סונקה גרובר

11/11/1911 - 23/01/1997

פרטים אישיים

תאריך לידה: כ' חשון התרע"ב

תאריך פטירה: ט"ו שבט התשנ"ז

ארץ לידה: רוסיה

שירות בטחון: פלמ"ח

תנועה ציונית: קלוסובה

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: ברל רפטור

אחים ואחיות: יוסף גרובר

סונקה גרובר

סונקה נולדה בשנת 1911 בעיירה ז’לוצק ברוסיה, לאביה שלמה-יעקב ולאמה בתיה-לאה. היא הייתה הבת השישית במשפחה. סונקה למדה כשנתיים בגימנסיה “תרבות”. בתום הלימודים יצאה להכשרה בגוש קלוסובה ועבדה שם במנסרה של עצים.
סונקה עלתה ארצה כספורטאית במסגרת המכביה הראשונה בשנת 1932. באותה שנה הגיעה ליגור. ביגור מילאה סונקה קשת רחבה של תפקידים. היא הייתה מרכזת משק, גזברית ושנים רבות ריכזה את הנהלת החשבונות. סונקה הייתה ממעצבי תוכניות הלימודים של מרכזי המשק בתנועה הקיבוצית, ושם גם לימדה על מבנה הקיבוץ.
בתקופת המצור על יגור לאחר ה”שבת השחורה”, הייתה סונקה אשת הקשר בין יגור ליישוב בחיפה. היא שרתה גם בפלמ”ח בשנים 1943 – 1947.
יוסף, אחיה של סונקה, שהיו לו קשרים מאוד מיוחדים איתה, הגיע בעקבותיה ליגור. הוא למד כאן בבית הספר ואף היה מורה. עם הפילוג הוא עזב את יגור ומילא תפקידים בכירים בחינוך.
סונקה הכירה את ברל רפטור בפלמ”ח וקשרה את חייה איתו. בשנותיו האחרונות הקדישה את כל זמנה לטיפול מסור בו, בלי לוותר על עבודתה בהנהלת החשבונות. לאחר מותו של ברל עזבה את הנהלת החשבונות, עברה לעבוד במשתלה והתמידה בעבודתה עד שכוחה תש.
בשנותיה האחרונות למדה סונקה היסטוריה כללית של ארץ-ישראל בהתמדה ובמסירות כהרגלה משנים עברו.
בחודש מאי, לאחר אישפוז בבית חולים, עברה להתגורר בבית אחוה, וגם משם גילתה עניין בכל הנעשה ביגור, שהיה עבורה הבית.
עד אתמול, כשכלו כוחותיה במאבק על החיים.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • סונקה – אשה חכמה

    רבים מחברי יגור היום אינם יודעים מי היתה סונקה, מה חלקה ותרומתה ליגור.

    על חריצותה, מוסר העבודה שלה, גישתה החכמה לשאלות חברתיות ומשקיות ועל חלקה במאבקים שהיו לה לקבלת מכסות ייצור, שמירה על זכויות מים וקרקע והבראת המצב הכספי-כלכלי של יגור, בייחוד בשנות ה-60, עם הנהגת מסגרת “האשראי המרוכז” של משרד החקלאות.

    בכנס שהיה בבית מזכירות הקיבוץ המאוחד בסוף שנות ה-50, ישבתי והקשבתי לדובר מבעד לרחש ההומה של משתתפי הכנס. כשגמר לדבר עלתה סונקה לדוכן לשאת את דברה. סונקה היתה אז מגוייסת לוועדת המשק של הקיבוץ המאוחד, להדרכה בהנהלת החשבונות.

    ואז, בתוך הרחש של אי-קשב, אני שומע לצידי איש צעיר אומר: “שקט בבקשה, עכשיו מדברת אשה חכמה”.

    בשנים הבאות שמעתי שוב ושוב את הד האמירה הזאת בפגישות עם חברים רבים ושונים בקיבוצים.

    – – –

    היה בה שילוב של יכולת בלתי רגילה, חריצות שאין לה גבול והרגשת שליחות בכל מעשה….

    ההספקים שלה בעבודה היו אדירים. כששאלו אותי מה שלום סונקה הייתי עונה: פעם היא עשתה עבודה של שישה אנשים, עכשיו רק של שלושה.

    מעולם לא ראיתי אותה מזלזלת באיש. היתה מסבירה בסבלנות שוב ושוב את מה שלא הובן, גם לנודניק הכי גדול.

    – – –

    סונקה קיבלה על עצמה את הגזברות באחת התקופות הקשות ביותר ביגור. היום קשה להבין איך בכלל ניתן היה לנהל גזברות בתנאי לחץ כאלה, כשבכל סוף חודש היה צריך לגייס גמ”חים ליום אחד כדי להתיישר בבנק. סונקה נשאה את העול הזה ביכולת אדירה, כאשר כל הלחץ רובץ עליה וכלפי חוץ הכל מתנהל כאילו בנחת. היא הובילה את המהלך הקשה של כניסה להסדר “האשראי המרוכז”, כשהבנקים הגדולים רואים ביגור תפוח-אדמה לוהט שלא רוצים להחזיק ביד. אני זוכר את ההערכה והכבוד שרחשו לסונקה כל המשתתפים בדיונים המפרכים, על בקיאותה ויכולתה להציג את נתוני יגור בבהירות.

