סופי טנא

11/04/1943 - 29/03/1998

פרטים אישיים

תאריך לידה: ו' ניסן התש"ג

תאריך פטירה: ב' ניסן התשנ"ח

ארץ לידה: הולנד

מקום קבורה: יגור

מסמכים

לא מצורפים מסמכים

משפחה

בן/בת זוג: עמירם טנא

אחים ואחיות: ריט דה-פייטר

סופי טנא

סופי נולדה בהולנד בעיירה פפנדרכט ב-4.11.1943 להוריה קורנליה ולוינס דה-פייטר ואחות לריט. המשפחה עברה לעיר דובלדם, בה עברה עליה ילדותה. בגיל 16 התייתמה מאמה. סופי סיפרה על עצמה כי מתמיד אהבה ילדים, ומתמיד חלמה לטייל בעולם, ושני אלה אכן קבעו בבחירת דרכה כאישה צעירה. בחירתה הראשונה הייתה בלימודי חינוך מיוחד ומלאכת יד. היא יצאה את הבית לקולג’ למשך ארבע שנים, ומשם המשיכה בהוראה לילדים בני 11-12. בעודה עוסקת בהוראה, פרצה מלחמת ששת הימים, וגורלה של ישראל אשר נגע לליבה הביא אותה לארץ, להכירה מקרוב, וללמוד את שפתה. כך הגיעה לאולפן לעברית ליגור.
ביגור הכירה סופי את עמירם, ובתוך שנה החליטו להינשא ולהקים משפחה. את ראשית דרכם המשותפת עשו בהולנד, ולאחר כשנה וחצי שבו ליגור.
סופי חלתה בליבה עוד בהולנד, אולם היא ידעה והייתה נחושה בדעתה ללדת ולהקים משפחה גדולה, ואכן ביגור נולדו לה ולעמירם ארבעת ילדיהם – רני, קרן, שרון ודורין. סופי באה מאהבה לישראל, וילדה באהבה את ילדיה. היו לה האמונה והידיעה בקשר שבין שניהם, והיא החליטה להשלים את המעגל בצעד מעשי של גיור. שישה חדשים עשתה בקיבוץ שלוחות הרחק ממשפחתה, ובסופם נבחנה כדת וכדין.
ביגור נקלטה סופי בבתי הילדים, ובשל מגבלות הבריאות המשיכה בתפירה. אורח החיים הקיבוצי בכלל והחינוך המשותף בפרט היו זרים לה, אולם היא הצטרפה לדרך, השתלבה וחייתה אותה מתוך הבנה ומתוך כוונה שלמה.
מהבית המשיכה סופי את אהבתה למוסיקה וקונצרטים, ואוסף תקליטיה נפרש מהפטיפון הישן ועד הדיסק המודרני. מהבית גם המשיכה והרבתה לקרוא. היא קראה ספרות יפה בשפת האם – ההולנדית, כשחילופי הספרים נעשו על ידי חברותיה בארץ ובחו”ל, ואילו בעברית קראה את האקטואליה והיום יום. בעברית למדה על הנעשה בישראל וגיבשה דעתה בצד מתינות וחיפוש אחר דרכי פשרה למען השלום.
בידי זהב ובטוב טעמה עשתה במלאכות היד לסוגיהן, ובמו ידיה תכננה, תפרה וקישטה את ביתה – בוילון, מפה, כרית, תמונה ופרח. בלב חם ואוהב טיפחה את הילדים והמשפחה, ערכה שולחן לימי הולדת, אירועים משפחתיים ושמרה עם בני המשפחה כאן על הקשר עם משפחתה בהולנד. פניה האירו והקדימו תמיד שלום לזולת, ובכל עת שמחה להיות לעזר לחברותיה בעבודה, לשכן וחבר בחג ובחתונה.
בכל שנותיה של סופי כאדם בוגר הייתה ברקע מחלתה, והיא התמודדה עמה כמו מובן מאליו, על פי חינוכה מהבית, באומץ בפשטות, ומבלי לוותר לעצמה.
לאהוב ילדים ולטייל בעולם, כצו ליבה, יצאה למסע חייה והגשימה את עיקרי בחירתה. קמה והלכה אל ארץ אחרת, ובנתה לה בפתיחות, בסבלנות ובאופטימיות בית יפה וחם בארץ חדשה, בתרבות חדשה, תוך מחויבות והתמדה.
סופי התמה והיקרה – אשה, אם, חברה ושותפה, הסתלקה לפתע, מבלי שהתכוננה ומבלי שהתכוננו אנו, משפחתה ובית יגור, ללא התרסה, בצנעה – כמו שהייתה בחייה.

סיפורים

לחצו על הכותרת על מנת לקרוא את הסיפור

  • יהיו נא המילים

    יִהְיוּ נָא הַמִּלִים

    פְּרָחִים עוֹטְרִים ראשֵך

    פִּרְחֵי זִכְרִינִי תְּכֻלִים

    גֵאִים כִּדְמוּתֵך

    יִהְיוּ נָא הַמִּלִים

    אוֹתִיוֹת זוֹהֲרוֹת פּוֹרְחוֹת

    תַּוֵי צְלִילִים מְרַגְשִים

    כְּסַחְלָבִים רֵיחָנִיים מְשַכְּרִים

    יִהְיוּ נָא הַמִּלִים

    לִפְרָחִים וּצְלִילִים צְלוּלִים

    כִּדְמוּתֵך

    שרה ארז

    חוברת ליום השנה

  • לאמא

    לאמא –

    אתמול הכל היה יפה כל-כך סביבי. היום אני לבד, לא מבין מה איתי.

