורצים, כאילו השתתפת בתחרות.

    עונת הקציר היתה אהובה עליך במיוחד. היית מתחיל לקצור את השחת במקצרה, דרך קציר החיטים בקומביין והסורגום יותר מאוחר. ריח קציר השחת ואבק קציר החיטים היה מלווה אותך כל העונה…

    בצד המסירות הרבה לעבודת האדמה גידלת אותנו, שלושת ילדיך. היית לנו אבא ואמא כאחד. בנית לנו קן חם ואוהב שליווה אותנו בילדותנו ואחר-כך בכל שלב בחיינו. היה לנו טוב ונעים לבוא אליך, גם כאשר נטשנו את הקן והלכנו כל אחד לדרכו. לך היתה קשה הפרידה מאיתנו, אך לא אמרת כלום והבלגת.

    – – –

    נוח על משכבך, אבא יקר. ינעמו לך רגבי העפר של אדמת יגור שכה אהבת. למראשותיך הכרמל בכל הדרו, ולרגליך עמק זבולון עם אדמות הפלחה האהובות, שאותן עיבדת רוב ימי חייך. אנחנו נזכור אותך כאבא שלנו בתקופתך היפה.

    יהי זכרך ברוך.

    חיים

    בחוברת ליום השנה

    נובמבר 1989