    בתוך המעורבות של סונקה בצד הכלכלי של יגור אפשר לראות חלון לצד האחר, החברתי, כאשר עם תום תקופת הגזברות היא באה בהצעה לרכוש ב”מכה אחת” מקררים לכל החברים.

    בשבילי, כשאני מסתכל על יגור, אני רואה את פועלה של סונקה כנדבך קיים, שזור בין עבר הווה ועתיד.

    בצד מעורבותה בנעשה במשק חייתה סונקה בצנעה את חייה הפרטיים. היו חברים מעטים שפיזרו בחצר המשק דיבורים שמקורם בצרות-עין, רשעות וראייה חד-מימדית של חיי הקיבוץ. אני יודע עד כמה הכאיב לה הדבר. ראויה סונקה שיבקשו ממנה סליחה.

    ואני אומר תודה!

    יוחאי שלם

    יומן ליום השלושים

    פברואר 1997

  • סונקה

    כשאני חושב על סונקה אני חושב על מספר דברים: על מסירות, על יושר, על כבוד עצמי ועל סקרנות. אבל מעל הכל – על חברוּת.

    אמרה לי עליזה בדמור, כאשר נפגשנו לאחרונה, שלזכותה של סונקה עומדת העובדה שהיא קרבה חברים צעירים לנושאי כלכלה. אין ספק שסונקה היתה אשת מקצוע. היא כיוונה, הנחתה וליוותה את נושאי הכלכלה והכספים של יגור במשך עשרות שנים: כגזברית, מנהלת חשבונות ראשית, ובעיקר כ”סונקה” – אדם שהפך למוסד בפני עצמו. בהזדמנויות שונות, כאשר צצה בעיה רגישה, היינו שואלים: התייעצתם בעניין זה עם סונקה? שוחחתם איתה? ידענו שתמיד נמצא אצלה הערכה שקולה ומבוססת. לעתים גם התלוצצנו: מונח ה”20% של סונקה” הפך לשם דבר. כאשר מישהו היה מביא הערכת הוצאות של פרוייקט או השקעה, סונקה היתה נוהגת לומר: “ואני מוסיפה לזה עוד 20%”. כמעט תמיד היא צדקה, אם לא למעלה מזה. הניסיון וחוכמת החיים שלה הוכיחו את עצמם.

    אבל אני מאמין שייחודה של סונקה התבטא בעיקר בחברות. מעטים האנשים שידעו כמו סונקה לשמור על קשרים לאורך זמן – גם מעבר לקשרי העבודה השוטפים. כאשר באת לדירתה להתייעצות, תמיד היית פוגש במאור פנים, כוס תה חמה, ותמיד נמצאו קוביות שוקולד על שולחן ההגשה הקטן.

    – – –

    סונקה היתה גם אישיות עם יושר מקצועי, כבוד עצמי וכבוד לזולת. יותר מזה – היושר שלה היה אמיתי ואנושי, כזה שרואה את האדם מעבר לכל השיקולים הטכניים…. מעבר לשיקול המקצועי היא שימשה כמשענת ועמוד שדרה ציבורי-מצפוני שתמיד ניתן היה לסמוך עליו.

    יותר מאוחר – שלא מרצונה – התרחקה סונקה ממוקדי קבלת ההחלטות. באותה תקופה לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה, שאילו סונקה היתה שם היו יכולים להימנע מספר משגים.

    – – –

    בהמשך, כאשר סונקה חשה שהשפעתה – בעיקר החיצונית – קטנה, היא החליטה לפרוש… למרות גילה המבוגר היא עשתה שינוי חד ועברה לעבוד במשתלה. רבים מאיתנו זוכרים את סונקה הקטנה צועדת לעבודתה עם הכובע הגדול ששמר עליה מקרני השמש.

    כן, והיתה גם הסקרנות הגדולה, סקרנות לאנשים ולסביבה…. בתקופה זו היא גם החלה לפתח עניין בנושאי ידיעת הארץ, נרשמה לקורסים של “יד בן-צבי” והתמידה בטיולים ובסיורים ברחבי הארץ…

    – – –

    סונקה שימשה לרבים מידידיה מוקד של אור וחום. כאשר עברנו בקרבתה במהלך חיינו האישיים והציבוריים, זכינו להנות מאורה ומחומה – מתבונתה ומידידותה…

    יהי זכרה ברוך!

    אהוד סט

    יומן ליום השלושים

    פברואר 1997

  • קרושין

    בית הורי ברפלובקה אשר בווהלין היה כעין אי ארצישראלי בעיירה. כל הבנים והבנות בביתנו למדו וידעו עברית ושאפו לעלות לא”י. מבין תשעת הילדים שהיו בביתנו זכו שמונה לעלות, ורק אחינו הצעיר לא הספיק לעלות ונספה עם הורינו בשואה.