    היה לי כל דבר, איבדתי הכל. הסבל והכאב כל-כך גדולים. ביום אביב של שמש קר לי בתוך הנפש, בלב קפא הרגש, נשמה שלי.

    אמא, מי חלם שככה אנחנו ניפרד, כל-כך מוקדם, בגיל כל-כך צעיר. אני מרגיש שעוד לא מיציתי את כל הדברים איתך. כל-כך רציתי שתראי איך אנחנו גדלים ושתהיי גאה בנו. אני יודע שאת גאה בי ואני כל-כך אוהב אותך על זה. לפחות נסענו כל המשפחה לחו”ל, מעין מתנת פרידה ממך, ובילינו כל המשפחה ביום ההולדת שלי.

    אמא, את הבגרויות עשיתי רק בשבילך, ואני שמח שעשיתי אותך מאושרת.

    היית האמא הכי טובה בעולם. רק חשבת על טובתנו ואיך לעזור לנו, ואנו מודים לך על כך.

    אזכור אותך תמיד, כי אין בן-אדם שאני אוהב יותר מאשר אותך….

    אי אפשר לתאר במילים עד כמה אני מתגעגע אליך, יקירה אהובה שלי.

    שלך לנצח

    שרון

    [חוברת ליום השנה]

  • לזכרה של אמא

    לזכרה של אמא

    משב רוח מיילל,

    ציפורים מתעופפות.

    על ספסל יושב אדם לנוח,

    הכל רגוע ושָלֵו.

    זוג ידיים עדינות שעסוקות עכשיו,

    זוג רגליים נמרצות שנעות לכאן ולכאן,

    אזניים ששומעות דברים של ענייני שיגרה,

    הגוף חי ונושם.

    אך הלב, הלב כבד מאוד – הוא נושא בתוכו את הזיכרונות.

    הוא מלא אהבה וגעגועים כה עזים ועצוב לו עצוב מאוד בפנים.

    נפער בו חור עמוק, משהו חסר שם, משהו שלא יחזור עוד.

    אך הלב הזה חייב להמשיך ולפעום כי זוהי הדרך, זה הכיוון.

    העיניים נוצצות, לא מבינות, והמבט הזה אשר מביע צער ותמיהה –

    לא נקלט, לא נתפס,

    והשפתיים לוחשות –

    מה יהיה מחר?

    למה דווקא בנו הוא בחר?

    [בחוברת ליום השנה]

  • סופי לא עוד עמנו

    – – –

    באולם המתפרה נותרה מיותמת מכונת התפירה של סופי. במגירת השולחן וסביבה נותרו חפצים אישיים. סופי ישבה בצד מערב של אולם המתפרה ואני במזרח. בעבר קלטו אוזני את הקצב המהיר והרועש של המכונה של סופי, ועתה – לא עוד.

    זוכרת כיצד היתה צועדת עם כוס-קפה ראשונה של בוקר. בדרכה היתה מברכת את התופרות בברכת “בוקר טוב”. עיניה התכולות השתתפו בנועם והתייחסות. היתה מתעכבת לברר לשלומה של מישהי שחשה לא בטוב ביום האתמול. תמיד הציעה כוס משקה או ליווי למרפאה, או הביתה. אהבה גיוון בעבודה. כשעבדה זמן ממושך על תפירת דגם מסויים, ביקשה לעבור לדגם אחר, שיהיה מעניין יותר… תמיד הסתקרנה לדעת האם אנו מקבלות תמורה הולמת לעבודתנו.

    סופי באה אלינו ליגור מארץ רחוקה, מהולנד. מתרבות אחרת ואורח-חיים שונה. רצתה להיות אחת משלנו והשקיעה בזה הרבה… אהבה את חגי ישראל ואת יום השבת. הקפידה על לבושה ולא ויתרה על תכשיט תואם או צעיף… היה לה צחוק מתגלגל כשסיפרה חוויותיה….

    אני מנסה לדפדף בספר חייה. הרבה מהדפים נותרו עבורי חתומים ובלתי ידועים. אלה המוכרים לי מעלים שנות עבודה משותפת ומספרים על אשה שאפתנית וחרוצה, שבדים גזורים הפכו תחת ידיה האמונות למלבושים יפים עם תשומת-לב לטיב ולהספק.

    כשבוע לפני פטירתה של סופי סעדנו שתינו ארוחת-בוקר קלה. סופי סיפרה לי על טיול-שבת רגלי סמוך לביתם על הכרמל. יצאה עם עמירם לראות ולהריח אביב. ציינה בהתרגשות שפע של פריחה אדומה שכיסתה שטחים גדולים. היתה לה זו פריחה אחרונה. עיניה נעצמו בראשיתו של אביב.

    פרחים בשלל צבעים וריחות יעלו ויפרחו על הכרמל במעגל המחזוריות של הטבע. דבורים ופרפרים ימשיכו מעופם, כפי שסופי אהבה אותם.

    נזכור אותך סופי.

    נירה גל

    [חוברת ליום השנה]