    הייתי חברה ב”השומר הצעיר” ופעילה ב”קן”, אך בשלב מסויים, בשנת 1930, חשתי שעלי לעשות מיד צעד ממשי לשם עלייתי ארצה. החלטתי לצאת מפולין בכל המהירות – ויהי מה. בחרתי לצאת לקיבוץ הכשרה כללי, מתוך דחף פנימי. עזר לי בכך אריה אברך ז”ל, שנזדמן באקראי לעירנו.

    לאבי היה בית מלון ומפעם לפעם היה יוצא לתחנת הרכבת לפגוש אורחים הבאים להתאכסן בעיירה. ידוע היה שסימן ההיכר בלבושם של צעירי “החלוץ” הוא מעיל עור, וכל בעל מעיל עור הוזמן על-ידי אבי לבוא אל ביתנו. כך פגש שם אבי גם את אריה אברך והביאו אלינו. אברך היה אז מזכיר המועצה הגלילית בווהלין, וסיפרתי לו על החלטתי. כעבור זמן-מה קיבלתי ממנו “אישור” לצאת להכשרה בקליבן, פלוגת קלוסובה.

    בקליבן נמצאו אנשים מעטים והעבודה היתה במנסרה. במקום היה גם בית הבראה לחולים ולנופשים מקלוסובה, ואף שם עבדו כמה מהחברות של הפלוגה…

    עשיתי בקליבן שבועות אחדים. סודרתי לעבודה במנסרה, במיון “פרקטים”, אך כעבור זמן-מה פחתה העבודה ונאלצנו להעביר את אנשי הפלוגה למקומות אחרים.

    נשלחתי לדומברוביצה ושהיתי בה חודשים מספר. התנאים היו קשים, ידענו ימים של רעב. העבודה לא הספיקה לכולנו ונתקבלה החלטה לאשר את החברים לעליה ולשלחם לבתיהם, שיחכו שם עד שיתקבלו סרטיפיקטים… אני התנגדתי להחלטה זו. אמנם לא הייתי בקלוסובה אך הזדהיתי בכל לבי עם עקרון ההכשרה הקבועה, כמקובל בקלוסובה, כדרך לכל חלוץ עד עלייתו לארץ.

    בו בזמן נמצאה עבודה למספר חברים בקרושין, מקום נידח ביער, מרחק של 25 ק”מ מדומברוביצה. נשלחנו לשם 20 איש, 16 בחורים ו-4 חברות. גרנו בצריף קטן. המיטות היו מסודרות כאצטבאות זו על זו, והמיטה שלי היתה על אחת האצטבאות העליונות.

    עבודתנו היתה במנסרה ואני התמחיתי במיון “פרקטים”. עבדנו בקבלנות ויום העבודה נמשך הרבה שעות, אך המשכורת שקיבלנו היתה טובה למדי, בתנאים ההם. אחרי יום עבודה ארוך, בשובי לצריף שלנו הייתי עולה למיטתי אשר למעלה, ושוקעת בקריאת ספרים. אז עשיתי לראשונה הכרה עם ספרות אידיש, וכן נמשכתי לספרי עיון בבעיות הציונות הסוציאליסטית. עבודה וקריאה מילאו את כל חיי. באופן כללי היתה לי הרגשת בדידות בחברה שבתוכה חייתי…

    בשנת 1932 באה עליית ה”מכביה”. ביום בהיר אחד בא אלינו חיים-לייב פיש, פנה אלי וקרא לי לצאת איתו אל מחוץ לצריף, והודיע לי בחשאי שאושרתי לעליה לארץ באופן בלתי-ליגאלי ועלי לצאת איתו מיד לדרך. החברים בקרושין לא ידעו כלל “מה הולך פה”. רק אחר-כך נודע כי האישורים לעלייה זו הועברו בכל המקומות באורח סודי, לפי קביעת המזכירות המרכזית בקלוסובה, בסמכותו של מרכז “החלוץ”, מטעמים מובנים.

    מיד חזרתי לצריף ונטלתי את המזוודה שלי עם חלק מחפצי האישיים, והלכתי עם פיש לתחנת הרכבת באנטונובקה, שהיתה במרחק של 27 ק”מ מקרושין. את המזוודה שלי תלינו על מקל ושמנו על כתפינו, וכך צעדנו שנינו ברגל דרך יער, עד שהגענו עם חושך לתחנת הרכבת, משם הגעתי לרפלובקה, לבית הורי, להפתעתם הגמורה.

    הדבר היה בחודש ינואר 1932, וכיוון שעליית ה”מכביה” נקבעה לימי הפסח – יצאתי עוד בינתיים לוורבה, ואף שם המשכתי בעבודות במנסרה. שם פגשתי חברות רבות מקלוסובה, בתוכן גולדה מינץ, ז’ניה מנדל ועוד.

    בחודש מרץ 1932 נשלחתי סופית הביתה, להכין את הניירות שלי ולעשות את כל שאר הסידורים הדרושים לקראת העלייה לארץ, ובסוף החודש הגעתי עם עליית ה”מכביה” לארץ.

    סונקה גרובר

    יגור, אוקטובר 1975

    בתוך “ספר קלוסובה”, עמ’ 192